מה צריך לעשות כדי להיחשב לשונא נשים?

יש שיסברו כי השמצת המין הנשי היא הכרח חיוני ונדרש. מנגד יטענו המדקדקים כי לא די בעוינות כללית אלא דרושה גם שיפוטיות מנומקות הרואה בנשים בריות בלתי כשירות, בלתי ענוגות ובלתי נעימות בעליל. המהדרים יוסיפו לקלחת צרור שמות גנאי וכינויים שלא היו מביישים אף את הגדולים שבמשמיצים.

אם לשפוט על פי אמות מידה אלה, הרי שאו. הנרי הינו שונא נשים מובהק, על פי כל סוג של הגדרה.

שנאתו מתחילה לכאורה עם "אודיסאוס ואיש הכלב"ⁱ, המשרטט תמונה נוגה ומלנכולית של עיר הגוועת אל דמדומי הערב בגין העוולה החברתית המתרחשת בה: במרווח שבין סיום יום העבודה לתחילת הלילה, בין מילוי תפקיד הפועל לאיוש משרת הבעל, נדרשים גבריה הגברתניים של ניו יורק להפוך באחת לשום דבר, ללא כלום – או במילים אחרות, למטיילי כלבים אומללים.

"גברים אלה הם כולם קורבנותיה של קירקה. לא ברצון הם הופכים למשרתיו המתרפסים של פידוⁱⁱ, נערי שירות לטרייר ועוללים אחר השנאוצר. קירקה המודרנית, במקום להופכם לחיות, התירה בטובה הבדל רצועה של שישה רגל ביניהם. כל אחד מאנשי הכלב הללו שודל, שוחד או צווה על ידי קירקה הפרטית שלו לקחת את חיית המחמד האהובה לאוורור"ⁱⁱⁱ.

קירקה^iv היא אחת מגיבורות אפוס "האודיסיאה". מכשפה יפיפייה אך מסוכנת, ההופכת כל גבר המתקרב אליה לחית פרא. ראשית סיפורה מתחיל בהגעת אודיסאוס ואנשיו לאי אַייאַיָה, משכן מגוריה. אודיסאוס ממנה קבוצה מלוחמיו האמיצים, מנצחיה הגדולים של מלחמת טרויה, לצאת לתור את המקום החדש. הלוחמים מגיעים אל ביתה של קירקה במעבה היער ונשבים בקול זמרתה הקסום. קירקה מזמינה אותם פנימה ברוחב לב, מאכילה ומשקה אותם במיטב המאכלים והמשקאות, הספוגים בסמי השכחה והכישוף שנסכה עליהם. משאכלו ושתו הלוחמים, הניפה עליהם המכשפה את מטה הקסמים שלה והפכה אותם לחזירים. לאחר מכן השליכה אותם למכלאת הדיר ושם כלאה אותם, בוכים ומבכים את מר גורלם.

לכישוף החזירי הזה מכוון או. הנרי בדבריו אודות גבריה של ניו יורק.

אולם גבריה של ניו יורק אינם דומים לאריותיה וזאביה, ואפילו לא לחזיריה של קירקה. מצבם, אליבא דאו. הנרי, חמור בהרבה: המכשפה הפרטית, האכזרית והגחמנית לה נישאו, הפכה אותם עבדים – לא לה, כי אם לחיית המחמד שלה. גברים אלה אולי אינם מתפלשים בבוץ וניזונים מבלוטים ושורשים, אך חרפתם הינה פומבית ומייסרת עד כי הצער נחקק בפרצופיהם המעונים. הם משנים שוב ושוב את מסלול הליכתם, מנסים לחמוק, להסתתר ולהתחבא, עד כמה שניתן, מעין רואים, אך לשווא. לגברים אלה, בשונה מלוחמיו של אודיסאוס^v, אין תקווה; מרווח הרצועה הקצר המבדיל ביניהם ובין החיה שהם נדרשים לשרת הינו בדיוק האורך המתאים לקבורתו של כל גבר ממוצע^vi.

הרומנטיקה של בין הערביים, על גווני השמש השוקעת ברכות של אדום וזהב, הופכת רקע לאחד הטקסים המדכאים בנוף האורבאני המודרני.

אך גורלו של "איש כלב" אחד עתיד להשתנות.

