"זאת לא אני, זאת אחותי" – סרטה התיעודי של שרון אלוביק (2008, ערוץ 8, הוט), סוקר את חייהם ויחסיהם של שלושה זוגות תאומים: סשה ורפי, חיה ועדנה, שרון ודורית.
סשה ורפי, תאומים לא זהים שנולדו בהפרש של ארבע שעות, גרים בשתי ערים שונות ומשוחחים האחד עם השני מספר פעמים ביום. רפי חולה פרקינסון, נלחם במלחמה באמצעות פעילות גופנית, אליה מצטרף גם סאשה, תומך באחיו ומאמץ לעצמו את שגרת חייו.
חיה ועדנה, תאומות זהות, חיצונית והתנהגותית, גרות באותו בית, מגדלות בצוותא זוג ילדות תאומות ומקיימות סימביוזה קרובה – הדוקה – צמודה על גבול האיחוד וטשטוש כל שוני ביניהן.
דורית ושרון הן כביכול הזוג החריג בנוף השלו והפסטורלי הזה. ביחסיהן הטעונים הן מייצגות את המציאות ההפוכה, השסועה בגין אינספור ריבים, תחרויות וכעסים עמוקים שמעולם לא שככו. זהותן הדואלית כחלק מצמד מקשה על תפיסת העצמי של כל אחת מהן, מעמידה אותן בשיפוט תמידי זו מול זו, במאבקים על הישגיות, מעמד ומקומן העצמאי בעולם המקטלג אותן מלכתחילה כחלק מ - ולא כאינדיבידואל.
חייו של אדם הם שרשרת התמודדויות, המאתגרות את תפיסת עולמו והשקפותיו, מערערות ומעצבות את מבנה זהותו. התמודדות עם מושג "האח התאום" היא התמודדות מסוג אחר, התמודדות המעמידה את האדם לא מול נסיבות זרות אלא מול מבנה אישיותו, זהותו ומראהו, כשהם מתגלמים בשלמות באדם הזהה לו ביותר.
את הקרבה העמוקה ביחסים שבין אחים תאומים, על עוצמתם החיובית והשלילית כאחד, אפשר להבין כנובעת מתוך חיים שלמים שנחוו בצוותא; לא רק חווית הבריאה המשותפת אלא מארג שלם של זהות אחת, על אף שהיא מפוצלת לשניים, שהתקיימה בכל נקודות החיבור החשובות והלא חשובות, השכיחות והבלתי שגרתיות כאחד.
אך מה בנוגע לזהותו של תאום, החי את חייו ללא נוכחותו של התאום השני לצידו?
מה בנוגע לחייו של תאום אחד ללא התאום השני?
סיפורה של מרגרט לי – "הסיפור השלושה עשר" (דיאן סטרפילד, הוצאת כתר, 2007) – הוא סיפורה של תאומה, החווה משבר זהות עמוק דווקא בגין מות אחותה, אחות שמעולם לא הכירה.
מרגרט לי עובדת בחנות הספרים של אביה, מתבודדת במחסן מאובק ומתמסרת לקטלוג ומציאת יצירות ספרותיות נשכחות על פי דרישה. המילים הכתובות הן עולמה, מומחיותה, אהבתה ומשאת שאיפותיה.
רק בקרבתן יכולה היא להיות עצמה, כפי שלעולם לא תוכל להיות בשום מקום אחר.
ועדיין, מתחת לפני השטח, רוחש בנפשה אי שקט תמידי, מציק, המבקש מענה לשאלה הקיומית הטורדת ומייסרת אותה: מי אני כשאני בלעדי אחותי?
על אף שאחותה נפטרה זמן לא רב לאחר לידתן ועל אף שמעולם לא חוותה את חווית השיתוף בחיים של יחד, היעדר התאומה מותיר חלל גדול בחייה של מרגרט לי והוא שמניע אותה לצאת במסע חיפוש ממשי אך בעיקר נפשי בעקבות האחות האובדת, מסע שהוא חיפוש אחר זהותה העצמית השלמה.
"מאחורי התמונות במוזיאון" (קייט אטקינסון, הוצאת ינשוף, 2005), הוא יומן התבגרותה של רובי, תינוקת שהופכת ילדה הופכת נערה הופכת אישה. התחנות השונות בחייה מספרות את סיפורה של תקופה ואת סיפורן של בנות משפחה אחת, משפחתה של רובי, במרוצת שלושה דורות היסטוריים.
