מאמר:
היא כותבת בצבעים של אור / דורית ישראל

על הספר "כותבת בצבעים של אור" שירים

מונה ברק

הוצאת ארגמן, מיטב

93 עמודים

2016

ספר הביכורים של מונה ברק מעורר סקרנות. היא כותבת בכנות רבה ובפתיחות על חייה, עולמה הפנימי,

זיכרונות ילדותה, ובכל זאת התחושה היא שיש שם עוד כל כך הרבה שעוד לא יצא.

חשבתי לעצמי שזה דומה מאוד לפרח שעלי כותרת שלו רק החלו להיפתח. הייתי רוצה לראות את הפרח נפתח כולו במלוא קשת גווניו, כיוון שזיכרונותיה וילדותה דומים מאוד לסיפורי בית אבי ואמי. יכולתי לראות בקלות את צבעי הארגמן, הכחול, הזהב של תכשיטי סבתא וכו'  

זו אינה "שירה מזרחית" בועטת, או בעלת תודעה מעמדית. זו שירה שיש בה מוטיבים מזרחיים, ים תיכוניים, שלא מתחמקת מהזהות, אבל לא מוצאת בה מפלט, או מקור לקונפליקטים פנימיים וחברתיים. יש איזו שלמות פנימית עם "האני" שלה, כמו שהוא. אני אוהבת את זה מאוד.

היא כותבת בשפה עשירה ויפה על עולמה הפנימי, על המפגש בינה לבין הגורל, בינה לבין דמותה המשתקפת והצורך לקבל אותה, מתוך מודעות וכוח להתמודד עם הסדקים שבנפש.  מונה ניצבת זקופה לבדה מול גורלה, אבל נשארת על החוף. כל כך רציתי שתכנס למים, שתירטב, שתעז להירטב.

לגורל יש משמעות וכוח עצום בחייה. היא מאמינה בו, היא עומדת מולו, היא נושאת תפילה אופטימית. יש איזו מערכת יחסים ושיח פואטי בינה לבין הגורל. אני מודה שקשה לי לקבל את נחרצות הזאת של הגורל.

אני מאמינה יותר באדם ופחות בגורל.

לבד מזיכרונות ילדות, מונה כותבת גם שירי אבלות על בעלה מאיר ז"ל והוא נוכח בחייה, גם כשאינו.

הכריכה נאה, בצבעים של אור והשירים מובאים בניקוד מלא ובשפה רהוטה.

בחרתי בשירים שלדעתי מייצגים את מונה ואת שירתה. השיר הראשון עוסק בכתיבה ובכוח שיש למילים והיא אכן כותבת בצבעים של אור, "שלחתי את שירי" נאסף לאלומות של זהב, "קדושה" בצבעי כסף של ירח, מתכתב עם כוחו של הגורל, "אבל" שקוף כמו דמעות.

 "אמהות" מספר על זיכרונות ילדות מבית ועל חוויית ההורות שיש בה כל כך הרבה צבעים. צבעים עזים של ילדות, ארגמן כמו הסרט השומר מפני רע, כחול בצבעי הקמע נגד העין הרעה וזהב כריקועי החיים.

מובן שאני ממליצה!

שלחתי את שירי

שלחתי את שירי

אל ההרים

ואל הגבעות,

אל רוחות השמיים

וצבאם.

בבוקר התדפק

על חלוני

קליל כרוח השדה,

שכור מריחות

הפריחה

וטובל בטל.

פתחתי לו

אשנב

ואספתיו

לאלומות הזהב

שבשדותי.

*

קדושה

אחרי ימים רבים

חלף הסער,

וגם הגשם

פסק.

פתחתי חלון לאוויר

הצלול של הלילה,

חוזה בריבוא קרני הכסף הזוהרות

של הירח

המלטפות את העולם.

דממה רחפה על פני תבל,

ורק סאון הים

נישא עדי.

שמעתי את אדוני.

*

אבל

בלכתך אבדו לי

צינה ומגן

חשופת עור נותרתי

עירום ועריה

נפשי שטופת שממה

ועיני

הן

ים ש

יבשו

דמעותיו

סומא אנוע בדרכים

כנחל שאבד נתיבו

ואפיקו חרב.

*

אמהות

רפדה אמי ערשי

במצע מוך וארגמן,

וקמע כחול הצמידה

כנגד קטרוג השטן.

ושמיכה מעשה מחשבת,

שזורה זהב ותחרה,

ביד אמן רקמה לי

להחם את בנה, בכורה.

ובשירי ערשה האירה

את חשכת לילותי הקרים,

ושינה מעינה הדירה

להגן על ילדה התמים,

וחלפו השנים, ובגרתי

וגעגועי מושכים לאחור,

אל רקמת החיים שנתנה לי,

רקועה בזהב ובאור.