אל השגרה המאבנת של קדושת הטיול הכלבי נקלע יום אחד אורח מעולם אחר: ג'ים בארי, חברו לשעבר של מוליך כלבים, פעם גבר בשם סאם טלפייר והיום בעל נרצע. ג'ים אינו עושה דבר מלבד

העלאת נשכחות, מזכיר לסאם את האדם שפעם היה. "איש חזק, כפי הנראה בעל מעלות רציניות מדי בעבור שליחות קלילה זו"^vii. הזיכרונות, כמעט מבלי להרגיש, מובילים את סאם לצאת במסע האודיסיאה הפרטי שלו חזרה הביתה: הוא נפרד באחת מעול הנישואין המכביד עליו, קורע את הרצועה הכובלת אותו אל החיה ואל האישה המכשפת ובועט בעברו – תרתי משמע – בדרכו אל הספינה אשר תחזיר אותו אל המקום ואל האדם שהיה ושישוב להיות.

המספר אינו מאשים או מגנה את סאם על מעשיו הפתאומיים. להפך. עזיבתו החריפה היא המעשה הנכון והטוב, שכבר מזמן צריך היה להיעשות. וכיצד אפשר להישאר דקה אחת נוספת במחיצת הכלבים החצופים, המפונקים, השמנים עד להתפקע, חורשי המזימות ונטולי המשמעת או במחיצת גבירת הבית, האם הרוחנית, אשר עיצבה אותם בדמותה ובצילה והפכה את ההולכים על ארבע עדיפים על פני מי שחברה אליו בקדושת הנישואין?

מה שהתחיל כאמור ב"אודיסאוס ואיש הכלב" מתעצם ביתר שאת ב"זיכרונותיו של כלב צהוב"^viii: ההליכות הכפויות, הבעל השפוט, ההשפלה והדיכוי – הכול כאן, ובעוצמה גדולה הרבה יותר. אך הפעם מוסטת תשומת הלב ממכתב נאצה ארוך ומנומק נגד בעלי החיים אל זו שאפשרה את הכול – הרעייה. המכשפה שאינה אלא אישה נלעגת, מוזנחת, ילדותית ועלובה.

"זיכרונותיו של כלב צהוב" אינו יכול לשמש כתב האשמה נגד כלבים משום שמספרו הינו כלב בעצמו: "אינני סבור שמי מכם יצא מכליו למקרא יצירה מפרי עטה של חיה. מר קיפלינג^ix ורבים אחרים הוכיחו את העובדה, כי יש לאל ידן של החיות להתבטא בשפה המביאה רווחים, ובימינו אין כתב עת מגיע לדפוס מבלי שיכלול סיפור חיות, פרט לירחונים המיושנים המפיצים עדיין את תמונותיו של בריאן^x וזוועת מאונט פלה^xi. ואולם אל נא תחפשו ספרות מנופחת בקטע זה שלי, כגון מה שדובון הדוב^xii ונחשון הנחש^xiii וטמנון הנמר^xiv מדברים בספרי הג'ונגל. כלב צהוב אשר בילה את מרבית חייו בדירה ניו יורקית זולה, כשהוא ישן בקרן זווית על גבי תחתונית משי זולה (זו שעליה שפכה יין פורט במסיבת הגברות הסוארות^xv), אין לצפות ממנו שיעשה נפלאות באמנות הדיבור"^xvi.

הכלב אינו בן תפנוקים משוחד, אלא קטגור נלהט במשפט התביעה: "אילו ידעו הגברים כיצד מבלות הנשים את זמנן בהיעדרם, לא היו מתחתנים לעולם. לאורה לין ג'יבי^xvii, פירורי בוטנים^xviii, מעט משחת שקדים על שרירי הצוואר, כלים בלתי מודחים, מחצית השעה בשיחה עם מחלק הקרח, קריאת צרור מכתבים ישנים, צמד כבושים ושני בקבוקי תמצית לתת, שעה של הצצה בחור הוילון אל תוך הדירה שמעבר לארובת האוורור – זהו בערך הכול בכל מכל כל. עשרים דקות לפני מועד בואו הביתה מן העבודה, הריהי מסדרת את הבית, מסתירה את טלפיה שלא ייראו^xix, ומוציאה כלי תפירה לאחיזת עיניים של עשר דקות"^xx.

הביקורתיות והשנאה באות מתוך שותפות גורל בין חיית המחמד לגבר האומלל. שלא כמו ב "אודיסאוס ואיש הכלב", המפלג בין הגבר לבין אדונו הכלבי, "זיכרונותיו של כלב צהוב" מאחד את שני "מוכי האישה" בשותפות גורל אומללה. הכלב אינו אוהב את גברתו, על אף שהיא עצמה אוהבת אותו אהבה עזה^xxi. בעיקר הוא מצר על הבעל^xxii, בו הוא רואה אח וחבר לצרה. צר לו על ההשפלה שגבר זה נאלץ לעבור, כשם שצר לו על עצמו בגין השם "חמודי" שניתן לו והסרטים הוורודים המקשטים את זנבו.

