בתיבת הדואר

מאת אלה מושקוביץ-וייס

אומרים שאני נרגן. לא זקן נרגן, עוד לא ממש זקן, בן שישים, אבל נרגן, כן. ואני לא טורח לתקן. אני מבין מאיפה זה בא. שינסו אלו שאומרים עלי כאלו דברים לחצות את הכביש, בלי שאיזה 'חוטא בכתיבה' (כי אם עושים את זה רע זה באמת חטא!) יעצור אותם באי תנועה ויספר להם בחשש מעושה ובהתלהבות אמיתית ש'כתב משהו', כאילו כתב תנ"כ חדש, והוא רוצה לשלוח לי במייל. ואני – "אין לי מייל!" והוא מסתכל בי רגע בחשדנות ואחר כך מנתק מגע בזהירות, כאילו נפגש בזומבי. זה קורה לי בכל מקום: כשמנסה להפקיד צ'ק בבנק והפקידה מבליעה חיוך ביישני ומספרת שהיא משוררת (משוררת! בטח. אג"ח זבל), או כשהמלצר מגיש את החשבון ושואל אם הוא יכול להעביר לי את כתב היד של הבן שלו וכאילו מוותר על הטיפ - אז איך אפשר להאשים אותי?

תגידו, מישהו היה מעז לעצור רופא במעבר החצייה ולשאול אותו על הלחץ דם הנמוך שלו, או על הכולסטרול או על כאבים בבטן התחתונה? מישהו עוצר שף ידוע ומבקש מתכון עד שהרמזור מתחלף, ככה בשביל ארוחת ליל שישי? אבל  לקרוא את השטויות שלהם? זה כן. אז שלא אהיה נרגן?

מכך לא קשה לנחש במה אני עוסק. כן, עורך ספרותי, כיום באחת ההוצאות הקטנות, הוצאת בוטיק מה שנקרא, מאלה שמוציאות לא יותר מחמישה שישה ספרים בשנה. פעם עבדתי בהוצאות הגדולות, תחת ידי עברו אלפי כתבי יד, עבדתי עם עשרות סופרים מצליחים ועם מאות הבטחות ספרותיות שלא מומשו. יש לי חוש לזה. אני כבר כל-כך מיומן שמספיק לי לשמוע את הנימה שבה פונים אלי וכבר אני יודע אם יש שם פוטנציאל לכתיבה.

לכן כל-כך הפתיע אותי מה שקרה לי עם האישה הזו.

אני לא סופר ולא יודע לכתוב, רק לערוך, אבל אני מוכרח להעלות על הכתב את מה שהיה כי אחרת לא אאמין בעצמי שזה באמת קרה.

היא לא הייתה כל כך צעירה, באמצע שנות השלושים לחייה, וגם לא יפה במיוחד, ואולי כי הייתה שעת בין ערביים ותווי פניה לא נראו בבירור. בכל אופן היא לא הותירה בי רושם מיוחד ולמעשה, כשניסיתי לשחזר את הפגישה כמה ימים מאוחר יותר, לא הצלחתי בשום אופן להיזכר איך נראתה, למעט הקול שלה, שהזכיר לי קול אחר, שחשבתי שמזמן נמחק מזיכרוני וגם הבושם המתריס.

השאלה למה עצרתי ולא התחמקתי כשפנתה אלי, הטרידה אותי כל אותו השבוע.  והרי כבר סיגלתי לי עם השנים שיטות מתוחכמות. אני אומר שאני ממהר מאוד, ממלמל עוד משהו לא ברור במכוון בנימה זעפנית וזה כמעט תמיד מרתיע את הנפש הרכה של היוצר הרגיש. וגם איתה התכוונתי לנהוג באופן דומה אבל משהו שם כישף אותי. אולי הקול הזה, ההססני, שהיה בו שמץ מבטא זר, ואולי הבדל חיוך המסתורי על פניה כשהתבוננה בי?

