חיים פסח.

"מי יאמין לשירי בעתיד"

מה היה שמו של ויליאם שקספיר? בזמנו ואחר זמנו שמו של אותו האיש נמצא בכתובים בכמה צורות :shaxpere ,shakspe, shaxper,shakespe,shakp וגם – במהדורה המודפסת הראשונה, הפיראטית של מחזור הסונטות חתום המשורר בשם shake- speare ...ומה היה מראה פניו? דווקא בנושא זה חדשות מפתיעות: בזכות טכניקות חדישות של הדמייה הצליחו מדענים לשחזר את מראה פניו של שקספיר כמעט במדויק, על פי מסכת המוות האותנטית – בה נשמר אפילו ריס אחד שלו – שהרכיבו על חמשת הדיוקנאות השונים של אמנים בזמנו ופסל דמותו שנעשה בחייו והוצב בעיר מולדתו אחרי מותו, כאשר אשתו היתה עדיין בחיים ויכולה היתה להעיד על נאמנותו למקור. בהדמייה הסופית שיצרו נשקף מראה פניו של אדם שאין בו כל ייחוד: עיניים שחורות, מבט מפוכח ועצוב מצח רחב מאוד, אף שאינו בולט,עצמות לחיים רגילות – שום דבר בו אינו מעורר עניין,לבד מהעובדה שזהו פרצופו של מי שבעיני רבים מייצג את פסגת היצירה הספרותית.

154 הסונטות של שקספיר הן החלק האהוב והמוכר מכל מכלול יצירתו. הן נדפסו לראשונה בפורמאט פוליו ב-1609 במהדורה פיראטית של תומאס תורפ (Thomas thorp). ידוע ששקספיר מסר לקריאה עותקים של כתב היד לכמה מחבריו הקרובים – בדומה לגרסה של שיר שמישהו מפרסם לחבריו בפייסבוק – ואחד מהם העביר אותם למו"ל ומכיוון שלא היה אז וגם לא במאה הבאה חוק המגן על בעלותו וזכויותיו של המחבר על יצירתו – פרסם אותן המו"ל ("הוריד אותן") ללא רשות,ללא ידיעתו ואולי אפילו בניגוד לרצונו של המשורר.אבל זאת כבר לא נדע אף פעם. מה שידע המו"ל הוא ששיריו של שקספיר, שכבר היו ידועים לפני הסונטות – היו פופולאריים מאוד ואין ספק שפרסום הסונטות הביא לו רווח נכבד, אך לא למשורר.

בעיניי נתפס שקספיר מעבר לכל כמשורר .רק משורר גדול יכול היה ליצור את שורות האלמותיות ב"מקבת", "המלט", "המלך ליר" או "חלום ליל קיץ". ראיתי רבים ממחזותיו על הבמה וקראתי את כולם ועדיין מפיק עונג רב יותר בקריאת הטקסטים, שהם שירה במיטבה. נראה אם כן שטבעי היה לו לתת ביטוי לכישרונו הפראי והנשלט-כאחד במחזור הסונטות הזה,שאין שני לו בספרות העולם. אפשר לומר על שקספיר את מה שהעיד על עצמו מחזאי אחר, הרומי טרנטיוס :"שום דבר אנושי אינו זר לי" – על אף ששקספיר לא העיד כך על עצמו. לכן, כל קורא וקוראת בסונטות יגלו שהוא משקף את רגשותיהם בנאמנות רבה יותר מאשר הם מסוגלים לספר עליהם בעצמם.כמו צילום לווין ריגול שאינו מחמיץ שום בליטה, שום שקע הנידחים ביותר במפת הנפש. אמנם השפה השקספירית עשירה – לחובבי הסטטיסטיקה נספר שאוצר המלים שלו מקיף 17.000 מלים, ב-7000 מתוכן השתמש פעם אחת בלבד ושטבע 3000 מלים חדשות – אבל שפתו אינה "קשה". יש משוררים אנגלים בני זמנו וקודמים לו ששפתם קשה יותר. אלא שכדי למלא את ייעודה, לתת ביטוי ראוי לכל ניואנס ולכל פינה חשוכה ומוסתרת היתה חייבת להיות משוכללת פי כמה משפתו של כל משורר לפניו ואחריו. לשון עם אלפי "אפליקציות", כפי שנוהגים לומר היום. זה מצד אחד. מצד שני כדאי להזכיר שבזמנו של שקספיר היתה השפה האנגלית באחד משיאיה מבחינת עושרה ושימושיה, מעט כמו שהיתה השפה העברית בתקופת המשנה, ובתקופה האליזבטית השפה לעצמה, בכל היישומים שלה – היתה גם אמצעי בידור .משוררים התחרו זה בזה בכושר ההמצאה והקוראים מחאו כף כמו לנגן וירטואוז בקטע סולו בקונצרט ג'אז.