סופה של המעשייה דומה – שונה ל"אודיסאוס ואיש הכלב", כשהקושי המשותף מגשר על פערי השפה ושני הנרצעים המדוכאים מחליטים לעזוב את האישה הממררת את חייהם ולברוח בצוותא אל המערב.

המכשפות בניו יורק של או. הנרי הן יצורים עבי בשר, רפי שכל, בטלנים ומפונקים. מכשפות האוסרות את הגברים בכבלי כישוף עד שהם נשואים מדי מכדי להימלט. ללא עזרתו של אלכוהול נוסך אומץ המשחרר את חרצובות הלב והנפש, קשה להבין כיצד היו גברים אלה מחזיקים מעמד.

בעבר, זוהתה מכשפה על ידי מאפיינים ברורים של מראה חיצוני והתנהגות מרושעת. בתפיסה המודרנית מכשפה היא סוג של שד: מי שמסתתרת מאחורי תדמית נורמטיבית, בלתי ניתנת לזיהוי, ונחשפת רק כשמציצים עמוק אל מאחורי הזיוף ומגלים את השקר.

כוונתו הברורה לכאורה של או. הנרי מוצאת ביטוי מהדהד בסיפור אחר, "מכשפה" לאנטון צ'כוב^xxiii, הנושק ל"אודיסאוס ואיש הכלב" וכן ל"זיכרונותיו של כלב צהוב" בכל נקודות המפגש המרכזיות: אישה. מכשפה. רעה.

גיבורת "מכשפה" היא ראיסה נילובנה, אשת השמש. הוא טיפוס אדמוני, מגודל ומלוכלך ואילו היא אישה יפה, נשית ועצובה מאוד. הסיפור מתאר את קורותיהם בערב חורף סוער במיוחד. "בשדה התנהלה מלחמה של ממש. קשה היה להבין מי מנסה להעביר את מי מן העולם וחייו של מי תלויים מנגד באנדרלמוסיה הזאת שקמה בטבע, אך השאון הלא פוסק, המבשר רעות העיד שמתעמרים בו קשות באותו פלוני אלמוני. איזו עוצמת מנצחים רדפה אחר מישהו בשדה, השתוללה ביער ועל גג הכנסייה, הטיחה באגרופי זעף על זגוגית החלון, געשה וקצפה, ומשהו מנוצח יילל ובכה... בכי מרורים נשמע פעם מאחורי החלון, פעם מעל הגג, פעם בתנור ההסקה. לא הייתה בו קריאה לעזרה, רק עצבות של מי שיודע שכבר מאוחר מדי, שאין מושיע"^xxiv.

הטבע, הנלחם את מלחמותיו באופן מלא יגון וצער, הוא ייצוג למתחולל בעולם האנושי, למאבק שבין השמש לאשתו. במריבות בלתי פוסקות, מאשים סאבלי גיקין את ראיסה נילובנה כי מכשפה היא. מכשפה אמיתית, כזו שרוקחת מזימות בכוח כשפים ומזמנת אליה אורחי אורח תועים בדרך. אחד לאחד הוא מונה את האירועים החריגים, התומכים בדעתו: ביום דניאל הקדוש ושלושת הנערים הביאה לביתם סופת השלגים אומן, בחג אלכסיי נשבר הקרח בנהר והגיע שוטה, בספאסובקה התחוללו שתי סופות רעמים ושני ציידים הגיעו לבקרם וביום עשרת הקדושים המעונים של כרתים שוב התחוללה סופת שלגים שגרמה לבואו של לברבר ראש האצולה.

" "אני... אני יודע! שמא איני... איני מבין!" החל למלמל דברים קטועים. "הכול, אני יודע. השד ייקח אותך! ... יודע אני שכל זה מעשה ידיך, בת השטן! מעשי ידייך, השד ייקח אותך! הסופה הזאת, וטלטולי הדואר... את עוללת את כל אלה! את! ... כבר מזמן הבחנתי אצלך בדבר! רק התחתנתי איתך, כבר ביום הראשון שמתי לב שדם כלבים זורם בעורקיך... מכשפה לעולם היא מכשפה" המשיך סאבלי בקול חלול, בכייני, מנגב את אפו בבהילות בשולי חולצתו... "אני כבר יודע: רק דמך הומה בעורקים, ומיד קמה סערה, ולעת סערה הרוח תמיד תישא לכאן איזה חסר בינה. כל פעם זה ככה! את אשמה, אם כן! ... ניחא, אם היו זקנים או פסחים, אבל רק צעירים בשנים מבקשים לנטות ללון פה... וכי זה למה? ואם היו סתם באים להתחמם, מילא, אבל לא, הם באים הנה לשחק לפני השטן. כן, אישה, אין לי ברייה בעולם שעורמתה עולה על שלכן, של המין הנשי. שכל של ממש אין בכן ולו טיפה, פחות מלזרזיר, אבל עורמת שטנים – או הו! שמו שמים!"^xxv.

