סיפור:
דרך אניה בלב ים/ יצחק גנוז


 

כל שנולד בצלם יש לו בגד ללבוש ונעליים להלך בהן, אלא אם כן התאכזר לו גורלו באחד ממשברי החיים או הטבע, שבהם נקראו מי הים להישפך על פני הארץ, כמאמר נביאנו, וכל בשר שבו רוח חיים כשחק מאזניים נחשבו.

אך הפעם שמר הים על גדותיו וקוער גליו הלבין ברעמות קצף כנועות.

אנחת דיכאון שררה אותה עת במכלאה של ספינת הגירוש שעברה אט אט לאדישות והשלמה עם הגורל והאכזבה המכרסמת. אנחנו מובלים חזרה לגרמניה שממנה ברחנו. גם אם ממזרח לה בארצות הסלאבים פזורים קברי אחים של משפחותינו הענפות ואנחנו עכשיו מובלים למקום כלשהו. אין יודע מה ילד יום, מה ילד לילה.

קרירות מצמררת עמדה באוויר הדחוס עת השיירה של שלוש הספינות מלוות במשחתות בריטיות, עברה את מיצר גיברלטר, חצתה את המפרץ הביסקאי ובקשת רחבה פנתה צפונה בתוך הים הגועש, המתדפק ללא הרף בהמיית גליו. על התקרה המרושתת שמעל לראשי האנשים רבצו חיילי הצי המלכותי עם נשקם. מבטם צמוד ואוזנם כרויה לרחשי החיים שמתחתם כמו צופים מלמעלה, מעל ענפי אילן גבוה אל קן נמלים בתנועתן ההומה והמתמדת.

השליח מארץ ישראל, שבה גדל ובגר, חזר ואמר שלא זכור לו קיץ לוהט כזה בארץ, כמו זה של עכשיו וכאן, במרחבי הים הפתוח, בצפיפות ובדוחק, בתוך בית הכלא הצף. אך פתאום, בבת אחת, עבר וחלף הקיץ. רוחות עזות וערפל זלגני אופפים את הכול. עגמימות צורבת מעיקה בלב ואין מדברים על יום המחר.

במחנה צריפים שעל חוף הים התיכון, בטרם יעלו על ספינת מעפילים חלומית ונחשקת, ציווה השליח מארץ-ישראל : "חברים, לא יותר מעשרה קילו, עשרה קילו לאדם! מה שיותר מזה - לזרוק, שם בהנגר רחב הידיים שבקצה המחנה...והעיקר, שהתרמיל יהיה ארוז ומהודק, כי הרי המעברים בספינה בינות הדרגשים צרים מאוד"...

שני ספסלים הועמדו זה על זה וכך גם מולם, משני הצדדים, ועל האנשים נאמר לעבור מכותפים בתרמיל ביניהם. והיה אם ייפול אחד מהם יש לחזור להנגר ההוא ולהשאיר שם עוד מעט מרכושנו.

בנמל חיפה המוקף חיילים בריטיים , לאחר ליל קרב עייף וגורלי, הועברו האנשים מספינתם ההרוסה והפצועה אל שלוש ספינות גירוש בריטיות. בכניסה הצטוו להשאיר את התרמיל בחוץ ולרדת למרתף "רק עם זה שעליך, על גופך, ותו לא".

נדרשתי להיות בורר ושופט, וכאן המולה רבתי, רעש תמידי כנחיל דבורים הומה. אלף וחמש מאות איש - נשים גברים וילדים. הרבה מאוד נוער. קבוצה של נשים הרות. נדרשתי, וכי באמת נדרשתי? ... אולי נתבקשתי.

היא ניגשה אליי, אישה כבת ארבעים. פנים מוארכות, חיוורות, שיער מדובלל הנוטה לשיבה. עיניים טרוטות ואדמדמות כלשהו. בקול צרוד מנומך, שאינו רגיל במחיצתנו, וכמבקש סליחה, סיננה בין שיניה: - פאניֶה מדריך, תהיה אתה בורר בקשר לעוול שנעשה לי! עצרתי מלכת בינות לדרגשים, שם נתתי שיעור לעברית לקבוצת נוער שישבו צפופים ודחוקים שלובי ידיים ורגליים על רצפת המתכת.

את המילה " פאניֶה" ידעתי שהיא "אדון" בפולנית. אך זו פעם ראשונה שמישהו יפנה אלי כך ואני טרם הגעתי לגיל העשרים. הרגשתי פתאום שאכן בגרתי, וגל הערכה עצמית הציף את ישותי. ואולי כך אמרה נוכח מראה פניי שהצמיחו שיער, ושיער ראשי שגדל פרא, מזה כשלושה חודשים, כמו אצל כל דיירי בית הכלא הצף שבדרך.

במה אוכל לעזור לך? - שאלתי ביידיש.