הסונטות של שקספיר משופעות באמצעים רטוריים, ביטויי לשון וסגנון: אליטרציות,מטונימיות,סינקדוכות ואוקסימורונים שלא לדבר על לשון נופל על לשון וכל מיני משחקי שפה שהיו חביבים מאוד על הקוראים והשומעים. המעניין והמשמעותי מכל אלה היה הקונסיט: מטאפורה מתמשכת עם סוג של טיעון מתחילת השיר ועד סופו ומתאפיינת בפרדוקסים ובהצלבות מפתיעות של נושאים שלכאורה רחוקים ואפילו מנוגדים זה לזה.אם נמצא,למשל, דימוי מתחום צבאי – מצור,תותח – בתחילתו של השיר ,חזקה עלינו שנמצא דימוי משלים,מאותו התחום בהמשכו.

תחבולת הקונסיט אופיינית לשירה האנגלית במאה ה-16 והגיעה לשכלול במאה ה-17 אצל ג'ון דאן וחבריו "המטאפיסים". אבל כדאי לזכור – דבר שאין מזכירים חוקרי השירה האנגלית - שתחבולת הקונסיט –המטאפורה המורחבת עם הקבלות מפתיעות - עתיקה יותר, ובצורה שונה ומצומצמת יותר מצויה בשירה הערבית של ימי הביניים , וכמובן בשירת ספרד שלנו ,אצל יהודה הלוי, אברהם ומשה אבן עזרא, שמואל הנגיד ואחרים. ולרגע אחד של "מה היה קורה אילו..."מפתה להיזכר שארבע מאות שנה קודם לכן,ב- 1158 הגיע אברהם אבן עזרא ללונדון ואולי הוא שהעביר את סוד התחבולה הספרותית וכו.. משהו בנוסח צופן דה וינצי - אבל ,כמובן שזוהי שטות גמורה. שקספיר למד על כך ממשוררים אנגלים שקדמו לו ומבני זמנו, שקבלו בעיקר ממשוררי פרובנסאל שהושפעו גם מהשירה הערבית.

שקספיר לא המציא את הסונטה השקספירית, הנקראת כך משום שהגיעה לשיא שכלולה תחת עטו - בת 14 השורות,שלוש פסקאות של ארבע שורות ואחרונה של שתיים,עשר הברות בפנטמטר יאמבי– שונה במבנה מהסונטה האיטלקית ("סונטת זה"ב" לפי לאה גולדברג , "זהב" בגימטריה– 14) - שהגיעה לאנגליה מהיבשת רק בתחילת המאה ה16, 200 שנה אחרי פטררקה ואחרי הסונטות העבריות של עמנואל הרומי . הסונטירים האירופים והאנגלים בני דורו של שקספיר והקודמים לו –ג'ושאן דו באלה, רונסאר,ספנסר,סידני,דרייטון – לא סטו כמעט מהסכימה של פטררקה: כל אחד והאהובה שלו, מפטררקה ולאורה שלו ועד פלצ'ר וליסיה ,סארי ולג'רדין , והיו בהם כמה מהשירים המופלאים ביותר בשירה האיטלקית,הצרפתית והאנגלית. גם אצל שקספיר נמצא את הנושאים הרגילים: ארעיות היופי,פיתויי התאווה, משך החיים הקצר וקוצר ידה של האהבה לבטא את עצמה במלים וכדומה.שקספיר הכיר היטב את הסונטות של פטררקה שעד לסונטות שלו היוו מופת לכל משוררי הסונטות באירופה וייתכן, כפי שמשערים ,שידע איטלקית וקרא אותן במקור. אחרי הכול, לעשרה ממחזותיו בחר רקע איטלקי..הוא גם הכיר היטב את הכללים המקובלים .למד אותם ואז – הפך אותם על פיהם. אבל התכונה החשובה באמת בסונטה השקספירית אינה בשינויים בחריזה וכדומה. הדבר המשמעותי יותר הוא שתי השורות החותמות כל סונטה שלו המהוות מעין סיכום והערה פילוסופית לטיעון ואנטי-טיעון הקודם להן, בדרך כלל בנימה אירונית, מרוחקת, בניגוד חריף לנימה הרגשנית בשורות הקודמות.דומה שהמשורר מתבונן בעצמו-הכואב בחיוך מלגלג..

