מטופלים, מטפלים ושירים – אירוע השירה 'העניין בטיפול'/ ניקולא יוזגוף-אורבך
ביום ראשון בערב (30.08) התקיים ב'סלון דיזנגוף' שבקניון דיזנגוף סנטר בתל אביב אירוע שירה בשם 'העניין בטיפול' שכלל שיח פואטי-טיפולי. באירוע נדונו, בין היתר, סוגיות מאלפות כגון: מעמדה של השירה ככלי תרפויטי, יחסי מטפל-מטופל, השתקפות טראומות בשירה, השיר כעדות לצלקות נפשיות, שירה ואובדנות ופריצת גבולות בשירה. במסגרת האירוע, שהתקיים בהנחיית המשוררים ומבקרי התרבות חגית בת אליעזר וניקולא יוזגוף-אורבך, התארחו שני משוררים שתפקדו באירוע סימולטנית כמטפל וכמטופל: עדן שפילמן (42) אמא לשלושה בנים, ובעברה גם מטופלת בעלת רקע אובדני וגרגורי גורדון (25) עובד סוציאלי שהתמחה במסגרת לימודי הפרקטיקה שלו בבית החולים הפסיכיאטרי 'אברבאנל'. מלבד האורחים נכחו באירוע, כ-30 משתתפים, ובהם: אנשי חינוך, מטפלים, חברים ובני משפחה, משוררים, שוחרי תרבות ואלי אשד, עורך ומייסד כתב העת 'יקום תרבות' וראובן שבת, עורך ומייסד כתב העת ב'כיוון הרוח' ומו"ל הוצאת 'ארגמן-מיטב'
בפתח הדברים לאירוע שיתפו עדן וגרגורי את הקהל כי כבר קודם לאירוע נוצר ביניהם חיבור מיוחד שהוליד תמונות וסרטונים משותפים שהופצו בפייסבוק כפרומו לאירוע השירה ואפילו כבר כתבו שירים בהשפעת רעיונות שהחליפו ביניהם. עדות נוספת לחיבור החזק בין השניים, ניתן למצוא בבחירתם לקרוא חלק מהשירים במשותף ו/או לקרוא שירים שהאחר/ת אינו מסוגל/ת לקרוא בשל קושי רגשי.
בשונה מאירועי סלון קודמים, באירוע זה הקהל לקח חלק אקטיבי בדיון לכל אורך הערב, כך שבנוסף לקריאת השירים ולניתוחם, גם נוצר סיעור מוחין המוני של רגשות, מחשבות וחוויות שהעשיר את הערב ותרם לדיון הפואטי-טיפולי.
בפתח דבריה, סיפרה שפילמן בגלוי לב כי שירתה היא תולדה של התמודדות עם טראומות מן העבר שכללו פגיעות מיניות שהובילו בהמשך לאובדנות ולהפרעות אכילה. השירה לדידה, וגם לדברי המטפלת שלה, שכיבדה אותה בנוכחותה, החליפה את החתכים, כך שהכאב מצא מערכת סימנים חדשה ופחות אלימה שדרכה הוא התבטא – שפה חדשה. משיריה השונים שהוקראו לאורך הערב עלו רגשות חשופים וחוויות אותנטיות וכואבות במיוחד, שעוררו שאלות רבות מצד הקהל, ובעיקר סביב נושאים כגון: אובדנות, פגיעה מינית ויחסי מטפל-מטופל.
מספר שירים שהוקראו על ידי שפילמן במהלך הערב הוקדשו לעדי, המטפלת, שהוצגה במהלך הערב וכך גם בשירים כמי שהתעלתה מעל לתפקידה, וסייעה למשוררת במצבים נפשיים מאתגרים, גם כאשר הכל מסביב הרימו ידיים, כולל המשוררת בעצמה. כזה הוא למשל השיר 'עולם חדש', שבו שפילמן מחלקת את חייה לשני עולמות: האחד שקדם לפגישתה את המטפלת, והאחר, זה שהחל עם היכרותן, ולדבריה במסגרת העולם החדש מתאפשר לה לחיות, לחוות, להיות מאושרת ולהיבנות מחדש.
עולם חדש
גַּם אֲנִי
נִפְעֶמֶת בְּכָל פַּעַם
שֶׁעֵינַיִךְ
מוּצָפוֹת בְּרֶגֶשׁ.
טִפּוֹת
טִפּוֹת בּוֹרְקוֹת
מְגַלּוֹת לִי עוֹלָם חָדָשׁ
שֶׁלֹּא תֵּאַרְתִּי
שֶׁיּוּכַל לְהִתְקַיֵּם
עַד שֶׁפָּגַשְׁתִּי
אוֹתָךְ.
קשה היה להתעלם מהממד הרומנטי-ארוטי שקיים בחלק מהשירים שהוקדשו למטפלת, ושנמצאים גם בשיריו של גורדון למדריכתו ולמטופל שלו. ברם, שני המשוררים הודו שאין מדובר באהבות רומנטיות, ודיברו על כך שבשירה ניתן לתאר אהבות שונות ('אחרות') בעזרת תיאור רגשות עזים שנוצרים באופן טבעי במרחבים כמו בתי חולים פסיכיאטריים ומרכזים טיפוליים. תיאורים אלה, לדבריהם, עשויים להתפרש מצד מי שאינו מכיר את החוויות הללו, כרומנטיים או כארוטיים.
