מאמר:
"הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נפשי"  
על  תופעת "אדם בנרתיק" / ד"ר גתית שמעון
 

 

המאה העשרים ואחת היא פריצתו של העידן הממוחשב: נדמה שלא חולף יום מבלי שחידושים ושיפורים חשמליים / נטענים מגיחים בהמוניהם במטרה אחת ויחידה: להפוך את שגרת התנהלות היומיום לקלה ונגישה יותר, בלתי מורגשת כמעט.

ברם נראה שיותר מכל, עסוקים אנשי המאה העשרים ואחת לא בהמצאת חלופות וקיצורי דרך שנועדו להקל על פעולותיהם אלא בניתוח והבנת השלכות ההמצאות על חייהם האנושיים והבלתי ממוחשבים בעליל.

 

פרופסור שרי טרקל[2] חוקרת את השפעת הטכנולוגיה על מערכות יחסים ועל מצבו הנפשי – פסיכולוגי של האדם המשתמש בהן. מסקנותיה הן כי הטכנולוגיה משנה את האופן שבו אנשים מתנהלים ומתייחסים האחד לשני; השליטה והנוחות הפכו לחזות הכול, גם על חשבון ציפיות אנושיות וחברתיות. במילים אחרות: אנשים לומדים לקבל יותר ממחשבים ופחות מבני אדם.

זרים הופכים לחברים, שיחות הופכות להודעות קצרות או לציוצים קצרים עוד יותר. התבטאות רגשית הפכה לעניין של שליטה: רגשות נחשפים רק אם ניתן לפקח, לצנזר ולערוך אותם. מילים מוחלפות רק אם ניתן למדוד ובעיקר להגביל אותן.

 

גם מבלי להכריע בשאלת השלכותיו החיוביות / שליליות של ממשק הממסרים, או בשאלה – איזו דרך ביטוי יכולה לעתים להיות טובה יותר, הכתובה או המילולית, אין להתעלם מן העובדה כי בעולם הטכנולוגי גם אנשים מבודדים מטבעם יכולים למצוא לעצמם אוזן קשבת ואפיק ביטוי, כדרך שלא היו יכולים לעשות בזמנים ומצבים אחרים, כאלה אשר דרשו מהם התמודדות נפשית הגדולה מכפי יכולתם, עם העולם שבחוץ.

 

באֶליקוב, גיבור סיפורו של אנטון צ'כוב "אדם בנרתיק" הוא בדיוק מסוג האנשים המבודדים והמכונסים בעצמם, שאינם נדרשים לאמצעי טכנולוגי כדי להתנתק מחברת בני מינם.

הדבר ניכר בראש ובראשונה בלבושו, שכן באליקוב "הצטיין בכך, שתמיד, בכל עת, אפילו במזג אוויר נאה מאוד, היה יוצא לרחוב בערדליים ובמטריה, ולעולם באדרת חמה מרופדת צמר גפן. וגם המטריה שלו הייתה נתונה בכסות, וגם השעון – בכיס של עור יעלים אפור, וכשהיה מוציא אולר לחדד עפרון, היה גם האולר נמצא בתוך נרתיקון; ודומה היה שגם פניו שרויים בתוך כסות, כיוון שהיה מסתיר אותם כל הזמן בצווארונו הזקוף. הוא היה מרכיב משקפים כהים, לובש פקרס, סותם אוזניו בצמר גפן, וכשהיה עולה לכרכרה, היה מצווה להרים את המכסה. כללו של דבר, ניכרת הייתה באדם זה שאיפה מתמדת, עזה, להקיף עצמו קרום, ליצור לו מעין נרתיק, אשר יבודד אותו, יגן עליו מפני השפעות חוץ. המציאות הרגיזה אותו, הפחידה, עוררה חרדה מתמדת, ואולי, כדי להצדיק את מורך ליבו זה, את סלידתו מפני ההווה, היה משבח תמיד את העבר ואת אשר לא היה מעולם; וגם הלשונות העתיקות שהיה מלמד אותן, היו בשבילו, בעצם, מעין אותם הערדליים והמטריה, שהיה מסתתר בהם מפני החיים שבמציאות."[3]

 

