מאמר:

הַסָּפֵק – מקום מושבהּ של האמת/ סיגל זהבי 

על ספר השירה, 'דברי הימים', מאת דיתי רונן

כדי לכתוב שיר, אדם זקוק להשראה. לא פעם היא מגיעה, כשהוא במצב הכרה של בין לבין, נים-ולא-נים, בהייה או התלהבות, מחשבה מעורפלת (אגי משעול קוראת לזה 'תדר ה fm - שלי').

לעומת זאת, כדי לערוך ספר שירה, אדם נזקק לתודעה שונה לחלוטין: בהירות, חדות, ערנות. כינוס של שירים לספר מצריך קבלת החלטות רבות ומגוונות: אילו שערים יהיו (אם בכלל), אילו שירים ימצאו את מקומם באיזה שער, איזה שיר ייגע בכתפו של שיר אחר, ילווה אותו בדף ליד או גב אל גב, על איזה שיר (נפלא ככל שיהיה) ראוי לוותר ועוד. שאלות של עריכה, כמו מלאכת האוצרות בתערוכה, דורשות התבוננות עומק על כל שיר ובה-בעת מבט כללי על הספר.

הספר 'דברי הימים' של דיתי רונן זכה, למעשה, לשתי עורכות שירה מנוסות ומופלאות: דיתי רונן וליאת קפלן. מעטים יכולים לאחוז בו-בזמן גם בעט המשורר.ת וגם בסרגל העורכ.ת. רונן הצליחה לרדת למרתפי הנפש. היא ניקתה שם שכבות-אבק, חשפה סודות, מיפְּתה חורים שחורים ובה-בעת גייסה עין נוספת שלה-עצמה, עין שלישית, אותה מינתה להשגיח על הַסדר מעל לפני השטח, על הדפים ההולכים ומתהווים לספר אחד.  

הודות לעריכה הזו, חוויית הקריאה שלי הייתה מיוחדת במינה. לא רציתי להניח את הספר מידיי. קראתי שיר ועוד שיר ועוד. עצרתי פעמים ספורות בלבד, משום שכל שיר, כמו פיסקה נוספת במֶמואר מרתק, העניק לי מידע נוסף, משמעותי, ונקודת מבט מרעננת.

'דברי הימים' נחלק לשלושה שערים:

א.      שש כנפיים לאחת - הסיפור המיתולוגי האישי, סיפור שהגתה רונן בילדותה: סיפור על מלאכית, שחויבה להיפרד מהוריה ונפלה מהשמיים, כי יש לה משימה: לתעד ולכתוב. רק כשתשלים את המשימה, תוכל לשוב לממלכת השמיים.

בשער הראשון של הספר אנחנו פוגשים ילדה, ששני הוריה חיים, אך דברי ימיה מגלגלים אותה לבית יתומים. היא בוראת לעצמה סיפור, שבלעדיו לא תוכל לשרוד. אנחנו מכירים סיפורים כאלה, שהם גלגל-הצלה. אנחנו מכירים ילדים כאלה, אבודים.

ב.      מפת דרכים – השער השני הוא הרחב ביותר בספר. מהעולם העליון, המלאכי, המכונף, נגלה סיפור הדרך בעולם של מטה, בעולם שגם בו, כך אני מאמינה, יש לאנשים כנפיים, אבל הם פחות מודעים לכך, אם בכלל. זה שער הנפש, ובו מתרחש הניסיון להבין 'איפה הייתי ומה עשיתי' בימי הבית הראשון ובעת חורבנו.

בשער הזה מתברר, שהילדה בראה לעצמה גם אדוניי פרטי, שאתו היא שוחחה בלילה. אני לא יודעת אם זה אותו אדוניי שישב גם על מיטתי בילדותי, אבל מקריאת השירים נראה לי, שהשיחות שניהלנו – כל אחת עם אדוניי שלה – דומות באופן מצמרר. אני מאמינה שקוראים וקוראות נוספים יחושו זאת בעת הקריאה. ככה זה, האישי ביותר הוא הקוד לכספת של האוניברסלי.

ניכר, שהשער חושף את שוליו של תחקיר מעמיק, ממושך, שלקחה רונן על עצמה. כחלק מהתחקיר אנו עדים לראיונות, לקריאת מסמכים ותצלומים ולנביעה של זיכרונות.

ג.       לחם – בשער 'לחם' יש עיסוק בעולם המעשה, בהקמת הבית השני. מאז הקריאה אני מתהלכת עם תמונת הנמלה, ההולכת לביתה-שלה ו"בשורת הגרגר בלסתותיה". תמונה זו הרעידה את לבי והזכירה לי את שירהּ של יונה וולך: "אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ".

