מאמר:
קריאה פרשנית בשירי "מזרח ירח"/ חגית בת אליעזר
ספר השירה מזרח ירח יצא מאת שלומי חתוכה יצא לאור בהוצאת טנג'יר
הקריאה בספר מטרידה, מוציאה מאזור הנוחות. זה כשלעצמו תנאי הכרחי לאיכות השירה שבו. לא אמרתי תנאי מספיק. לא קיימת הגדרת תנאי מספיק. קניתי, קראתי ונרתעתי מתוך היכרותי עם המשורר ורגשות החיבה כלפי האיש. אבל מועד השקת הספר – יום ה' 1.10 – מתקרב, הירח המלא, הלוקה, נוטף הדם - טורף את השינה, מזניק את המבטים אל השחור שבשחקים, "מזרח ירח" עם ה"רח - רח" שלו, שאינו רך נכנס לי לשדה הראיה, היד נשלחת אל האש ונכווית, אך המשוררת שבי חוגגת את ההתנגשות המרעננת עם הפואטיקה השונה – כן, פואטיקה ללא התחילית המסתייגת.
הספר של שלומי חתוכה נערך ע"י רועי חסן, אשר ספרו נערך לפני שנה ע"י שלומי חתוכה. מה ניתן לומר על המעגליות הזאת? מסואבת כמו נישואיי קרובים או נדיבה כמחוות ידידות? מה שכן: יש בין שני המשוררים הבנה עמוקה, כי שניהם ממוקמים בקצה הסקלה של סקילת "ההם" על ידי "אנחנו".
אחרי ההקדמה ניגש לקריאה.
השיר הראשון בשער הראשון – "האב" קושר את ההורים הביולוגיים עם גרמי השמיים המשמעותיים השמש והירח. השיר פורסם בגלריה של הארץ ב- 1 בספטמבר – חודש לפני ההשקה הצפויה.
השמש והירח חוזרים על עצמם לאורך הספר וכשהחזרה הזאת עוברת את המסה הקריטית - היא מכריעה, מכניעה, ממכרת, כמו אימא ואבא ואני מחפשת אותם בכל שיר, כדי להרגיש שייכת, לא יתומה. ממרקרת את המלים האלה בצהוב והן מאירות לי בחושך של הקשים שבשירי הספר.
השיר הבא מציג את החלום – עוד נושא מרכזי של הספר – קטיפתי משהו – בהיר ואפל כאחד – הסגול העמוק יאה לו:
ואז אני מגיעה ל"צבע גוף" המערבב את מאורות השמים עם החלומות ומבינה שנושא הצבע השתלט עלי וגרם לי לקשט את השירים כמו בחוברת צביעה.
אבל לעצם העניין – יש לי ויכוח עם הכמיהה, הקנאה הזאת ללבן. הרי אין מדובר בסיד או בדף נייר. העור החי– לעולם אינו לבן. כאן לא איזו סקנדינביה – כולנו נצלים באותה שמש מזרחית. וגם ברמת המילה: בגוף האדם החי הכל חם וחום בגוונים משתנים כי "חום" מצטלצל עם "חיים" והחיוורון הוא מוות וחולי.
אמא יקרה לי – עובדת בניקיון – והדבר מקומם את הבן? בשיר הבא הביקורת מעודנת, אך היא מתפרצת בשירים אחרים.
לאם אין תרעומת על העבודה הזאת - היא פרנסה זמינה ומובטחת ומביאה לסדר במטבח וליישור התמונות באחריותה המלאה ואז היא מתקלחת וממהרת שמחה וחגיגית אל ילדיה. ומה החלופה? להתעסק בתקלות תוכנה במפעל הררכי עם מנהלים מרובים ועמיתים תחרותיים?
הבן תובע את עלבונה של האם. אך לא היה עלבון מצדה. הפרק הראשון נגמר בשיר שמש-ירח-חלומות נוגה:
אך הפרק השני - כולו דרשות חמומות המוח, הנראות דומות וטרחניות בעין הבלתי מזויינת בדם הנקמה נגד הקיפוח המכוון והכמעט ממלכתי עם התייחסות מפורשת ומודגשת לחטיפת תינוקות – אפיזודה קטנה ומבישה בעברה הרחוק של המדינה.
מעבר לביקורתי על האשמות עם רמזים למלחמת אחים בשפה בוטה שברוב שירי הפרק השני, יש לי שאלה עקרונית האם על השירה להתמודד עם בעיות של קבוצות אנשים, של ציבורים שלמים? ועוד דבר איזו בעיה יותר קלה: צרת רבים גדולה שחצי נחמה בצדה או בעיה אישית של הפרט בעולם כי כל מי שלא היפה ביותר ולא החכם ביותר – מקופח.
לא שופטת את טיבם האומנותי של השירים - הם היו צריכים להיאמר, להיזעק, להשתחרר
אבל הספר נחלץ מתהומות הסיוט ומגיח חזרה אל מחוזות החלום האישי.
"כמה זמן לא קראתי שיר שהייתה בו מידה של גאולה" – כותב לי משורר צעיר, מפוכח נורא בגישתו לשירא - ללא כל קשר לספרו של שלומי חתוכה. זהו היגד שירי בפני עצמו ומהי גאולה חילונית? דרישותיי אינן גבוהות. אני הולכת לקראת השיר לפחות את מחצית הדרך ומתאמצת להיגאל – למשל ע"י השיר בא:
עמדתי בתחנת אוטובוס עם משורר אחר בלילה תל אביבי ערני ומואר כמעט לבן, ריכלנו בנושאי הקהילה (של המשוררים) והוא פירשן לי את הבחורות הצעירות שעברו שם. ואז הגיעה אחת נישאת על אדוות חיוך קלה עם עור חלק-חלק מחזיר אור, אפוי במידה הנכונה של השחמה, מתנשמת מלוא רוחב שדיה וחשבתי על שלומי חתוכה. למי אכפת איזו תינוקת שחרחרת ולא פרסומתית היא הייתה בעברה הנשכח – הרי עכשיו היא הכי יפה בעולם בגיל הנכון, מודעת ליתרונותיה.
שלומי היקר, עתידה מובטח ואתה – פרעת את החוב כלפי העבר, פרסמת שירי זעם מפי השתוקים. צא וכתוב את עצמך.
חגית בת-אליעזר, 29.9.2015