תראה- אמרה ולשונה מתובלת במילים פולניות  - תשמע אדוני. הייתה לי שמלה, אמנם שמלה משומשת, יד שנייה או שלישית כפי שאומרים בלשוננו, שאותה קיבלתי מאונר"א במחנה הדי.פי (העקורים) של פרנוואלד לאחר השחרור. הייתה זאת שמלה יפה וגם חמה, מתאימה מאוד למזג האוויר הקר והגשום המשתלט עכשיו עלינו כאן בספינה. אתה יודע שהאנגלים לקחו את כל התרמילים שלנו בנמל חיפה כשנכנסנו לכאן. גם את שלי לקחו ובתרמילי הייתה השמלה...

היא התנשמה בכבדות, רוק לבנבן בצבץ מבין שיניה המשחירות. כנראה היה לה קשה לעמוד על רגליה ונשענה על עמוד הברזל של טור הדרגשים. בקשב רב האזנתי לדבריה.

..והנה, לפני כמה שבועות, לאחר שעברנו את מיצר גיברלטר והגשם התחיל לזרזף מעל ראשנו, הורידו הבריטים מהסיפון את התרמילים המפורקים והכול היה קרוע, רטוב, מלוכלך ומושחת מהשמש, מהמים, מעשן הארובות... "הכלניות" נברו בחפצים שלנו כבשלהם....

-          כן, - עניתי מהורהר, הרי הדבר ידוע...

אך אני את שמלתי היפה לא מצאתי... והנה אתמול אני רואה שנערה אחת, כאן בספינה, לבושה בשמלתי. אמנם קיצרו אותה, הורידו את הצווארון, אבל זאת הייתה שמלתי. הרי זאת היא גנבה... איך יתכן הדבר שזה יקרה כאן, בינינו, היהודים.... ואני נשארתי בלי בגד...

עמדתי נבוך מדוכדך כלשהו לשמע דבריה.

אתה, פאניֶה, כאן מדריך, חבר ב"הגנה", אנא קרא לנערה ... דומני שיש לה כאן גם הורים...

מסביב שררה עגמומיות, אפרוריות, המיה קולנית מתמדת של המוני אנשים, מבוגרים וילדים. מין חולשה ואין אונים שבאה לאחר ההשלמה עם הגורל והאירוע הצפוי להתרחש - ההורדה המאולצת והכפויה בכוח פיסי רב בנמל המבורג בגרמניה. הייתה עצבות בתוך המונוטוניות של הגשם הדקיק כגרגרי חרדל המתדפקים על התקרה המסורגת שמעלינו. כמו הלכה ופגה בתוכנו תחושת המקום והזמן.

 

מעולם לא הייתי בורר או שופט, הרהרתי, אך איך אוכל להשיב פני אישה זו ריקם, כי הרי לא ייתכן שכאן במצבנו, יתנכל אדם לרעהו... ועל אחת כמה וכמה לגנוב בגד...

 

למחרת בבוקר השכם התיישבתי על המדרגה התחתונה כי לא היה מקום פנוי במכלאה. על הדרגשים והרצפה שוכבים אנשים מכורבלים במעט בגדיהם ויש מעורטלים בלבושם הקיצי. קרני השמש הראשונות בקעו פנימה מבעד לתקרה באיזה חום אימהי מלטף הנוסך תקווה לקראת יום חדש העומד להופיע. שעות של רוגע. יהיה מה שיהיה.

האישה המתלוננת, נערה כבת חמש עשרה עם הוריה, התקרבו אל סולם המדרגות ונעמדו נשענים על עמודי המתכת של הדרגשים. רק היא, הנערה, זזה לצד זקופת קומה ושלובת זרועות, בוחנת בעניין רב אותי ואת סביבתה כאילו לא מכאן היא, ורק במקרה נסחפה הנה עם איזה רוח ימי רחוק.

"הנה, פאניה", אומרת המתלוננת, "אתה רואה אותה, את הילדה הזאת והשמלה שעליה, זאת הייתה שמלתי". קולה הצניף מתוך התמרמרות ופניה הוצפו אדמומיות. אמה של הנערה נמוכת קומה, סודר ירוק עוטף כתפיה וזרועותיה. מנסה להתכרבל בו אולי בשל רוח קרירה החודרת הנה מהים הגועש. מתנשמת בכבדות ודבריה חוצבים בהמולה האנושית המתפצחת כאן:

...כשהאנגלים זרקו כאן למכלאה את ערמת הבגדים שנותרה ממאות התרמילים הקרועים, זרקו אותם כמו סמרטוטים מלוכלכים...כל אחד חיפש בהם את מה שהכיר שזה שלו ולקח לו...

בעלה, גבוה, חיוור פנים מכוסות זיפי שיער שיבה, עמד שותק, מהנהן בראשו כמאשר כל מילה שאשתו דוברת.

במעברים שבין הדרגשים על הרצפה נשארו סחבות קרועות כמו סמרטוטים שעד היום מתגלגלות שם ואינן ראויות למאומה...ביניהן הייתה סחבה זו, קרועה ומלוכלכת...