אם כן, 'לחם' הוא השער על הבית השני, החדש, המתוקן, בית שלא יכול (ואולי גם לא מעוניין) להינתק מהבית הראשון. יחד עם זאת, יש בבית הזה זוגיות מיטיבה (עם הדגשים פמיניסטיים), אימהוּת משמחת, סבתאות מופלאה ולא מעט נחמה בַּכתיבה וּבַכתיבה על כתיבה (כמו בשירהּ של וולך – "בחודשי הקיץ כמו חגב, בעת הקיץ, יש שאדם שר").

השירים, כמו השערים, נבחרו בקפידה ומאורגנים בהדיקות. אביא דוגמה, ובהמשך אצא ממנה לאמירה על הרוח הטובה, החכמה והאמיצה, השורה בספר.

מי יודע, אמא (עמ' 62)

אִם בַּסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ הָיִיתְ הַגִּבּוֹרָה הָאַמִּיצָה

שֶׁהָלְכָה אַחַר לִבָּהּ הַצָּעִיר, הַסּוֹעֵר

בְּלִי לְהַבִּיט בַּחֻרְבָּן שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה

אוֹ הָיִיתְ פְּתַיָּה טִפְּשָׁה

שֶׁוִּתְּרָה בְּלִי דַּעַת עָלַי

עַל בִּתָּהּ, עַל בְּנָהּ, עַל אִישׁ שֶׁאַהָבָהּ, עַל מַלְכוּתָהּ

וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם הָיִיתִי חוֹתֶמֶת, כָּמוֹךְ

וְנוֹטֶשֶׁת. אִם הָיִיתִי נִסְחֶפֶת

אוֹ מַבְלִיגָה, מִתְקַפֶּלֶת

בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת וּבַבְּקָרִים

מַבִּיטָה בַּיְּלָדִים וּמִתְנַחֶמֶת.

בבית השלישי, בשורה השנייה, נכתב: "אִם הָיִיתִי חוֹתֶמֶת". חותמת? על מה? הקורא, שהגיע לעמוד הזה, יודע על מה, משום ששם השיר קודם לכן הוא 'מה הרגשת' ותחילתו : "כְּשֶׁחָתַמְתְּ עַל מִסְמָךְ/ הַוִּתּוּר, עַל הַמְּסִירָה שֶׁל יְלָדַיִךְ?" שיר לפני כן, שמו 'אני מביטה בחתימתךְ' וראשיתו – "בַּמִּסְמָךְ הַמְּנַשֵּׁל/ אוֹתִי וְאֶת אָחִי מִמֵּך..."

ומה לגבי השאלה הנשאלת בשיר המצוטט פה: "...וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי/ אִם הָיִיתִי חוֹתֶמֶת, כָּמוֹךְ/ וְנוֹטֶשֶׁת." כבר בשמו של השיר הבא מופיעה התשובה לשאלה הזו, ובגוף השיר יש חיזוק מטפורי נפלא (שם השיר: 'אני לא', כלומר, אני לא הייתי חותמת).

כך, לכל אורך הספר, השירים מושחלים זה בזה בהדיקות, בשרשרת. בחרתי להדגים עניין זה דווקא בשיר 'מי יודע, אמא', כדי להראות דרכו היבט אחר בספר, משמעותי מאוד בעיניי, היבט תוכני-רעיוני. 

בשיר המצוטט, 'מי יודע, אמא', רונן מעלה על הדעת שתי אפשרויות, שעשויות להסביר את ההחלטה של אמהּ לוותר עליה: האחת, שמדובר באישה גיבורה, שהקשיבה ללב שלה והלכה אחר האהבה. והשנייה, אישה פתייה וטיפשה, שוויתרה על ילדיה ועל איש שאהב אותה. להבדיל מהשאלה, בה היא שואלת את עצמה האם גם היא הייתה מוותרת על ילדיה (ונותנת תשובה שלילית חד-משמעית), לגבי אמהּ היא משאירה את השאלה פתוחה, ואת שתי התשובות השונות כל כך זו מזו – אפשריות.