פניתי כי קראה בשמי הפרטי. לא  "מר..אדון.. – פשוט בשמי. אני לא כל כך מפורסם, אבל בברנז'ה רבים מכירים אותי, אז חשבתי שמדובר בידידה עורכת או מוציאה לאור או אולי פקידת קבלה שעבדה איתי פעם באחת ההוצאות לאור בהן עבדתי. אבל כשהבנתי שזו אישה זרה ותיכף תבוא הבקשה, רציתי להימלט על נפשי. ועל אף זאת נשארתי והקשבתי.

היא לא אמרה הרבה. וגם הנימה שלה לא הייתה נרגשת מידי. לא הייתה נואשת, מתחנפת או מתנשאת. היא דיברה על ספר שקראה, אני חושב. אני לא בטוח כי הכול קרה מהר והשילוב הזה של החיוך והקול ערער אותי לרגע. אחר כך אמרה שעקבה אחר הספרים שערכתי והתרשמה ושהיא מבקשת רשות- לא לשלוח לי במייל, כאילו כבר ידעה מראש מה שאומר - אלא להשאיר משהו בתיבת הדואר שלי. זה נשמע לי מצחיק. כאילו אנחנו לא בארץ הזאת שבה אף אחד לא מבקש בנימוס רשות להניח משהו בתיבת הדואר. פשוט מניחים וזהו.

אני גם לא זוכר מה עניתי, אם עניתי. אולי רק הנהנתי. הייתי די נבוך, שלא כהרגלי.

חזרתי הביתה עייף. נשכבתי על הספה בסלון ומיד נרדמתי.

חלמתי על עלמה. רבנו נורא והיא יצאה מהדירה וטרקה את הדלת. חזק. היא ידעה שאני שונא את זה.

במציאות, עלמה, אשתי, לא עזבה בטריקת דלת. היא פשוט הודיעה, שבאמת לא נעים לה, שאין לה שום דבר נגדי, שהתאהבה בצעיר ממני, מהנדס תוכנה והיא מצטערת, אבל היא הולכת אליו. עדיף שהייתה איזו טריקת דלת הגונה. ככה, אחרי שלוש עשרה שנות נישואים. אני מודה שבשנים האחרונות לא דברנו הרבה חוץ ממה שהכרחי, כל אחד היה טרוד בענייניו. חשבתי שכך נראית שגרה של בני זוג שכבר רגילים זה לזה ואפילו שיש בזה איזו תחושה של רוגע, של חיים ללא מתח. לכן די הופתעתי כשעזבה, עברה לגור אתו ולקחה את בתנו שהייתה אז בת חמש.  חשבתי על מה שצפוי לבתי מאז והלאה. ומסתבר שלא טעיתי כל כך. הייתי מחכה לה מחוץ לגן הילדים, אחר כך מחוץ לבית הספר. בתחילה הייתה נשארת אתי בשמחה עד שהייתי מביא אותה לפתח הבית החדש שלה, וכשהיה תורי לקבל אותה בבית שלי הייתי מקריא לה ספרי ילדים: פו הדוב, עליזה בארץ הפלאות, אגדות למכסה, שירים של לאה גולדברג ופניה ברנשטיין והיא הייתה צוחקת ומבקשת שאלמד אותה לדקלם בעל-פה. וכמעט לא שמתי לב שגדלה, נעשתה קרה ומרוחקת, ולבסוף, כך לטענת אשתי לשעבר, לא רצתה לראות אותי כי משעמם לה איתי. ואז, המהנדס תוכנה שלה נשלח לחו"ל מטעם החברה והם היגרו לארה"ב. זה קרה לפני חמש עשרה שנים. הייתי אז בשיא הקריירה שלי, מוערך ומקובל, מוקף סופרות שחיזרו אחרי כדי שאפרסם אותן, אבל לא הצלחתי להתאושש. מדי פעם הייתי מקבל מכתב מאשתי המספר על הישגיה הגבוהים של בתנו בלימודים בבית הספר ואחר-כך על לימודיה בקולג' למינהל עסקים. ואז, למרות עשרות המכתבים והטלפונים מהצד שלי ובקשותיי להיפגש, נפסק הקשר בבת אחת וללא הסבר.