רובי משקיפה על העולם בפרץ חיות שאינו נכנע למלנכוליה המכתרת אותה מצד אימה, אביה ואחיותיה: יש בה עליצות ושמחה וכשהמציאות הופכת קשה וכבדה מדי, היא שואפת אל האפשרות האחרת, שפויה ואוהבת יותר, יודעת שבמקום כלשהו, מציאות כזו תתממש עבורה.
מה שרובי אינה יודעת, או אינה זוכרת, לפחות בתחילת הסיפור עד אמצעו הקריטי, הוא שבעבר הלא רחוק הייתה לה אחות נוספת על שתי אחיותיה, אחות תאומה שנהרגה באופן טרגי ממש לנגד עיניה.
המרקם ההורי – משפחתי של מרגרט לי ורובי משיק קווי דמיון זהים בין שתי הגיבורות; באנטי, אימה של רובי, היא דמות מיואשת, ממורמרת ובלתי מתפקדת, אימא שרוצה להיות בכל מקום אחר מלבד עם בעלה ובנותיה, אישה שחייה הם החמצה. היא מתחפרת ומתפלשת באכזבתה ובכעסיה, תולה את תסכוליה בכל מי שאינו אחראי לגורלה האפור והעלוב, ממנו היא כמהה להימלט אך אינה יודעת לאן או כיצד.
חמיצותה של באנטי מתסיסה את מהלך הסיפור כולו, גורמת לבנותיה ג'יליאן, פטרישה ורובי לסלוד מחברתה ולהימנע משהות במחיצתה עד כמה שניתן.
גם אימה של מרגרט לי אינה ממלאת את תפקיד האם בצורה הראויה והשלמה ביותר; מות בתה התאומה השנייה הביא אותה להסתגר מאחורי חומה של בידוד ואי שפיות, להזניח את בתה החיה. נוכחותה משורטטת בקווים רופפים, שקופים כמעט, כמו הייתה רוח רפאים ולא אישה בשר ודם; דמות מטושטשת, קיימת אך נסתרת, חיה אך בלתי מתפקדת. למזלה של מרגרט לי אביה הוא שממלא את החסר הגדול באמצעות אישיותו החמה, האנושית, הרגועה והמרגיעה. הוא מבין לליבה של בתו ומכניס אותה אל עולם הסיפורים ואל חנות הספרים, מאפשר לה לגדול, להתפתח, למצוא את עצמה באיטיות ובשקט, משמש לה משפחה ועוגן, חוף מבטחים.
אביה של רובי, ג'ורג', מנסה לפרקים להיות האדם המשמעותי והשפוי בחיי בנותיו. אך ג'ורג' הוא אדם שקט, תלוש ועצוב, הנשלט בידי רוחה העכורה של אשתו ונמלט לחיקן של נשים אחרות. השפעתו על בנותיו ועל רובי, מספרת הסיפור, היא מזערית ונטולת משקל.
אך נקודת החיבור המשמעותית ביותר בין מרגרט לי לרובי, עובדת היותן אחיות תאומות, היא המנתבת כל סיפור אל דרכו המיוחדת.
בעוד מרגרט לי מרגישה את חיסרון אחותה כחלל ממשי, כאב פאנטום על איבר שנקטע, רובי חיה את חייה מבלי לדעת או להרגיש דבר.
מרגרט לי נושאת על גבה את זהותה ואת זהות אחותה. משקל כפול זה מקבל ביטוי גם בשמה וגם בסיפור אותו היא נשכרת לכתוב, ביוגרפיה של סופרת מפורסמת, אניגמאטית ומסוגרת, שמעולם לא סיפרה את סיפור תולדותיה לאשורו. הסופרת מציגה עצמה בפני מרגרט לי כחלק מזוג תאומות ועובדה זו מהווה שיקול משמעותי עבור הנערה הצעירה, הדוחף אותה להתמיד בעבודתה על אף הקשיים ולפתור, הודות כך, את חידת חייה שלה.
