צילום: צביה ויצמן כספי

על ההצגה זינוק בתאטרון הבית/צביה ויצמן כספי

תיאטרון ניסן נתיב, מבטא רוח צעירה וחדשנות.

ההצגה ״זינוק״ מביאה 3 סיפורים על אנשים אמיתיים שהפכו למיתוס. הם מזנקים לכיוונים שונים מבסיס האם שלהם. בהצגה, הגיבורים קופצים בעיניים פקוחות אל זרועות המוות והוא מסיט מבטו מהם. בינתיים. ההצגה מבוססת על שלושה סיפורים שקרו במציאות.

הסיפורים מבטאים כאב בלבול קונפליקט חדלון ותקווה.

עם הרמת המסך, נזרקו לחלל האולם מילים. לכאורה סתומות: קומה 27. מה רואים מהחלון. מי אוהב אותך. כרישים. אוקיינוס. מתי נפגשתם. מה את זוכרת? מי החבר הכי טוב שלך. איפה הוא? (אוי הבדידות) .

מעין ׳מחסן מילים׳ לפתרון תשבץ. או תמצית העלילות שתיכף יסופרו. או האקדח במערכה הראשונה שיירה בעצם  בשלישית. הקהל מוזמן לשבץ את המילים במקומות הנכונים. השחקנים, כל אחד בתורו, יורדים בין שורות הקהל, המהגר הרוסי, האסיר המשוחרר מאוקלהומה והתל אביבית. שלושה שחקנים.

בני אלדר, מיכל שפירא ודניאל מיוני.

כאב געגוע ותקווה. הם עוברים מסע פיסי מפרך ומסע כאוב בנפש.

סיפורה של הישראלית מטלטל כיוון שהיא חווה ניצול מיני שמרוקן אותה נפשית עד לרצות למות.

יש משהו מבלבל וחתרני באופן הצגת הסיפורים . הם דומים ושונים ומשתרגים זה בזה. לא ברור לי עד הסוף מי לחסד ומי לשבט.

בנוסף-״נושאי הדגל״ - המספרים- דרך ריקוד ואקרובטיקה. הם ״הרואים הכל״ מרמזים. מפרשים. תוהים. הם כמו נושאים על גבם את עוולות העולם.  מפגינים כושר פיסי ועמידות מרשימה ומהווים מעין  חוויה אסתטית מרהיבה.

השלושה: תומר דורון, ג׳קי תמרי ובן זאב רביאן. להם תפקיד משמעותי לאורך כל ההצגה. הם ממלאים את הבמה בכובד ראש ובקריצה ברמז ובסוד, בנועם ובחן.

ההצגה,בבימויה של מרינה בלטוב גראס, ממזג כמה אלמנטים: וידיאו ארט, ריקוד, משחק, טקסט ומוסיקה. מסכים מרצדים סתומים ועמוקים. פטריית צ׳רנוביל.  טקסטים שלא עד הסוף היו מובנים, ספינת הפיהרר. ניצולי שואה רמיזות אסוציאטיביות על עוולות העולם.

אמרו לי ״תקראי רקע כדי שתביני״ ואני באתי כדף נקי.

התיאטרון חתרני ואמיץ, אינטליגנטי -לא מתייפייף ולא מתחנף. מעורר מחשבה.

מדבר על המוות ושומר על החיים.

שלוש אפיזודות. שלוש דמויות שונות ומתכתבות.

מה הביא אותם לכאב ולחידלון שהם מייחלים למוות תחת החיים, את הייאוש על התקווה, את הכאב מול הריפוי?

המהגר הרוסי: מדען ימי,המהגר בורח מרוסיה לעבר החופש, בתקוה להגיע לחוף מבטחים לעולם צודק יותר. על אף שהוא שורד 3 ימים במים, סופו מר. יש לו נפש פיוטית מיוסרת: ״זוכר חופים חפים מבני אדם ושברי זכוכית בקזחסטאן המים מתוקים וצלולים, אני שותה אותם ויוצא למסע״ הטקסט קסום. בין שבילים ביער הוא מלקט פטריות ואגוזים מתמסר למוסיקת המקרה של הטבע זמזום ופכפוך. הוא זוכר הכל כששחה במשך ימים והזה בין העולמות. ערבה אינסופית ושפני סלע ואופק נפתח. זוכר הכל. איפה אני?

אני אליס בארץ הפלאות

מאחוריי עולם קסום. אני באוקיינוס אינסופי? או מול חומה אפורה בבית חולים? האומנם? לא אראה כרישים ושוניות אלמוגים…אקנה לי כרטיס והנה הכרכרה הקסומה שלי אל העולם החופשי״

(הספינה של הפיהרר טבעה? סיפונה לבן…מלחמת העולם? ניצולי שואה? למה התכוון המשורר).

הסוף וההתחלה החליפו תפקידים. מי טבע במים ומי זינק לטבעת האש האם  בטקס Burning man או בנפאל הרחוקה?

״אני בצלילה. עוד רגע בקרקעית הכנרת. אני מנסה לתקן את הציוד. נגמר לי האויר…״

הסיפורים מצטלבים בין אש למי. ם מי לחיים ומי למוות.