סאבלי אינו יודע. הספק אוכל אותו, גם החששות. קנאתו לאשתו היפה מעבירה אותו על דעתו. כל בחור צעיר מאיים עליו, כל גבר שנכנס אי פעם לביתו מעמיד את נישואיו בסכנה. אשתו אינה אוהבת אותו. אולי אין בו בכלל משהו לאהוב. אך ההתמודדות עם האמת קשה יותר, קשה מדי וסאבלי בורח לפנטזיה, לעולם של שדים ורוחות. הוא הופך את פחדיו וחששותיו להאשמות וידיעות מוצקות המעניקות לו את הסמכות והכוח להעניש ולעלוב ולהציק לאשתו, עד שאין היא יכולה לשאת זאת יותר. אלא שאין לה ברירה, אלא להמשיך.

אשת השמש אינה שועה להאשמותיו הקשות של בעלה נגדה; היא מגיבה בחוסר עניין, בשלווה ובשקט. תשומת ליבה נתונה לאורחים הבלתי קרויים אשר עשויים לחצות את סף ביתה. היא נרעדת כשמזכיר סאבלי את דם הכלבים, כשם שכל נוצרי הירא את עולם הטומאה של המכשפות והשדים נוהג להתחלחל ולירוק, ומגחכת אל מול האשמותיו נטולות ההיגיון של בעלה.

ראיסה נילובנה היא אישה יפה, אישה ללא חלומות וללא תקווה. היא כבר השלימה עם המצב הנורא שבו היא חיה וחדלה מלנסות להיאבק בו או לשנותו. מסגרת הנישואין הכפויה שוללת ממנה את רצונה החופשי ומחייבת אותה לנהוג על פי כללים ורצונות של אדם אחר, בעל סמכות גדולה יותר משלה, רק משום היותו גבר ובעלה. ראסיה היא קול הסערה המתגעש בחוץ. קול פנימי שכבר נוצח ודוכא בגין החיים השוממים במחיצת בעל אטום וטיפש ויכול כעת רק לבכות וליילל. ואכן, ראסיה ניבלובנה בוכה בכל מקום; לפעמים מאחורי החלון, לפעמים בגג, לפעמים כשהיא מבשלת. זהו בכי של ייאוש, של הכרה במצב שאין מנוס ממנו. של חיים בתוך לכלוך ובתוך שלג מקפיא ונטול חום.

ראיסה נילובנה אינה מכשפה. היא אישה. יצור מוזר בעל רגשות ומחשבות הנשגבים מדי לדעתו הפשוטה והמוגבלת – מצומצמת מאוד של השמש הנבער. ומה שהוא אינו יכול להבין – הוא תולה בכוחות גדולים ממנו, שאותם אין איש מבין ממילא.

תופעת מעניינת היא שאנשים מפחדים בעיקר ממכשפות - לא ממכשפים. מעניין לא פחות שסך הופעותיו של "מכשף" הינו זעום למדי, ביחס לסך הופעותיה של "מכשפה", וגם אז הנימה האופפת את הופעתו שונה בתכלית, עד כמעט חיובית ביותר; המכשף הגדול ב"קוסם מארץ עוץ"^xxvi הוא הדמות השולטת שכולם מבקשים את עזרתה, על אף שבפועל נעדר הוא כוחות כישוף של ממש. גם הקוסם ב"שוליית הקוסם"^xxvii הוא דמות נערצת, כמו גם המכשף האגדי מרלין באגדות המלך ארתור. אפילו החלילן מהמילן, סוג של מכשף בלתי מוצהר, לא מצליח להרתיע. אך מכשפות? מכשפות יש בשפע, והן תמיד זוממות להרע, להזיק ולהכאיב: אימה החורגת של שלגייה, מטילת הקללה על היפיפייה הנרדמת, הזקנה הכולאת את פעמונית במגדל, הקניבלית המאיימת על עמי ותמי ועוד ועוד ועוד.

מכשפות הן יצורים מפחידים.

או אולי רק התרגלנו לחשוב כך?