זו הייתה תחילתה של תקופה איומה. הרגשתי שנכשלתי בכל המישורים. שחיי היו לריק ושמכאן נותרה לי רק בדידות גדולה, זיקנה ומוות. איבדתי עניין במי שגרה איתי באותם ימים וביקשתי שתעזוב. ממילא הפסיקה לשכב אתי. כנראה שגם אותה התחלתי לשעמם. איבדתי עניין בעבודה והתחלתי לפשל. פעם הייתי יסודי ומדויק ולפתע הכול נראה לי משמים וחסר ערך. נמאסו עלי הטקסטים שקראתי, כולל אלו של הסופרים הגדולים של ההוצאה. הכול נראה לי תפל ומזויף. איבדתי אמון במילים, בשפה ובאמנות בכלל. המשכתי בעבודתי בלית בררה, אבל עברתי להוצאה קטנה יותר וצמצמתי את היקף העבודה. התבודדתי עוד יותר ואז התחילו להגיד שאני נרגן ושאני רווק מזדקן. שיגידו.

ולא שלא היו נשים שניסו ליצור קשר, על אף האנטיפתיות שלי ואולי בגללה. יש נשים שזה מדליק אותן הן מרגישות שזה אתגר לנשיות שלהן. הן פשוט מוכרחות לכבוש את הגבר האדיש. עד שמגלות שהאדישות שלו לא מרמזת על כוח ועל איפוק, אלא רק פסיביות מייגעת. ובכן, תמיד נכונה להן הפתעה מרה. בשל נסיבות חיי הפכתי גבר מזדקן וחסר עניין ששום דבר כבר לא יכול לעורר בו התרגשות והוא ממשיך לחיות מכוח האינרציה, ולא משום כוח או רצון אחר.

לאט גם הנשים התרחקו, כשהרגישו בסופו של דבר שחשכו אצלי האורות. אט אט איבדתי גם את המשיכה הקסם הישן שלי ושקעתי לי אל הסוף האיטי.

לכן אפשר להבין למה הייתי מוטרד כשמצאתי את עצמי מהרהר באישה המוזרה הזו שפגשתי בשעת בין הערביים ליד ביתי.

ואכן, למחרת היום, כשחזרתי מהעבודה פתחתי את תיבת הדואר וחיפשתי את כתב היד של האישה שבאותו הרגע  קלטתי שאיני יודע את שמה, מהיכן היא, ושום פרט מזהה שלה. התיבה הייתה ריקה. נאנחתי בהקלה. נחסך ממני סיוט.

גם למחרת וביום שאחריו לא מצאתי דבר, למעט חשבונות מהעירייה ופרסומת למדבירי חרקים. אולי התחרטה. עליתי הביתה, קצת מאוכזב. אני לא יודע למה.

כעבור שבוע הפסקתי לבדוק ושכחתי מכל העניין. לא פתחתי את התיבה כמה ימים וביום שישי, כשמצאתי בה מעטפה ללא שם בין המעטפות הרשמיות הופתעתי מאוד. על המעטפה היה רשום שמי ולידיו ציור בטוש של לב אדום.

עליתי הביתה ופתחתי בזהירות את המעטפה. דף ועליו שיר, בכתב יד. לא מודפס אפילו.

לקחתי את משקפי הקריאה שלי. קראתי את השיר חמש פעמים. אולי החוורתי.

הוא היה נפלא.

אחר, חדשני, נוגע. בועט ומלטף.