הרשת החברתית, התגוביות המהירות, העולם הממוחשב המקביל והמתכתב עם עולם המציאות – כל אלה אינם מתאימים לבאליקוב העטוף והמכונס בעצמו; הוא אינו מחפש להיות חבר במועדון חברתי מסוג כלשהו או ליצור סוג של אשליה בינאישית בין ארבע קירות ביתו. גם האופן שבו הוא חולק מהגיגיו אינו נדרש ליומן רשת או לתיעוד בינארי. באליקוב במהותו הוא אדם שאינו רוצה לתקשר ואינו יודע כיצד לפתח קשרים חברתיים – לא בעולם הטכנולוגי ולא בעולם המציאות.

 

הסיפור על אודותיו מתגלגל כבדרך מקרה, דרך אזכורה של אישה אחת בשם מאוורה, "שלא יצאה מימיה את תחום כפר מולדתה, לא ראתה עיר מימיה, ולא מסילת ברזל, ועשר השנים האחרונות הייתה יושבת מאחרי התנור, ורק בלילות הייתה יוצאת החוצה."[4]

מאוורה הינה אישה חכמה ופיקחית, אשר אינה סובלת ממוגבלויות גופניות או נפשיות המונעות ממנה להימצא בין אנשים או להסתדר בחברתם. בשונה מבאליקוב, הרווק המבוגר, מאוורה היא גם אישה נשואה: בעלה, פרוקופי, הוא מכובד הכפר[5]. ברם התגנבותה החוצה, כמו בהיחבא, וישיבתה מאחורי התנור, כמחפשת את היעדרו של חום פנימי שחסר בה[6], חום שיכול היה – אולי – להתמודד עם הקרירות שבחוץ ולא להיכנע לה כדרך שנכנע לה באליקוב, עטוי בהתעטפויות אינספור[7] – מעידים על מצוקה וקושי עצום בהתמודדות עם שאון הקיום האנושי. בריחתה של מאוורה היא בריחה בלתי נמנעת אל הגנה נרתיקית בתוך קונכיית ביתה, המעניקה לה הגנה ומחסה בפני העולם שבחוץ.

 

ברם סיפורו של באליקוב הוא עיקר סיפורו של צ'כוב. בדמותו מתקיימים שני היבטים, הנראים כמקיימים זיקת גומלין ביניהם אך למעשה מהווים שני ייצוגים מנוגדים: הרצון להתכסות, להסתתר אל מול הערצה לתרבות עבר נפלאה, עולם שמעולם לא התקיים באמת.

באליקוב מתחזק שאיפה על שלמות נטולת דופי ומתקשה להסכין עם המציאות העכשווית של קיומו.

הקרע הבלתי נמנע שנולד מכך מובילו להתכסות בשריון רב שכבות ולנשיאת עיניים תמידית אל תפיסת עבר מפוארת. הגנתו הנפשית של באליקוב מתאפשרת הודות לריפוד תודעתו, חלומותיו ושאיפותיו. גישה זו מחפה על עולמו הפנימי ושומרת על שלמותו הרגשית יציבה ובלתי מעורערת – במידת האפשרי[8].

 

על אף הנאמר לעיל, אין היבט חיובי בהסתגרותו של באליקוב. נרתיקיותו הביאה אותו להיות אדם של איסורים: רק הם מובנים לו. רק הם מייצרים מציאות הגיונית, קבועה ומגוננת. כל מה שמותר או אפשרי הוא בחזקת סכנה ממשמשת ובאה, המשבשת את דעתו ואת שגרת חייו. המשפט המאפיין אותו – "הלוואי שלא תצא מזה איזו תקלה, חלילה" – חוזר בסיפור שמונה פעמים, כל פעם מתוך חשש כן ואמיתי מפני הנורא מכל: הפתעה, אי סדר וחוסר הימצאות במרחב.

קיומו נדרש להיות מצומצם, מוגבל, מזערי על מנת שניתן יהיה לשלוט בו שלטון מוחלט ובלתי מעורער. קיום כזה לא היה יכול להסכין עם חדירת הטכנולוגיה בת זמננו, כזו המכניסה את העולם כולו אל הבית פנימה.

נדמה שרק עצם המחשבה הייתה מערערת את שלוותו המעורערת ממילא של באליקוב עד היסוד.