יתירה מכך, שני שירים לאחר מכן, בשיר בשם 'פנים מול פנים' (עמ' 64), היא מעלה תשובה אפשרית נוספת, שלישית, לנטישה של האם את בתהּ. בשיר זה, שהוא אחד השיאים בספר, רונן מספרת על חברתה הטובה, בת השמונים, שנטשה בצעירותה את שני ילדיה הקטנים, והיום היא מתעוררת בלילות, שומעת כביכול ילד בוכה, קמה אליו ולא מגיעה... רונן לא כועסת עליה, לא מאשימה אותה. להיפך:

.... אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ מַחֲזִיקָה אֶת יָדָהּ

מְלַטֶּפֶת אֶת שַׂעֲרָה, מָה יָכֹלְתָּ לַעֲשׂוֹת

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ, לֹא הָיְתָה לְךָ בְּרֵרָה.

אחרי כל התחקירים, בסוף כל החיפוש אחר מפת הדרכים של חייה, רונן מותירה גם את האפשרות הזו על כנה: אולי לא הייתה לאמא שלה ברירה אחרת, אלא לנטוש אותה.

השיר 'פנים מול פנים' הוא דוגמה לרוח השורה בספר ולאחד הרעיונות העמוקים בו.

על מנת להבהיר את דבריי אביא מספרה של רונית מטלון, ז"ל, 'זה עם הפנים אלינו'. בתחילת הספר הדוברת מתבוננת בתצלום. היא מזהה בתמונה שוק דגים, פועלים, מנהל עבודה ועוד. היא מתארת מה היא רואה בתצלום, ואז מצביעה על הצד השמאלי שלו, המרוחק, שָׁם האור החזק מטשטש הכול. וכך היא כותבת על האזור הזה בתמונה:

"...יש מעין השתקפות חדה, יהלומית, מעל לרחבה המוצפת, בוהק, עננה של בוהק שנחה על השלולית הגדולה ומשַווה לה מראית חלקה, נוצצת, משַווה לכל זה – להתרחשות האנושית הסמוכה - משהו שלא ייאמן. / זה המקום שבו נפתח התצלום: בדיוק המקום שבו החוט החלש, העובר בין הממש והלא ממש, מרצד לרגע, מגלה את עצמו, המקום שבו מודיע התצלום לא רק על היותו ראיה למציאות, אלא גם על אפשרויותיו./ רק כך אני יכולה לראות, לשתול את עצמי שם ממרחק השנים, בתוך הרחבה המוצפת, מדדה על מגפי החורף עם העקבים הגבוהים...."

בצמתים שונים בחיי גיליתי, שהדרך הטובה ביותר להתקרב לאמת היא לאחוז בספק. האמת נמצאת במקום, שבו התמונה נפתחת לכל האפשרויות שלה. רונן אינה חוששת מהמקומות הפתוחים. להיפך, היא מחפשת ומוצאת אותם אפילו כשהכול נראה סגור ומבוצר. יתר על כן, רונן יודעת, שהודות למניפת הסיפורים, היא משיגה את החירות לבחור מתוכם את הסיפור החומל ביותר, זה שמציע נחמה ופותח צוהר לסליחה, זה שמאפשר לקום מתוך החשיכה לאור. מי יודע, היא אומרת, אולי הייתה לי אמא גיבורה, אולי טיפשה ואולי לא הייתה לה ברירה.

הספר 'דברי הימים' הוא ניסיון אמיץ של משוררת לחשוף ולהבין מה אירע לה בשנות חייה הראשונות, לדלות פרטים שהוסתרו ממנה ולשאול שאלות, שלא העזה מעולם לשאול. רונן עורכת תחקיר-עומק. מצוידת ברשת ללכידת עובדות, היא מנסה לרדת לחקר האמת, ובו זמנית מודעת לכך שלא ניתן להגיע לאמת. "הידיעה הנחה בתוך אי הידיעה, היא הידיעה האמיתית", אמר הפילוסוף הסיני לאו צה. ויסלבה שימבורסקה בנאום פרס הנובל שלה ציינה את "אינני יודעת" כשתי המילים החביבות עליה. דיתי רונן כותבת: "מי יודע, אמא".

בדרך הצנועה והחכמה הזו מצליחה רונן למצוא נחמה ומנוחה. בדרך הזו היא מציעה לנו חוויית קריאה, שבה קצוות נפגשים באופן הטבעי ביותר: החשיכה והאור, המלאכי והאנושי, השמיים והאדמה, המיתי והאמיתי, הרוחני והגשמי, הסליחה והתוכחה, הזיכרון וההדחקה, חורבן הבית וייסוד הבית, האישי והאוניברסלי, היומיומי והפלאי, הנפילה והקימה, הגורל ולקיחת האחריות על החיים, הרגליים האוחזות בקרקע, והכנפיים, השמורות לכל אדם בשכמותיו.