בימים הבאים חיכו לי עוד שירים. כל יום מעטפה עם שיר. על המעטפה שמי ולצדו לב אדום.

כל שיר נפלא מקודמו. הרגשתי שההגנות שלי נמסות. משהו ישן התעורר בי. לקפה הבוקר היה טעם אחר. אחרי הרבה חודשים, במקלחת, העזתי להסתכל בגופי במראה ולא נבהלתי. התחלתי אפילו לחייך, קצת. כל יום ערכתי את השיר והחזרתי לתיבה לפנות ערב. ובכל בוקר מצאתי שיר אחר.

בעל המכולת הביט בי במבט מוזר ושאל אם זכיתי בלוטו או משהו כזה. בהוצאה אנשים חייכו אלי והפקידה שלי שאלה אם אני רוצה לחלוק איתה את הקראוסון שקנתה כי היא לא רוצה להשמין ואני אמרתי לה שלא יזיק לה קצת והיא חייכה לי בסיפוק רב.

אחרי שבועיים זרם השירים פסק. יום אחרי יום חיכיתי לשיר. עצב וריקנות עלו בי כששוב ושוב התיבה נפערה מולי ריקה. אולי נסעה. אולי נואשה, לא היתה מרוצה ממני. חזרתי לעסוק בענייני, שגרה וללא רגיעה.

ואז שוב הם חזרו. שירים חזקים, חותכים. חדלתי לקרוא ספרים, אפילו עיתונים כבר לא עניינו אותי. טלוויזיה היתה דלוקה, אבל כבר לא טרחתי להסתכל. השירים היו מונחים לצדי תמיד. וכתבתי לה הערות ותיקונים ואז חזרתי ותיקנתי את עצמי.

היא פרשה בפני את נשמתה באמון מוחלט. לא היה בה פחד. כאילו ידעה שלא אכאיב לה.

השורות שלה נשאו אותי בעדינות לתקופה בחיי שכבר קברתי מזמן. היה בהן משהו פראי, והייתה כנות כובשת. מצאתי את עצמי, ממש בלי מילים, קורא וכותב באותו להט שפעם אפיין את עבודתי. ערכתי בקפידה, באהבה– והנחתי בתיבה. יודע שבאיזושהי שעת לילה תבוא ותיקח.

וברגע מסוים, אחרי כך וכך שירים הרגשתי שאני חייב לראות אותה. ליצור קשר.

החלטתי לארוב לה.

לקחתי חופש מהעבודה ובמשך שלושה ימים צפיתי בתיבת הדואר מסתתר מאחורי שיח קטן שצמח בחצר הבניין. ביום הרביעי בתשע בערב בדיוק כשהרגל שלי נרדמה מישיבה לא נוחה והגב קצת נתפס, היא הופיעה, זיהיתי אותה מרחוק בשל השיער הארוך שלה. הניחה מכתב בתיבה ופנתה ללכת. רצתי אחריה וצעקתי לה היא הסתובבה וכשראתה אותי החלה לברוח. היא הייתה זריזה ממני ואני הייתי עייף וזקן. אחרי כמה בתים, מתנשף כמו מטורף, זיעה על מצחי ודקירות בחזי, מעדתי. צעקת כאב נפלטה מפי. היא פנתה לרגע, עצרה, היססה ואז המשיכה בדרכה.

למחרת מצאתי מעטפה חדשה בתיבת הדואר. זה לא היה שיר.

"יותר מהכול הייתי זקוקה לאישור שלך. רציתי את דעתך על השירים שלי, באמת, בלי שום הנחות. עזבתי את עבודתי, עזבתי את אימא, עזבתי את חו"ל. עכשיו רק השירים, אבא".

 *אלה מושקוביץ-וייס- סופרת ומחזאית, בוגרת החוג לספרות עברית אונ' ירושלים

בין ספריה: "לחוה לא הייתה אמא", "כתוב בים", "דברי הלילות" והמחזה "קפיצה"