 

גם בסי פופקין, גיבורת "המפתח" ליצחק בשביס זינגר[9], היא אישה אשר חיה את חייה מתוך פחד קבוע, כמעט בלתי נשלט, חדורת אימה מפני הסכנות הגלומות בכל רגע. שוב ושוב היא הודפת בנחישות ניסיונות פגיעה אפשריים, מסכלת מזימות זדון, מנסה להגן על עצמה מפני העולם המחפש רק להרע ולהכאיב לה: "סמוך לשעה שלוש אחר הצהריים החלה בסי פופקין מתכוננת לרדת אל הרחוב. היציאה החוצה הייתה כרוכה בקשיים מרובים... כן היה עליה להבטיח שבהעדרה לא יפרצו שכניה אל דירתה ויגנבו מתוכם סדינים, בגדים, מסמכים, או סתם יכניסו ערבוביה בחפציה ויגרמו לכך שייעלמו."[10]

 

בסי היא אישה סגורה ומסוגרת, מבחוץ ומבפנים. היא אינה מרשה לעולם לחדור אליה ויתר על כן – עושה כל מאמץ למנוע את חדירתו: מכסה את חלונות ביתה מפני שכנים מציצנים, אינה משיבה על הררי המכתבים הנערמים בכל רחבי הדירה, אינה גובה את הכספים המגיעים לה ואפילו אינה קוראת עיתון. גם שעה שהיא יוצאת לבסוף מפתח ביתה, היא דואגת לאטום היטב את כל חריצי הדלתות "ובמסדרון, בין הדלת למפתן, תחבה... פתקאות מסומנות, שרק היא ידעה לזהות את סימניהן, את חור המנעול סתמה במרק. וכי מה עוד יכלה לעשות אלמנה בלא בנים, קרובים או ידידים? ... בסי לא דיברה עם איש."[11]

 

נראה כי נרתיקותה של בסי נובעת ממעגל קסמים, שראשיתו ואחריתו משולבים זה בזה ללא התחלה וסיום ברורים: מצבה כאישה ערירית הביא אותה לכדי ערירות נפשית. בדידותה העמיקה והחריפה עד שהפכה לנסיגה מוחלטת מכל מה שמייצג ומגדיר יחסי אנוש תקינים. במובן זה הפכה בסי את "הלבד" לדגל קיומה; פחדיה הפכו לה לטבע שני. חששותיה הם מציאות שרירה וקיימת. היא אינה מאמינה בטוב ליבם של זרים או ברצונם להושיט יד ולסייע. לדידה, העולם הוא מקום רע ועוין ודייריו הם יצורים קשים ואכזריים, מחרחרי ריב ומדון.

 

כבר בתחילת הסיפור מעמיד המספר את עצמו בצדו השני של המתרס, מתאר את התנהגותה והלך מחשבתה של בסי בעין ביקורתית; הנימה האוהדת משהו, המרמזת בעדינות על הידרדרותה הנפשית והגופנית -  "לבד מן הצרות האנושיות סבלה בסי מפני שדים, רוחות וכוחות רעים. היא החביאה את משקפיה בארון הלילה, ומצאה אותם בנעלי הבית. היא שמה את בקבוק הצבע בארון התרופות; ימים לאחר מכן גילתה אותו מתחת לכר..."[12] - מתחלפת בהקצנה בולטת עד כדי הגחכת המצב כולו: "היא ויתרה על מכשיר הטלפון, מפני שסחטנים ודגנרטים הטרידו אותה יומם ולילה, כשהם מנסים להוציא ממנה סודות. החלבן הפורטוריקני ניסה פעם לאנוס אותה. הנער השליח מחנות המכולת ניסה לשרוף את חפצי ביתה בסיגריה. חברת ההשכרה והשרת השריצו את חדריה בחולדות, עכברים ומקקים, כדי לגרשה מדירתה השכורה שבה התגוררה למעלה משלושים שנה."[13]

 

בסי אינה רואה את מציאות חייה כפי שהינה באמת; היא אינה מריחה את הריח העבש, הדחוס של בית מוזנח ובלתי מאוורר. היא אינה מבחינה כי בגדיה מלוכלכים וכי שערה המדובלל אינו צבוע כהלכה. היא אינה מבחינה באבק הכבד הרובץ על חפציה ורהיטיה. אפילו את עצמה בסי אינה רואה (גם במובן הפשוט, משום ראייתה שהתדרדרה ומשקפיה השבורים, אותם אינה טורחת לתקן) ועל כן אולי אינה עושה דבר בכדי לשנות ולשפר. "מה הטעם?" היא חושבת. "לשם מה?"