היא מצביעה על בִּתה הלבושה ברישול מה שמלה ירקרקת ארוכת שרוולים המכסה ומבליטה חזה נעורים מבצבץ. שפעת שיער שחור זפתני יורדת על כתפיה.

...זאת בתנו היחידה שנותרה לנו...נשארה בחיים בניסי ניסים, כמונו... והיא גדלה, התרחבה, בגרה... את מעט בגדיה איבדה שם בתוך ה"אקסודוס", בתוך המהומה הגדולה שהייתה שם בליל הקרב כשהתקרבנו לארץ ישראל...

הפסיקה את דיבורה, מסתכלת בארשת אהבה על בִּתה. חיוך תמים וביישני הזדהר על פני הנערה, חושף שיניים צחורות. משהו רחוק מההווי הסובב פה והנושא הנדון כאן נעור באוויר המעופש של בית הכלא הצף, המלווה בארמדה הבריטית מזה שבעה שבועות.

 

מה שמך? שאלתי אותה בעברית.

שמי רניה - ענתה לי עברית.

רינה - תיקנתי אותה.

רינה - חזרה אחרי בארשת שובבה.

תראה, מדריך, תשמע בבקשה -  המשיכה האם - אני תופרת במקצוע שלי...עסקתי בזה כל חיי, גם בגטו...כלי תפירה תמיד עמי, אפילו כאן, כרגע בכיסים שלי... הנה הם לפניך...תשמע... הרמתי את הסמרטוט מהרצפה המלוכלכת, שטפתי אותו תחת ברז המים המלוחים שעל הסיפון, ייבשתי אותו בשמש והתקנתי ממנו שמלה לבתי, אז מה חטאתי בזה?...

אבל זאת הייתה שמלה, שמלה שלי !... התפרצה התובעת בקריאות מבוכה. רינה הסתכלה על הסובב כמו אדישה כאילו כל זה לא בה מדובר, והרחיבה עיניה הערמוניות אליי.

אבל את השמלה הזאת הרי אי אפשר להגדיל שוב כמו שהייתה קודם לכן - הרהרתי בקול רם - אז מה אפשר לעשות?

אז אני דורשת פיצויים, פיצוי עבור זה - החליקה לשונה של התובעת וקולה נתמעך מחמת בכייה העצור.

פיצוי בכסף?...הרי אין לנו כסף כאן בספינה... כשנגיע לארץ ישראל תתחשבנו... המשכתי בדבריי.

חבר מדריך - הפסיק אותי הבעל והאב שעד עתה עמד שותק ומקשיב - הרי הספינה שלנו שטה בכיוון ההפוך. משערי הארץ חזרה לגרמניה, מיטן דישל פון וואָגן צוריק, עם מוט הרתמה של העגלה חזרה... בחפת שרוולו ניגב את פניו המזיעות והתקין את חולצתו הפתוחה לרווחה, מגלה חזה מגודל אניצי שיבה.

קולו הלך והצטרד: חשבתי שיביאו אותנו לקפריסין. אנשים אמרו: "קפריסין גם כן ארץ ישראל"...

אבל בסופו של דבר נגיע לארץ - סתרתי דבריו - ותתחשבנו ביניכם במטבע של המדינה היהודית כשתקום. ועד אז יישאר המצב כפי שהוא...

בסמוך, טיפס אחד הנוסעים על גרם מעלות הסולם נעצר והקשיב לשיח הנשמע כאן, הידק כיפתו השחורה על ראשו המגודל שיער פרא הרעיף רביבי דבריו בהרמת קול: "מפיך היישר לאוזניו של הקדוש ברוך הוא !"

דממה השתררה בינינו. מעבר לפתח שבמעלה סולם המדרגות הקציפו נחשולים, נתערבלו במערבולת, נתגבהו והתיזו באור המעומעם של דמדומי שחרית בטרם השמש תבקע חלוני רקיע.

הרגשתי שנגולה אבן מליבי, אם כי שנים לאחר מכן כרסם בי הספק אם אכן פסקתי כהלכה נוכח דמותה של האישה המתייפחת והתובעת עלבונה.

 

אנשים החלו להתעורר ותור ארוך הזדנב כבר לעבר המחראות. ילדים מתרוצצים אנה ואנה. הבגדים שעליהם מריחים עדיין סימני תרסיס הד.ד.ט.

הוטלנו פתאום לתוך הקדרות הצוננת של הסתיו, מוקפים על ידי הצי המלכותי המצוחצח ומפליגים על פני תהום רבה.

מתוך "ירושלים" מאסף ספרות כרך ל"ב תשס"ו 2005

 

* יצחק גנוז-סופר, משורר, חוקר תולדות ארץ ישראל, ועורך כתבי עת ספרותיים והיסטוריים חתן פרס ראש-הממשלה, חתן פרס רמת גן, חתן פרס האור.
חפש באתר

טואול - בניית אתרים