מעניין לציין שבאותן השנים כתב סרוונטס את "דון קיחוטה" (1597) שפורסם בחלקו ב- 1605,ארבע שנים אחרי פרסום הסונטות, אחד עשרה שנים לפני שסרוונטס ושקספיר נפטרו, באותו חודש עצמו ! (אפריל 1616).

לא,שקספיר וסרוונטס לא הכירו זה את זה וספק אם שמעו איש על רעהו. והרי זה אחד מצירופי המקרים המוזרים בספרות ובחיים בכלל.אבל יש בכך יותר מקוריוז.שני גאוני הרנסאנס הללו בצעו מהלך דומה,כל אחד בסוגה אחרת : שקספיר וסרוונטס הופכים על פיה את התימה של האידיאל הקונבנציונאלי בימי הביניים - האהבה (של "הוואסאל") שאינה ממומשת לאישה האידילית ("הפיאודל" שלו), מעין המרה של הדתי בחושני בצד ענווה ונאמנות ללא גבול, ללא תמורה וללא תקווה למימוש התשוקה בגברת המתעללת במאהב האומלל ("La belle dame sans merci") שהוא תמיד עפר לרגליה.סרוונטס עושה זאת בדרך הפרודיה, שקספיר – בריאליזם פסיכולוגי חד .

נוהגים לחלק את 154 הסונטות מבחינת נושאן, או נמענן, לשניים: עד סונטה 126,ומ127 ועד 154 – כך בחלוקה גסה שמתחלקת אף היא לנושאי- משנה.רק מעטים חולקים היום על כך ש 126 מבין 154 הסונטות של שקספיר מבטאות את אהבתו לגבר, - בניגוד למקובל בסונטות שקדמו לו - לאהוב צעיר, "צבי" או "עופר",הזכורים משירי ימי הביניים העבריים(שאינם סונטות).אין הסכמה מוחלטת באשר לזהותו של האהוב – על כך ידובר בהמשך.לפי שעה חשוב להדגיש שהמדובר באדם מסויים, קיים ולא בכינוי לנמען אידילי ,המסמל נשוא האהבה כמקובל ,כמו בשיר העברי הנפלא והשנון של יהודה הלוי:　　　　　　　　

"פני אדום וצח לבבי לבבו

חמסי על צבי.נתנני שבי

להרגני..." (יהודה הלוי)

למען ההגינות,צריך לציין גם את דעת מיעוט,אלה הבודדים שעדיין מנסים "לנקות" את שקספיר מכל "אשמה". שקספיר,הם אומרים אינו חורג מהנוהג המקובל בתקופת הרנסאנס, לדבר על גבר יקר כעל אהוב-נפש, ללא כל קשר ליחסים מיניים. ויש לכך דוגמאות רבות, גם אצל שקספיר. כך למשל (בתרגום חופשי) אומר רוזנקרנץ להמלט:"אדוני, פעם אהבת אותי" והמלט משיב לו:"ועדיין אוהב".