אצל רובי לא קיים שיקול שכזה, מפני שרובי פותחת את סיפורה עם הצגה ברורה וחד משמעית שלה כתינוקת אחת ויחידה; מרגע היווצרותה הבראשיתי היא ממשיכה את תיאור חייה בגוף ראשון, ללא תחושות מהדהדות של אובדן או חוסר, שייכות או קשר. גם כשהיא נשלחת אל בית דודתה עקב אירוע סתום שהיא אינה מצליחה לזכור, אל מול התנהגותן החשדנית והמפוחדת משהו של שתי קרובותיה התאומות, אירוע אירוני במידה לא מבוטלת, שום הדהוד פנימי אינו מתעורר בה.
רובי מדחיקה את קיומה של אחותה התאומה פרל עד כדי אמנזיה מוחלטת. משנתגלתה האמת ורובי מתעמתת מול אימה, טוענת כנגדה כיצד מעולם לא דיברו בבית על אחותה, מתחוור לה כי פרל הייתה נוכחת כל הזמן בשיח המשפחתי. רק רובי לא הצליחה להשתתף ולשמוע.
המחיקה המוחלטת של האחות התאומה לא באה מתוך היעדרו של קשר סימביוטי אלא דווקא בגינו; רובי ופרל עשו הכול ביחד, התגלמות קלאסית של זוג שחי בצמד. המוות הטרגי והבדידות העזובה שהותיר אחריו היו כה חריפים, כה בלתי נתפסים עבור רובי, שלא היה בה את הכוח או את היכולת להמשיך בחיים בלעדי אחותה. על כן היא מעצבת את עצמה מחדש, בוראת רובי שמעולם לא הכירה ונשמה את פרל. כשנחשף הגילוי ומתחוורת האמת מוסר גם הלוט מעל כל אותן נקודות אפורות, מטושטשות שניקדו את המציאות החדשה שציירה לה, ומהווה הסבר לכל סימני השאלה שליוו אותה מילדות ועד בגרות, מבלי שהבינה ממה ומדוע הם נובעים.
כמו מרגרט לי, החווה שחרור אדיר ברגע ההשלמה עם דמותה הנוכחת – נסתרת של אחותה, משהו נרגע גם ברובי, כאשר זיכרונה שב אליה והיא מתוועדת להיסטוריה האומללה של המאורעות ולעובדת קיומה של אחותה. מרגע זה ואילך היא מתחילה לחיות את חייה באופן משוחרר ושלם, מפויס ומקבל.
מרגע שהבינו את זהותן כחלק מזוג, שלם המורכב משתיים, מצאו מרגרט לי ורובי את זהותן כאדם פרטי ושלם. הבנה ופתרון שהם אירוע מכונן בחייהן. היבט חשוב ומרכזי באמת הקיומית שלהן, בהווייתן הפנימית, מתיישב סופסוף ובא על מקומו.
סרטה של שרון אלוביק הציג תמונת חיים של שלושה זוגות תאומים; זהותו של כל תאום נבנית מתוך התמודדות עם התאום שלצידו ועם המקום שהתפנה עבורו במסגרת חיים צפופה ומצומצמת כל כך.
רובי ומרגרט לי, תאומות שנולדו למציאות של בת יחידה, מתמודדות אף הן עם אותה אישיות נעדרת - נוכחת התופסת את החלל החסר שלצידן. בלעדי הכרה בזהותן השלמה והמלאה, משהו מהותי מאוד מזהותן הפרטי מתערער ואובד.
לא לחינם אומרת שרון, הבמאית והתאומה - "אותם תשעה חודשים באותו שק היריון בונים את הגורל שלך, את הקארמה שלך. אתה מגיע לעולם עם בן זוג".
תאומים הם מערכת זוגית של הגדרה משותפת. האיחוד ביניהם הוא בראשיתי, קשר בין שתי ישויות עצמאיות המקיימות ביניהן הגדרת זהות מלוכדת. עוצמתו של הקשר אינה ערובה להצלחתו של הקשר, אך הבנתה היא תנאי הכרחי להבנת התאום את עצמו.
רק עם השתלבותה של הצלע החסרה החיצונית בתצרף המשפחתי – גנטי, יכול כל אח להגיע לכדי גיבוש עצמי שלם ואמיתי.
רק באמצעות הבנת התאום ויחסיו יוכל האדם להבין בשלמות את עצמו.