הרקדנים מהמהמים את יהודה עמיחי:

״אדם בחייו אין לו זמן כשהוא מאבד הוא מחפש. כשהוא מוצא הוא שוכח. כשהוא שוכח הוא אוהב וכשהוא אוהב הוא מתחיל לשכוח… ונפשו למודה  ונפשו מקצועית רק גופו נשאר חובב תמיד״.

יוצא צבא מאמריקה:

המנון ארצות הברית מתנגן ושחקן עטוי דגל פסים וכוכבים עולה לבמה. הוא היה אסיר כלוא במדינה חופשית כשלמהגר הרוסי נפש חופשיה במדינה כלואה.

I Remember הנה הבית, רחובות קטנים פנים מחייכות, השטיח, התרופה… אני מרגיש בבית אבל לא. מעבר לחלון בניין ענק לבן עליו מתנוסס השלט אוקלהומה סטייט - בירת הכלא העולמי. הכלא המאובטח ביותר. העתיק ביותר. אסירים, צרחות בית המוות. ״פאק אוף אקפוץ לאש לא כלא, לא כאב. ליברטי ליברטי״…בוא תגשים את החלום. אני רוצה חופש. דמיין, ״מדבר, יער, שקיעות ברק כוכבים… מדהים״ הנה אני מריח את העתיד.

מוסיקה נפלאית רכה, מנחמת, רוחנית (סאן קושאי סוסלקו Sun Koshi Suseleko) ממלאת את החלל. עולם אחר נגלה. מהקור לחום מהים לאש. נהר-גדה-מדבר-הר. נפאל איזה יופי. קומוניזם בודהיזם. כן. זה המקום. פטריית הכור וטבעות אש ומיים במסכים.

התל אביבית:

״העיר הלבנה. ברחובותיה אני מוצאת סקס סמים וחברים.24/7 אני עם אזעקות, חתולים, סירנות, יונים, אוטו זבל, אופנועים, בני נוער הורמונליים, שכנים דלתות נטרקות. אוטובוסים, חריקות בלמים… אנשים מעולים. או מיי גאד. שמישהו יבוא להציל אותי. רגע, אנחנו מכירים? אה, אתה הבן זוג של בן הזוג של האקס שלי! הוא היה גבר גבר. ספר על הדירה שלך בקומה 27 קו ראשון לים. מרפסת תלויה, מוסיקת ג׳ז… קח אותי לבר הכי נאלח… אני צריכה מקום לחיות. אני צריכה לשמוע את השקט של העיר הזאת…״

היא מרגישה בודדה מחפשת ומנוצלת. מבקשת את נפשה למות ולבסוף מביאה חיים לעולם.

על קצה המזלג סיפורה של לוסי דובינצ׳ק שאותה משחקת מיכל שפירא. לוסי ,ציפור שבורת כנף רבת יופי ורבת אופי. שוברת לבבות קטנה. ממלאה את כל המנעד מ״קלרה הקדושה״ לדוגמנות, תיאטרון, תשוקה אמהות. כבשה גברים רבים ובמות רבות. הייתה חברת נפש של אסי דיין. ילדה יפיפייה כבר כשהייתה בת 12 כיכבה בסרט ״קלרה הקדושה״ כמי שניחנה בכוחות על. הסרט זכה בפרסום ופרסים. היא ה טווים פנטה את סביבתה ביופיה ועוצמתה. מצאה עצמה מפורסמת מדי וצעירה מדי. מתאהבת. נפרדת. מחוזרת. נהדרת. הסיפור והמחזה נשזרים זה בזה בסיפורה של לוסי.

יש בה את כל האלמנטים לדרמה משובחת: צעירה יפה  נועזת שחקנית מוכשרת, ״נפילה מסתורית״ נטען בתחילה, אחר כך התברר שלוסי ביקשה את נפשה בשל צבר עניינים מעיקים שבאו לפיתחה (טוב שלא הגשימה חלומה על דירה בקומה 27 עם קו ראשון לים…) חיבור פלאי עם בנזוג שפגשה בשיקום אחרי הזינוק לנפילה. כעבור יום הם הפכו לזוג ועברו לדור יחדיו בחדר אשפוז. אחרי שבוע עלתה הצעת הנישואים ואחרי 9 תשעה חודשים נולדה בתם. אור.

בסוף בסוף טעונים ברמזים וסודות כמוסים הרחבה מלאה ו״קפה ניסו״ (מחווה לניסן נתיב?!) התעורר לחיים ויושבים ומדברים. ומחליפים רשמים והחוויה עוצמתית.

זינוק״ מאת: סאבא סבלייב

בימוי: סאבא סבלייב ומרינה בלטוב גראס

תנועה: מרינה בלטוב גראס וג'קי תמרי

לחנים: דימה מידבורן

תלבושות: ליזה ברויטמן

תאורה: עודד קוממי

ע. במאי: ניקולאי בלטוב

משחק: בני אלדר, דניאל מיוני, מיכל שפירא,

רקדנים מספרים:תומר דורון ,בן זאב רביאן, ג'קי תמרי