הכחשה מסוג אחר , בעלת אופי נוצרי מרמזת לכך שהאהבה לגבר אינה אהבת בשרים אלא אהבה שמיימית, זאת בדומה לפרשנים יהודים בעבר,שהתקשו להשלים עם דימויי אהבת גברים בשירת ימי הביניים העברית בספרד וגם מי שהיום מעדיפים לראות ב"שיר השירים" מעין אלגוריה תיאולוגית.והיתה גם הכחשה בנוסח העידן הרומנטי: פרנסואה רנה דה-שטובריאן (1768-1848),מהמתרגמים הראשונים של הסונטות לצרפתית גרס שנשוא השירים אינו אלא פרח, המייצג את הטבע.הוא כתב, כמובן בתקופה הרומנטית. מארשאק, מתרגם הסונטות לרוסית גרס שנשוא אהבתו היה – מלאך,וכזכור, מלאך הוא יצור הנטול כל מיניות.

אבל שום הכחשה אינה עומדת כנגד ביטוי עוצמת הרגש שחש הדובר אל אהובו, כפי שהוא מביע אותו ,חד-משמעית בסונטה 26:" אני צמיתך,אדון אהבתי,אני הרתוק בחובתי למעלתך..." בימיו של שקספיר יחסים הומוסקסואליים נחשבו פשע שעונשו מוות. נראה ששקספיר המאוהב דווקא מנצל את הקונבנציה הקיימת – תיאור יחסי ידידות בין גברים במונחים של אהבה - כדי לתת ביטוי לעוצמת רגשותיו ,ובכל זאת ניזהר להותיר מרווח אמביוולנטי וזאת על מנת שלא להפליל את עצמו. כך למשל בצמד השורות האחרונות סונטה 20: "הואיל ולענג נשים אתה מצוייד,לי תהיה אהבתך,לשימושן –גופך בלבד."

מה אנחנו יודעים על האהוב הנמען של המשורר? למעשה, מעט מאוד. רבים משערים שהיה זה מי ששקספיר הקדיש לו את מכלול הסונטות ושציין באותיות ראשונות של שמו – W.H., הלוא הוא – ויליאם הרברט,רוזן פמברוק,איש החצר של המלך ג'יימז הראשון. מעיד עליו אחד מבני דורו כ"מי שכרוך אחר נשים, ללא כל צניעות", מין הרפתקן קל דעת,רווק מושבע ,שב-1601 נמצא אשם בכך שעיבר את מרי פיטון, מנשות פמלייתה של המלכה אליזבת , ועוד סירב לשאת אותה לאישה. בתקופה בה נקשרו יחסים בין שקספיר לבינו - אם אכן היה הוא הנאהב - היה המשורר כבן שלושים והרברט כבן שבע עשרה שנים, בשיא פריחתו – על פי דעה אחת, שבעה עשר הסונטות הראשונות מוקדשות ליום הולדתו השבעה עשרה - והוא מייצג בעיני המשורר את כל מה שהוא עצמו לא זכה להיות: יפה תואר, בן-אצולה,אמיד,נערץ על גברים ועל נשים.בסונטה 20 מנסה המאוהב להגדיר את מהות יופיו של אהובו: "יופיך נוהר,נוהים אחיו גברים בעיניהם ונשים בנשמתן." השורה הראשונה בסונטה זו - "פניך פני אישה .." מעלה בזיכרון התבטאות אחרת,בקלסיקה שלנו,בבא מציעא,את ריש לקיש הבוחן את רבי יוחנן יפה התואר ומעיר: "יופייך לנשים..." רבי יוחנן מבוהל מעט,משיב:"אם תחזור בך אתן לך את אחותי לאישה". גם הדובר בסונטה זו ובכל שבעה עשר הסונטות הראשונות , מנסה להסיר את האיום הסמוי,ומציע לאיש יפה התואר להביא ילדים לעולם...שמשמעו- לשאת אישה. רבי יוחנן מצליח לשכנע את ריש לקיש ובכך מרחיק מעליו את האיום. הדובר בסונטות,לא זו בלבד שאינו מצליח, אלא שבעצמו מתמכר ללא שליטה.