 

בדומה לבאליקוב הנחוש, המסתגר בנרתיקו מתוך מודעות מלאה המתכחשת למצב נפשי בלתי מאוזן, בסי חיה את חיה בתוך בועה נרתיקית, מאונס ומרצון, חציה בשליטה וחציה באובדן דעת ובלבול: דעתה הפזורה, כתוצאה מגילה המופלג ו / או ממצב בריאותי שלא זכה לטיפול נכון וראוי, היא סיבה נוספת לריחוקה מבני אדם ולחשדנותה הרבה כלפיהם. "נתונים" אלה מתווספים לבדידות ולניכור המלווים חיים בכרך גדול, יוצרים שילוב בלתי אפשרי של התכנסות – הסתגרות מוחלטת מכל חברה אנושית.

 

ועדיין, מתוך ועל אף תמהיל זה, מתרחש מהפך של ממש בחייה של בסי; לאחר שיצאה לקניית מצרכים הכרחית, חוזרת בסי אל דירתה ו"לרוע מזלה" שוברת את המפתח בחור המנעול. במצוקתה ומתוך חוסר רצון לפנות בבקשת עזרה לשכניה או לשומר הבניין, היא מניחה את שקית קניותיה סמוך לדלת הנעולה וחוזרת אל הרחוב, מחפשת חנות המתמחה בשכפול מפתחות. שיטוטיה כעיוורת מביאים אותה לבסוף אל כנסייה אפלה ודוממת, בה חווה בסי את רגע התמורה המכונן: "היא הגביהה עוף וראתה את הירח. הוא ריחף נמוך בשמיים מעל גג שטוח, ולידו נצנץ כוכב ירקרק. בסי פערה את פיה. היא שכחה כמעט שקיימים שמים, ירח, כוכבים. שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה, חלונותיה כוסו בווילונות, כדי שהבולשים אחריה מעבר לרחוב לא יוכלו לראותה. ובכן, אם קיימים שמים, אולי יש גם אלוהים, מלאכים, גן עדן. וכי היכן עוד נחות נשמות הוריה? והיכן עתה סם? ... כל כך שקעה במלחמתה נגד הכוחות התחתונים, עד שלא זכרה את העליונים... "בת כמה אני?" שאלה בסי את עצמה. "מה השגתי כל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום. לא נהניתי מכספי. לא עזרתי למישהו? ... דיבוק נכנס בי, כלל לא הייתי אני. כיצד עוד אפשר להסביר זאת?" בסי הייתה המומה. הרגישה כאילו נעורה מחלום ארוך. המפתח השבור פתח דלת במוחה שננעלה מאז מותו של סם."[14]

 

הסדק בנרתיק, הסטייה הבלתי רצויה והבלתי רצונית ממסלול ההסתגרות המוכר, מחולל מהפך מטלטל בעולמה של בסי. מה שנראה לה בעבר מאיים, שגוי ומשולל כל ערך, הופך כעת טוב, אמיתי ונכון. אנשים ברחוב מצטיירים בעיניה כרציניים וחרוצים, לבביים ממש. שוער הבית ושכנתה, שעד כה נתפסו כאויביה בנפש, מתגלים כטיפוסים אכפתיים, המפגינים כלפיה דאגה רבה. 

הזגוגיות המעוותות, המפוחדות אשר הרכיבה בסי על עיניה בגין אלמנותה ובדידותה, הוסרו באחת. המפתח אשר שימש כאמצעי לנעול ולסגור מוצא כעת, דווקא בגין שברונו ויציאתו מכלל שימוש, את מהותו האמיתית: פותח את דלתה של בסי אל העולם שבחוץ.