גרגורי גורדון, שמוכר כמשורר צעיר ומבטיח בקהילת המשוררים ברשת ובאירועים ספרותיים שונים, צמצם את עצמו במהלך הערב מספר פעמים כדי לאפשר לעדן להתבטא ולספר את סיפורה, וייתכן שבעשותו כך שימש יותר כמטפל ממשורר, שלרוב נוהג לתבוע את מקומו וכבודו. אך, אל תתנו למחוות הג'נטלמניות להטעותכם, במהלך הערב גרגורי הותיר רושם חזק על הקהל כאשר נע במספר שירים ממודוס של מטפל למודוס של מטופל, ממצב שבו הוא שואף ליצירת גבולות, למצב שבו הוא מבקש לשבור אותם, לערער עליהם ולכפור בהם.
כאשר נשאל לסוגיית הגבולות שבין גרגורי המשורר לגרגורי המטפל, הסביר שהגבול מבחינתו הוא ברור ודברים שאינם אפשריים בעולם הממשי וכמטפל, אפשריים ומתממשים בשירתו, שבה הוא גם אינו מהסס לגעת בסוגיות לאומיות מרכזיות כגון: יחסי מזרחיים-אשכנזיים, הטרדות מיניות, פמיניזם ובפואטיקה דידקטית. כך למשל בשיר 'אני מחליף תחנה בגלל שיר של אייל גולן' אין הוא מהסס להסביר (ויהיו שיאמרו להטיף) למטופלת מדוע לא ראוי שתאזין או תשמיע את שיריו של גולן ואגב אורחא פורש את משנתו הפמיניסטית והסוציולוגית.
גרגורי גורדון| אני מחליף תחנה בגלל שיר של אייל גולן
אֲנִי מַחֲלִיף תַּחֲנָה בִּגְלַל שִׁיר שֶׁל אֱיָל גּוֹלָן.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַהַפְתָּעָה שֶׁבְּפָנַיִךְ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּרְאָה.
אַתְּ לֹא מְבִינָה. אַתְּ גַּם אוֹמֶרֶת:
"זֶה הָיָה שִׁיר טוֹב, לָמָּה הֶעֱבַרְתָּ?".
אֱיָל גּוֹלָן זֶה הַזַּמָּר שֶׁמִּתְעַסֵּק עִם קְטִינוֹת.
כְּשֶׁאַתְּ בְּמַנְיָה אַתְּ עוֹד יוֹתֵר מְבֻלְבֶּלֶת.
אֲנִי נִזְכַּר שֶׁאַתְּ בִּכְלָל לֹא מַכִּירָה אֶת הַפָּרָשָׁה.
הֲרֵי אַתְּ לֹא מַסְפִּיקָה לִנְשֹׁם אֶת הָאֲוִיר הַשַּׂגִּיא שֶׁבַּחוּץ.
אַתְּ יוֹצֵאת מֵהַמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה, קוֹרֶסֶת
וְחוֹזֶרֶת לַמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
לִפְעָמִים זֶה לוֹקֵחַ רַק שָׁבוּעַ. אַתְּ אוֹמֶרֶת:
"בְּיָמֵינוּ כְּבַר אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מִי יְנַצֵּל וּמִי לֹא.
הֵם תָּמִיד מְחַיְּכִים וְכָל כָּךְ נֶחְמָדִים".
אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים מֵהַצָּפוֹן לַמֶּרְכָּז.
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל כַּמָּה שֶׁנִּהְיֶה שׁוּב קְרוֹבִים
כְּשֶׁתִּישְׁנִי בַּחֶדֶר שֶׁלָּךְ בְּבֵית הַחוֹלִים הַפְּסִיכִיאַטְרִי,
וַאֲנִי אִישַׁן בַּחֶדֶר שֶׁלִּי מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ.
אַתְּ עִם הַקּוֹלוֹת שֶׁמִּתְנַגְּנִים בְּרֹאשֵׁךְ,
וַאֲנִי עִם צְפִירוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁחוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַזְּכוּכִית.
וּבְכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ רְחוֹקִים.
"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ גְּבָרִים שֶׁסּוֹחֲרִים בְּנָשִׁים", אַתְּ אוֹמֶרֶת.
"גַּם כָּכָה הַגְּבָרִים הָעֲשִׁירִים לוֹקְחִים עוֹרְכֵי דִּין טוֹבִים,
וְהַנָּשִׁים תָּמִיד מַפְסִידוֹת בַּמִּשְׁפָּט.
וּבִּכְלָל, מִי יַאֲמִין לְאִשָּׁה מְשֻׁגַּעַת?"
שני המשוררים הציגו לאורך הערב שירה לירית, אך כזו ששואפת ועורגת לאחר, כזו שנזקקת או ניצבת לימין האחר, ליריקה שאיננה סובייקטיביסטית הכלואה בינות ד' אמות הנפש, אלא ליריקה סוציאלית ששואפת להתחבר, להישען, לשמש כמשענת, ואפשר שזו גם אחת מהנקודות המשותפות הרבות שהביאו לחיבור המוצלח בין שני המשוררים ולהצלחת הערב.