בסונטות הנותרות - 127-154 נשוא אהבתו, הנמענת של הדובר, היא אישה . המגבלות, כמובן, אינן קיימות כאן ולכן הוא אינו נמנע מפירוט ריאליסטי ,במונחים אירוטיים-גלויים ,ויש שיאמרו –פורנוגראפיים, של שלבי וגלגולי פרשיית ההתאהבות הנואשת באישה הכהה. אהובתו זו היא היפוכה של האהוב יפה התואר, הרך והתמים בכל הסונטות הקודמות. היא גם היפוכה של האהובה הפטררקית ומרבית מי שבאו בעקבותיה. על מרבית החוקרים מוסכם שהמדובר באמיליה באסאנו לינייר, מאהבתו של הלורד הנסדון,פטרון להקתו של שקספיר. "גברת כהה" זו בהחלט אינה רכה ובוודאי אינה תמימה.לא סילביה של אובידיוס ולא "סילביה" כלשהי, אהובתו ספק אישה –ספק אלילה כליל השלמות, זו השכיחה בשירים ששקספיר מלעיג עליהם בשירו "סילביה", במחזה "שני האדונים מוורונה":

　 ?מִי הִיא סִילְבִיָּה? מָה הִיא, מָה,

　　　　　　　　　　 לָהּ כָּל בָּחוּר כָּמֵהַּ

　　　　　　　　　　 הִיא קְדוֹשָׁה וַחֲכָמָה,

　　　　　　　　　　 וְאֵין קֵץ לִקְסָמֶיהָ,

? מִי לֹא יְהַלֵּל אֶת שְׁמָהּ.

　　　　　　　　　　　 　גַּם יָפָה הִיא, גַּם טוֹבָה

　　　　　　　　　　 זֶה צֶמֶד לְתִפְאֶרֶת.

　　　　　　　　　　 בְּעֵינֶיהָ אַהֲבָה

　　　　　　　　　　 עִוֶּרֶת נֶעֱזֶרֶת,

　　　　　　　　　　 וְעַל כֵּן בָּן הִתְיַשְּׁבָה.

　　　　　　　　　　 אָז לְסִילְבִיָּה שְׂאוּ שִׁירִים

　　　　　　　　　　 וְסִילְבִיָּה, נָא לִשְׁמֹעַ:

　　　　　　　　　　 כִּי מִכָּל הַיְּצוּרִים

　　　　　　　　　　 אֵין עוֹד אַחַת כָּמוֹהָ.

　לָהּ נִקְשֹׁר זֵרֵי כְּתָרִים.

(בתרגומו של דורי פרנס)

שקספיר, בבוז כלפי הז'אנר, הופך על פיו את התיאור הקונבנציונאלי הזה של האישה האידילית, ובריאליזם מפוכח ואכזרי – בעיקר כלפי עצמו,המאוהב -המגוחך במי שעל פי השכל אינה ראוייה לכך - מציג בפני הקורא, במקום דיוקן בפוטושופ,חלק ומרוחק כפני מלאך - תמונת-ראי של אישה חיה,נטולת איפור וללא כל מסכה.

עובדה מעניינת היא שבעוד הוא מתאר ללא רחם את פגמי הנאהבת, בדמות הנאהב הוא אינו מוצא שום פגם חיצוני. וכך יוצא שאצל שקספיר ,דווקא לגבר הוא מייחס את כל השבחים שמשוררי הסונטות ייחדו לנשים האהובות.

שלושה שחקנים בדרמה מורכבת זו,שעוד תלך ותסתבך: הגבר האהוב, האישה הנאהבת וכמובן – הדובר עצמו, קורבן לשתי התאהבויות,כל אחת מהן מבחינתו נואשת מהאחרת. האחד – בהיר ויהיר,האחרת כהה ומרושעת. הוא נופל מן הפח של צעיר הולל ומושחת,אל הפחת של אישה פרוצה ומניפולטיבית. שקספיר, כדנטה לפניו "הכיר" היטב את כל מדורי גיהינום האהבה: רחמים עצמיים,הכחשה,התפכחות,ייאוש,קנאה,התשוקה לנקמה.

אילו היה המחבר בוחר לעבד את העלילה למחזה, כי אז היה בוודאי בנוי כך:

מערכה ראשונה, תמונה ראשונה (סונטות 1-17):

ו.מ. דוחק באהובו הצעיר ו.ה. להביא ילדים לעולם, בכל מיני טיעונים: "רחם על העולם או זללן תיחשב". או – "כך תהיה לחדש בהיותך זקן ". הוא מודע לנרקיסיזם של אהובו ולכן ממליץ לצעיר לשמר את יופיו דווקא בכך שיעביר אותו לילדיו.

תמונה שנייה: (סונטות 18-25):

הדובר זונח לחלוטין את הטיעון בדבר הולדת ילדים שכביכול מונע ממניעים אלטרואיסטיים. עכשיו הוא חושף את רגשותיו האמיתיים.לא הילדים, אלא הוא עצמו הוא מי שישמר את יופיו של אהובו בשיריו לנצח: "מתק אהבתך בי נשאר,עשיר".כביכול אומר: אני-עצמי לא יכול לעורר את אהבתו של הצעיר, אבל אם יימצא בי תועלת (הנצחת יופיו בשיריי) אולי יישאר אתי.

תמונה שלישית: (סונטות 26-32):

בפעם הראשונה הדובר מתחיל לספר על סבלו כמי שהתמכר לאהבה נכזבת.הדברים עולים כמין הד רחוק לשירת הטרובדורים והסונט ירים המסורתית – קובלנת האוהב שאינו נאהב, אלא שכאן אין המדובר בבתולה ענוגה אלא בגבר שבעצמו רודף נשים. הוא כבר מבין שאהובו לא מוצא כל תועלת בשיריו בעודו בחיים,ועל כן מנסה לתאר כיצד יישמרו את זכרו של האהוב – לאחר מותו. אבל ו.ה. בשעה זו עלם נחשק וקל דעת ,ואין דבר רחוק ממנו ממחשבות על המוות המצפה לו בסוף דרכו.

תמונה רביעית: (סונטות 33-39)

אף שיחסיי האהבה בין השניים הם חד-צדדיים, הם עדיין נסבלים על הדובר.אבל משהו חדש מעיב על האידיליה המזויפת. האם הצעיר פנה לאחר,או לאחרת?

תמונה חמישית: (סונטות37 -42):

בתחילה הדובר מעמיד פני סטואיקן: הרי תמיד יש עליות ומורדות באהבה,וכך גם כאן: "אני ,את אהובי לא יכול להוקיע:. אבל השלווה המדומה שלו נסדקת : עכשיו אין עוד ספק שאהובו בוגד בו,כנראה עם אישה.

תמונה ששית: (סונטות 43 -52):

הוא בוחר בהכחשה: "אני את אהובי לא יכול להוקיע". הוא מסתגר בתוך עצמו, בהגות מפוכחת, אבל אין מנוס מהמציאות: הקרע ביניהם מתרחב.הוא מתחיל להבין שאהובו עלול לנטוש אותו לחלוטין.

תמונה שביעית: (סונטות53 -62):

המרירות עולה. הוא מתאר את עצמו כעבד נרצע לאהובו.אהבתי את אדוני,ולא לא אלך מעליו,גם כאשר הוא נעדר וברור שנמצא בחברת אחר או בחברת אחרת.

תמונה שמינית:(סונטות 62-71):

ניצני תוכחה – אבל – זו אינה מופנית כלפי האהוב,אלא כלפי עצמו. הוא קובל אי צדק,מצר צער העולם ואפילו מבקש למות.

תמונה תשיעית: (סונטות 71-92)

הדרמה מתקרבת לשיאה: הוא מרמז שמישהו אחר,משורר אחר,מתחרה בו על לבו של הצעיר. האם יגזול את המעט שנותר? ואז- הלקאה עצמית: הוא מקבל עליו את הדין.עליו להקריב את עצמו ואת אהבתו למען היחסים שלהם: " הן מכוח החוק זכותך לעזוב ,הרי לא נדרשת עילה לאהוב"..

תמונה עשירית : (92-100):

בפעם הראשונה,גם אם במרומז,מוצא פגם באהובו ומטיל עליו אשמת מרמה ובגידה.הוא כבר איננו טהור וזך,כפי שראה אותו בראשונה. בנוסף על הפגמים שגילה בטופיו, עכשיו הוא רואה את הפגמים בחיצוניותו: "הראי יראה לך איך יופייך קמל. שעונך – איך זמנך הולך ותם".אחרי ההתפכחות – המשורר בוחר להתרחק מעט,פיסית והוא נוסע למקום אחר למצוא מרפא לנפשו.

תמונה אחת עשרה: (סונטות 125 -113):

עכשיו הוא סוקר את פרשיית האהבה הזאת מרחוק. הוא מגייס את הגיגיו להחלים מכאבי האהבה שחלפה.הוא רואה את אהובו באור אחר.כבר לא טהור וזך,וכבר לא צעיר.אותות הזמן ניכרים בו. הוא מכיר בכך שאהבה זו השאירה בו צלקות,אך גם יודע שחלפה.הריאליזם השקספירי במיטבו: "מוטב להיות נבל מהיחשב נבל כשגם הנקי ננזף ומושמץ,כשטעמו של העונג ישר מקולקל.."

תמונה שתים עשרה: (סונטה 126):

סונטה במבנה אחר מסכמת את פרשיית הצעיר יפה התואר.

מערכה שנייה:

תמונה אחת: (סונטות 127,128):

פרשיית אהבה חדשה. הוא כותב ,כפי שאיש לא כתב לפניו כך על אהובתו: היא אינה יפה: "עיני גברתי אינן שמש אור...ראיתי ורדים ורודים ולבנים,ורדים כאלה איני רואה בלחייה.."היא מושחתת. היא מפתה כמו חטא.

תמונה שנייה: (129-132);

הדובר מתאר את השפעתה ההיפנוטית עליו. היא אינה יפה אבל מיניותה בוטה.האם הוא מאוהב או התמכר לתאוות בשרים?" זאת התאווה בפעולה: ועד לפעולת התאווה, משקרת ,רצחנית,רווית דם ואשמה,קיצונית,אכזרית,גסה,מבחילה..."

תמונה שלישית:סונטות (133-137)

הגברת הכהה פיתתה את אהובו.עכשיו נוצר משולש אהבים מבחיל. הוא חייב להתיר את החבל,להציל את אהובו מציפורניה: "אהבה עיוורת,מה עוללת לעיני שאינן רואות את שהן רואות?"

תמונה רביעית: (סונטות 137-152):

מה באמת הוא מרגיש אל האישה הזאת.כאן בא ניתוח אינטרוספקטיבי חד שאינו מחמיא לו. הוא יודע שהיא מתעללת בו,אפילו משפילה אותו בפני האחרים, מבוזה ומעונה – הוא דבק בה ולא יכול להשתחרר:"כך היא ואני שוכבים מגופפים, בעצם גופם של שקרים מחניפים"

תמונה חמישית ואחרונה: (סונטות 153,154):

אחרי ההלקאה העצמית כשהוא מוכיח את עצמו על חולשתו ורפיונו,על חוסר האונים בפני הפיתוי,הוא מסכם את מחזור הסונטות (וסוף "המחזה ") למעשה,כפי שהתחיל: במין חיקוי אירוני של הסונטה המסורתית,המסודרת, כאילו אומר: זה מה שהם עשו לפני,ותראו מה אני יצרתי כאן...

אבל עכשיו, אי אפשר שלא לשאול: מי הוא באמת הדובר בכל מחזור הסונטות? מניחים מאליו שהמדובר בשקספיר-עצמו.ואכן, עוצמת הרגש,הריאליזם, הבוטה-לפעמים,ההיכרות המדוקדקת עם כל שלבי העליות והמורדות בשתי פרשיות האהבה כמעט ואינם מותירים ספק בזהותו של מי שעצמו חווה אותן. ובכל זאת,נזכור איך אותו הכותב ידע לבטא בגאונותו ובנאמנות מדוקדקת את מעמקי וגווני רגשות שונים כל כך מאשר הוא חווה, אצל המלט הצעיר או ליר הזקן ועוד עשרות רבות של דמויות שאף אחת מהן לא היתה הוא-עצמו. הייתכן ששקספיר מהתל בנו, הקוראים ולמעשה אינו אלא משחק כאן התפקיד של המאוהב הנואש, שאין בינו לבין האדם שקספיר יותר מאשר בין ויליאם לבין אופלייה? ואולי זו דרכם של גאונים,כמו ליאונרדו דה וינצ'י עם המונה ליזה שלו – להתל בנו ממרחק מאות השנים,ולהותיר מאחוריהם יצירת מופת שלנצח צופנת סוד?