 

 

בסי פופקין משיקה דמיון ניכר לבאליקוב של צ'כוב: דמות החיה בסכסוך עם העולם העוין והמסוכן, חשה כי הכול רודפים אותה. אך בשונה מבאליקוב, אירוע בלתי שגרתי – שתחילתו במפתח השבור – פותח צוהר לנשמתה ומאפשר לה להתחבר שוב אל עצמה ואל החיים. גם בחייו של באליקוב מתרחש אירוע בלתי שגרתי: הוא נדחף ומתגלגל במורד מדרגות במהלכו של ויכוח אל מול עיניה של ואראֶנקה, ארוסתו המיועדת ושתי עלמות נוספות: "הן עמדו למטה והביטו – והיה זה הדבר הנורא ביותר בשביל באליקוב. דומה, נוח היה לו יותר אילו שבר את מפרקתו, את שתי רגליו, מאשר להיות לקלסה: הן עתה ייוודע הדבר בכל העיר כולה, יגיע לאוזני המנהל, המפקח – הוי, שלא תארע איזו תקלה, חלילה! – שוב יציירו קריקטורה, וסופו של דבר יהיה שיצוו להגיש בקשת פיטורין...

כאשר קם, הכירה אותו ואראֶנקה. ולמראה פרצופו המגוחך, אדרתו המעוכה וערדליו, ובלי שהבינה את אשר קרה – בחשבה כי נכשל ונפל – לא התאפקה ונתנה קולה בצחוק אדיר, מלוא הבית כולו:

- חא – חא - חא!

וב"חא – חא – חא" משתפך ומהדהד זה נסתיים הכול, גם השידוך, גם הווייתו הארצית של באליקוב."[15]

 

בסי ובאליקוב מתים שניהם בסיום הסיפור, אך בשונה מבאליקוב הקורס אל תוך עצמו מפאת לבו המרוסק וכבודו השבור, מותה של בסי הוא גאולה שמימית, כשסם, בעלה המנוח, מגיע ונושא אותה אל מקום שהוא בחזקת גן עדן – מקום שאין בו צורך במפתחות.

בסי נפרדת מן העולם לא באותו האופן שבו התנהלה בו, אלא בדרך שבה חייתה מרגע השינוי ואילך,  כאשר חזרה להיות האישה שהייתה קודם נסיבות אלמנותה ובגידת הגוף והדעת: בת, רעייה, אישה. קשיי החיים אשר הכבידו על כתפיה סולקו במחי רגע של התעוררות מטלטלת. 

באליקוב, לעומתה, נפרד מן העולם לאחר שניסיונו להסיר את המגננות ולהיפתח כשל בצורה מוחלטת וחידד את תחושת הניתוק שחש כל חייו. התקלה ממנה התיירא תמיד אכן התקיימה. הביזיון אכן התממש. הנורא מכל – הגיע. מכאן החלה הידרדרות עצומה ובלתי נמנעת, שהסתיימה במותו הטרגי, ייצוג מרוכז לתמצית חייו, תמצית מהותו. 

 

בסי מתה מאושרת, אוהבת ונאהבת.

באליקוב מת בבדידותו ובקיומו המרוחק והנרתיקי.

 

 

סיפורו של באליקוב מסופר מפיו של בורקין, חברו מורה הגימנסיה, לרופא הבהמות, איוואן איוואנטיש, ש"שם משפחתו... היה כפול ומשונה למדי – צ'ימשא – הימאלאיסקי, שלא הלם אותו כלל..."[16]

החזרה בשם – איוואן איוואניטש – יוצרת מעגליות בלתי ניתנת לניתוק מאב לבן, מעידה על סדר חיים קבוע המתנהל באופן תמידי, ללא שינוי או סטייה[17]. ואולם דווקא שם המשפחה מייצג חריגה ושינוי ייחודי ויוצא דופן: צ'ימאש (Чимша) נגזר מהמילה "יליד צ'ילה" (чилийский) ומן המילה "הימאלאיסקי"   (Гималайский) שפירושה הימלאיה.