האם אימה החורגת של שלגייה לא הייתה למעשה (גם) אישה מבוגרת, המפגינה ביטויי מצוקה אל מול מתחרה צעירה ויפה יותר? אישה הנאבקת לא להיות זו שעבר זמנה, דמות בלתי רלוונטית, שקופה ומיותרת? והקוסמת המטילה כישוף על מי שעתידה להיות היפיפייה הנרדמת? הרי ביסודה הייתה זו קוסמת טובה שנפגעה עמוקות משלא הוזמנה לחגיגה המלכותית, כפי שהוזמנו תריסר חברותיה. גם הזקנה הכולאת את פעמונית (רפונזל) במגדל גבוה נטול דלתות הייתה אישה פגועה, אישה ערירית נטולת משפחה, שהקדישה את חייה לטיפול מסור בילדה מאומצת. אישה אשר חיה בחשש תמידי מהרגע בו תגדל הילדה ותעזוב אותה לבדידותה, כדרכם של גוזלים הגדלים ופורחים להם החוצה מן הקן.

בעולם המציאותי אין מכשפות. יש רק נשים נטולות כוחות המשתמשות בהתנהגותן לשלילה.

וגם אם נתעלם מעובדה שכלתנית זו ונאמין בקיומם של כשפים ולחשים, נאלץ להסכים כי מכשפה – כוחה מוגבל. היא יכולה לבצע כמה קסמים פשוטים, תעלול או שניים ותו לאו. בסך הכללי שלטון הרשע – כוחה שלה נמצא במיעוט משמעותי.

הסרט "עונת המכשפה"^xxviii ממחיש זאת היטב; זהו סיפור הסגרתה של מכשפה צעירה למנזר מבודד, בו מצוי העותק האחרון של הספר "חוכמת שלמה". לאורך המסע מתגבר החשד כי הצעירה התמימה למראה הינה אכן מכשפה אמיתית. אולם בהגיעה אל המנזר ואל מול הספר העוצמתי, מתגלים כוחותיה כעוצמתיים מדי, הרבה יותר מדי, מכוחותיה של מכשפה, ואכן לא מכשפה היא, כי אם שד.

מכשפה אינה אפוא הדמות המאיימת ביותר; השטן, השדים, הרוחות – אלה מפחידים הרבה יותר ממנה.

אך מכשפה הפכה לשם דבר, דווקא משום היותה המציאותית מכולם:

מכשפה היא מישהי שמתחברת לרוע שהינו בפשטות – העדרו של הטוב. על כן מכשפה אמיתית היא אישה שלא תוכל לחוש חמלה ורוך כלפי אדם אחר.

מכשפה היא מישהי שלא תבין את עדינותה, שברירותיה וצרכיה של הנפש האנושית.

מכשפה היא מישהי יהירה, על אף היותה מכוערת, ואת המסר שהיא מנסה להעביר אף אחד אינו רוצה לשמוע, משום שזהו מסר משולל טוב, מסר שלא יצליח לרומם, אלא רק להשפיל, לרמוס ולדכא.

מכשפה אמיתית שוללת מהאדם שמולה את החירות האנושית שבו, את הכבוד ששומר על קומתו זקופה ועל נשמתו פועמת. היא רומסת אותו ברגל גסה תחת תחושת העליונות וההגנה שזהותה מעניקה לה כביכול.

מכשפה אמיתית לא צריכה כוחות כישוף או קסמים.

היא מצליחה להפוך את מי שבא מולה לחיה נרצעת הודות לכוחניות הבהמית שבה ותו לאו.

נשותיה העירוניות של ניו יורק הן מציאותיות לא פחות מראיסה נילובנה, אך בעוד אנטון צ'כוב מעמיד כתב האשמה נגד התפיסה השלילית הרואה בנשים מכשפות, או. הנרי אינו חושש מלהעמיד כתב האשמה זהה, הפעם כלפי הנשים עצמן.

בסיפוריו של או. הנרי אין רוחות ושדים, אבל יש מכשפות בדמות בנות אדם והן אמיתיות וכואבות ופוצעות לא פחות ואולי אף יותר מכל דמות מיתולוגית על שלל תיאוריה המופרזים.

או. הנרי אינו שונא נשים, אך הוא שונא את ההתנהגות המכשפית שניכרת באחדות מהן, אולי אף ברבות: האופן שבו מישהי בוחרת שלא לראות אף אדם אחר, מלבדה.

להתחבר להיבטים העמוקים של העדר הטוב, זהו מעשה כשפים נטול כישוף.

בעולם המציאותי, מעשים כאלה מתרחשים לא אחת.

לפעמים גם על ידי נשים.

אין מכשפות בעולם.

יש נשים שלפעמים מתנהגות ככה.

מי שמגנה את התופעה החמורה הזו אינו שונא נשים.

הוא פשוט בן אדם.