על פניו מדוברים באזכורים זרים והפוכים זה לזה: ההימלאיה הוא רכס ההרים הגבוה בעולם, הנמצא ביבשת אסיה, מפריד בין תת יבשת הודו למישורי טיבט, בעוד שצ'ילה הינה מדינה בחופה המערבי של אמריקה הדרומית. ואולם, נקודת ההשקה בין השמות אינה טמונה במיקומם הגיאוגרפי או האקלימי כי אם בפירושם: "הימלאיה" בסנסקריט הינו "משכן השלג" בעוד ש"צ'ילה" היא "ארץ השלג". צימוד זה מעלה איפיון כפול בדמותו של רופא הבהמות, צירוף היוצר את הרושם על אודות אדם קר ומנוכר. אלא שהמספר מקפיד להדגיש כי שם זה לא הלם את איוואן איוואניטש כלל ועיקר, וכי כל מי שהכירו הקפיד שלא לפנות אליו בשם משפחתו, אלא בשמו הפרטי ובשמו של אביו[18].

צודק המספר. אפיון קר אינו הולם את איוואן איוואנטיש כלל ועיקר. ההפך הוא הנכון. דווקא איוואן איוואנטיש, מכל האנשים, הוא המשכיל להבין את עולמו הפנימי של באליקוב, גיבור הסיפור. דווקא הוא, רופא הבהמות, ניחן בעין ביקורתית ורגישה, כזו המסוגלת לפענח נכונה את חייהם של בני אדם ולרדת לחקר נפשם – בתקופתו שלו וגם שנים רבות לאחר מכן: "הוא, הוא הדבר" – חזר ואמר איוואן איוואניטש – "וכלום חיים אלה שאנו חיים בעיר, במחנק, בצפיפות, כשאנו כותבים ניירות שאין צורך בהם, משחקים בקלפים – וכי לא בבחינת נרתיק המה? ומה שאנו מבלים את כל ימינו בין הולכי בטל, אנשי ריב, בחברת נשים בטלות, טיפשיות, מדברים ושומעים כל מיני הבאי – כלום לא נרתיק הוא זה?"[19]

 

אכן גם בורקין מורה הגימנסיה טוען כי "אף אמנם, באליקוב הובא לקבר, אבל כמה בני אדם בנרתיק כאלה נשארו עוד, וכמה עוד יהיו כמותם!"[20] אך הבנה זו אינה מדירה שינה מעיניו כפי שהיא מטרידה את מנוחתו של רופא הבהמות: "ומקץ עשר דקות, בערך, היה בורקין ישן כבר. ואילו איוואן איוואניטש היה מתהפך בלי הרף מצד אל צד ומתאנח, ואחרי כן קם, שוב יצא החוצה, ישב ליד הדלת והעלה אש במקטרת."[21]

 

 

תופעת הנרתיקיות אינה מאפיינת רק אנשים המסתגרים בד' אמותיהם מתוך פחד תמידי מפני העולם שבחוץ. כניסה לנרתיק פירושה גם הסתגרות והתרחקות מחברה אפילו בשעה שנמצא האדם בתוך החברה עצמה, על ידי יצירת חיץ מפריד ומבדיל בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.

 

העולם המתקדם הפך את אזרחיו ללהוטי טכנולוגיה, חסידים אדוקים המאמינים בכוחו של הממשק הממוחשב להקל על חייהם ועל התקשרותם החברתית. אמונה זו עשויה להוביל להתחפרות עמוקה יותר בתוך עולם מצומצם, בינארי, שכל יציאה ממנו פירושה ירידה משמעותית באיכות החיים.

פעמים רבות מאפשר עולם זה גישה ואפשרויות ביטוי לאנשים שבמצבים אחרים היו אולי נמנעים מלעשות כן.

מנגד, פעמים רבות עשוי עולם זה להפוך גם למנותק ומבודד, כזה המרגיל את האדם להתנהל עם הזולת רק באמצעות מחיצות וסינונים, בדומה למעיליו, ערדליו ומטריותיו של באליקוב, אשר הקיפו את הווייתו כולה וסיכלו כל אפשרות למגע ישיר, בלתי אמצעי עם אנשים אחרים.

 

האם תיתכן מציאות מאוזנת של טכנולוגיה המשרתת את החיים או מציאות שאינה חווה את החיים אלא רק מעבירה את חוויותיה במעגל סגור, בינה לבין עצמה?

האם תהפוך הטכנולוגיה את משתמשיה לבני דמותם של באליקוב או בסי פופקין?

האם ניתן להשתמש בה מבלי לאמץ, ביודעין ובלא יודעין, את ההוויה הנרתיקית שהיא עשויה להמיט?

 

 

 

מאמר זה הינו פרי מחקר משותף עם גב' עדנה קויפמן.

 



[1] תהילים קמ"ב, ח'.

[2] Sherry Turkle.

[3] אנטון צ'כוב, "אדם בנרתיק", א. פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006, עמ' 34 – 35.

[4] שם, עמ' 35.

[5] אמנם במהלך הסיפור מתארס באליקוב עם ואראֶנקה, אחותו של המורה החדש בבית הספר, ואולם אירוסין אלה אינם מגיעים לכדי מימוש והגשמה בנישואין. מאוורה היא "אישה בנרתיק" על אף היותה רעייתו  של מכובד הכפר. באליקוב, שהיה "אדם בנרתיק" עוד קודם שהחליטו מכריו לשדך לו את ואראֶנקה, שמר על אופיו "הנרתיקי" – מה שהוביל כפי הנראה לתוצאה הבלתי נמנעת של ביטול הקשר עם האישה העליזה והתוססת.

[6] תימוכין לכך הוא העובדה כי מאוורה יוצאת החוצה דווקא בשעות הלילה הקרירות יותר משעות היום. משמע, לא מן הקור הגופני מחפשת מאוורה מחסה אלא מן הקור הרגשי – הפחד מחברתם של אנשים.  

[7] לא לחינם מדמה אותו בורקין, המספר על אודותיו, לסרטן הנזיר, המחפש לעצמו ללא הרף בתים חדשים להסתתר בתוכם: לסרטן הנזיר לוחית קשיחה בחלקו העליון של הגוף, המכונה "קראפאס" ואשר נועדה למטרות הגנה. סרטן הנזיר הינו יצור רגיש וביישן ועל כן הוא מאמץ לעצמו בתים, אותם הוא נושא לכל מקום. לרוב מדובר בקונכיות נטושות של חלזונות, לעתים בחפצים דומים אחרים כדוגמת פקקים או כוסות. משהסרטן גדל וסביבת מגוריו הופכת צפופה, הוא יוצא החוצה ומחליף בית בהתאם למידותיו החדשות.

[8] ניתן לטעון כי התגוננותו הנפשית והגופנית של באליקוב הינה מוגזמת, ואולם מן האופן שבו באליקוב מתחלה – חולי של ממש – וכעבור חודש ימים אף מת כתוצאה מפגיעה נפשית אשר פגעו בו, עולה כי אישיותו אכן הייתה שברירית בצורה קיצונית ועל כן הצריכה שמירה קפדנית כל כך, בין אם הייתה זו התגוננותו המופרזת אשר הותירה אותו חסר הגנה לחלוטין או באם נבעה מצורך אמיתי ומנפש עדינה במיוחד. מותו של באליקוב מעיד על חוסר יכולתו להתמודד עם תקלות ותקריות ועל נפש הקמלה ומתמוססת עם הערעור הראשון, קל ככל שהוא עשוי להצטייר בעיניהם של זרים.

[9] יצחק בשביס זינגר, "המפתח", לאורך השורות, רמות – אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1985.

[10] שם, עמ' 183.

[11] שם, עמ' 184.

[12] שם, עמ' 183.

[13] שם.

[14] שם, עמ' 188.

[15] אנטון צ'כוב, "אדם בנרתיק", א. פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006, עמ' 44.

[16] שם, עמ' 35.

[17] כפי שמופיע ביצירותיו הנוספות של צ'כוב, ביניהן "כלה" המאזכרת את דמותו של אנדריי אנדרייאיץ'.

[18] במקור - которая совсем не шла ему, и его во и его во всей губернии звали просто  по имени и отчеству. כל הציטוטים מתוך:

Антон Чехов, ЧЕЛОВЕК В ФУТЛЯРЕ, http://chehov.niv.ru/chehov/text/chelovek-v-futlyare.htm

[19] אנטון צ'כוב, "אדם בנרתיק", א. פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006, עמ' 45.

[20] שם.

[21] שם, עמ' 46.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים