פרק מרומן:
האי/ משה גרנות

 

 

שוב נקראתי לחדר המנהלה. חששתי שהחברים יראו בי מוסר ומלשין. ביני ובין עצמי חשבתי שפאניה הייתה עושה איתי חסד אם הייתה מניחה לי.

 

"מה שלומך, מני?"

 

"תודה, כפי שאפשר לצפות".

 

"כלומר, לא משהו".

 

"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב".

 

"מדוע שאלתי?"

 

"אין לי מושג".

 

"אני מראה לך ידידות, אם לא שמת לב".

 

"תודה לך, אבל זה גורם לחברים שלי להיזהר ממני. הם שוקלים כל מילה לפני שהם מוציאים מהפה".

 

"חה חה! אתה גַיס חמישי, שְפִּיוֹן של המהפכה, חה חה!"

 

זאת הפעם הראשונה שראיתי את פאניה צוחקת ממש. לא הגבתי. פאניה הוציאה מפית נייר מכיסה וניגבה את דמעות הצחוק.

 

"תגיד לי, מני, אתה זוכר שיצאתי לחופש?"

 

"כן, בוודאי, סיפרת לי. הלוואי עליי".

 

היא נשענה על מסעד הכיסא, הרימה את ידיה, והניחה אותן מאחורי העורף. המבט שלי נשאב אל החזה שלה - כמעט שלא היה שם כלום..

 

"אני לא לסבית".

 

לא הגבתי. לא ידעתי אם אני צריך להגיב, ואם כן – איך?

 

"זה לא אומר לך כלום?"

 

"זה צריך להגיד לי משהו? יש נשים שהן לסביות, ויש שלא. מה הביג דיל פה?"

 

"רוב המדריכות על האי הן לסביות. זה לא כתוב בשאלון, אבל ברור שמעדיפים לסביות כדי שלא נסתבך עם השפוטים. אני השארתי רושם שאני לסבית, התקבלתי, ועליתי בסולם הדרגות. אבל אני לא. אפשר להגיד שאני חיה בזהות בדויה".

 

"ממני את בוודאי לא חוששת".

 

"אני חושבת שאתה בכוונה עושה את עצמך טמבל".

 

"אני לא טמבל, פאניה, ויש סיכוי גדול שאני מבין, אבל בעולם החדש האמיץ של המהפכה גבר איננו נעשה אקטיבי רק מֵרְמָזִים. הסכנה גדולה מדיי".

 

"אוי, כמה שאתה מברבר! אתה לא יכול לרגע, לפחות לרגע לא להיות… אני באמת… אני מדברת אליך כמו חברה. אני ממש… טוב, תשמע בכל זאת, בחופשה הלכתי לפאב בתל אביב הישנה. ישבתי על הַבָּר שתיתי כמה בירות. רציתי להתמסטל, לשכוח הכול. על ידי ישב בחור חמד, שלא ממש שָׂם עליי, אבל אני הייתי שיכורה, והזהירות הייתה ממני והלאה. כולם דיברו עם כולם, והמוסיקה טרטרה בכל הווליום. חשבתי שאיש לא שומע, ואמרתי לו: 'אל תגיד לי את השם. תגיד לי רק איפה אתה גר'. והוא אומר לי, 'כאן במנדלי'. 'ויש אצלך מיטה ומקלחת?' 'יש', הוא אומר לי. 'ואולי נלך למנדלי ונבדוק את המיטה?' 'בשום אופן לא', הוא אומר לי, 'אם את נורא צריכה, אני מוכן לבוא אלייך'. אתה מבין? אם אני צריכה, הוא לא צריך. אני לא בטוחה שהייתי צריכה, אבל הייתי מאוד שיכורה. הבאתי אותו לדירה שלי, הנחתי אותו בסלון, והלכתי לרחוץ שיניים, להסיר מעט את הריח של הבירה, שהשתפרצה לי מכל החורים. התפשטתי וחזרתי לסלון ערומה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות את זה לבוש, ואז הוא הוציא טופס מכיס החולצה, וביקש ממני לחתום. חשבתי שהוא מטורף, אבל הוא אמר שאם אני לא חותמת, הוא לא נוגע בי. התיישבתי ככה, כמו שהייתי, וקראתי. היה כתוב שם בשפת משפטנים, שאני מאשרת שהכנסתי אותו לדירתי מרצוני הטוב, ואני ביקשתי אותו לשכב עמי, ואין לי, ולא תהיינה לי גם בעתיד, כל תביעות בקשר למשכב הזה, ולעולם לא אטען טענות על הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס. קראתי שוב. הסתכלתי לתוך עיניו לבחון אם מדובר באדם מעורער. הוא נראה לי קצת טיפשון, אבל נורמלי לחלוטין. מסתבר שדברים קורים כשאני מתייבשת על האי הזה. ניגשתי אליו והתחלתי ללקק אותו, לנשק, למזמז – הוא לא זז. 'כוס'מק', אמרתי לו, 'אני אחתום, אחתום! תן לי את הנייר המזורגג הזה!' ותוך שאני חותמת, ברח לי כל החשק. תפסתי אותו בשרוול – ככה כמו שהייתי בלבוש חווה - וגררתי אותו לדלת. הוא קיפל את הנייר, תחב אותו לתוך הכיס והתחיל ליבב כמו מקוננת יוונייה. סגרתי את הדלת ונעלתי.

 

"מה את רוצה, פאניה, זה הגבר הנשי, בלי הטופס הוא יכול לקבל שנים רבות בכלא. זה פאר הישגיה של המהפכה…"

 

"אולי תסתום!"

 

"באמת, מה את באמת מבקשת ממני? מעניין לדעת מה? למה סיפרת לי את כל זה?"

 

"אתה באמת לא מבין?"

 

"ונגיד שכן, אני הרי שָפוט".

 

"תגיד לי, מני…"

 

"מה להגיד?"

 

"תגיד לי… אני מושכת בעיניך?"

 

"מה שאני לא אגיד זה לא יהיה טוב".

 

"תגיד, רק אנחנו פה".

 

"לא עשו אותי באצבע, פאניה, הכול פה מוקלט, הכול יכול להיות מופנה נגדי…"

 

"אני נשבעת לך, מני, אין הקלטה. אתה מתאר לעצמך שהייתי מקליטה מה שאני אומרת? אתה אמור להיות בחור חכם – היית קריין ברשת ב', פרס סוקולוב. תגיד! אני… מתחננת…"

 

"כואבות לי הרגליים".

 

"מפונק. שב על הרצפה. הנה, ככה, כמוני", ופאניה ירדה מהכיסא המוגבה שלה מאחורי השולחן עם האלות, והתיישבה על ידי על הרצפה.

 

"תשובה כנה? אז ככה, יש בך משהו לא רע, אבל לטעמי את רזה מדיי. אם המבט שלך לא היה כל כך חמור, הפנים שלך היו נעימים, ואפילו מעניינים. החזה שלך קטן מדיי…"

 

"די!"

 

מה היא רוצה הכלבתא הזאת? שאני אגיד שהיא יפה? הרי היא אפילו לא על יד. היא בוודאי חשבה ששפוט רעב בוודאי ישקר מעט כדי לזכות במין, אבל באותו הרגע הדבר שהכי רציתי בו הוא לצאת מקומפלקס המנהלה.

 

היא עצמה את העיניים, ודיברה כאילו אל עצמה:

 

"אתה יודע מה אני חולמת בלילות? אני חולמת שגבר ממש מחבק אותי מאחור ומניח את ידו על מותניי כשאני ישנה מכורבלת בתוך גופו".

 

המשכתי לשתוק. היא קירבה את פניה אליי עד שהרחתי את גופה. אני לא זזתי ממקומי, אולי אפילו נרתעתי אחורה מעט.

 

"מני, כבר הלכתי רחוק מדיי. אין דרך חזרה. אל תאכזב אותי, מני".

 

"אני תמיד בידייך, פאניה. כל עוד אני באי המזורגג הזה, את רשאית לעשות בי כרצונך, ואני ממש חסר אונים. רק אל תבקשי ממני ליזום. אני לא אחתים אותך, כי אין לי טופס. אני לא אבכה, כי נגמרו לי הדמעות. אבל לא אזום, בשום אופן לא!".

 

"אל תדבר ככה! בבקשה, בבקשה! אנחנו לא כאן, אנחנו בחדר במלון בוורונה. אנחנו זוג מאוהב עד מעל הראש. יש לי יום הולדת, ואתה הבאת לי צמיד מתנה, ואני נישקתי אותך מהפה ועד לשיפולי הבטן. אתה בוער בתשוקה ונושא אותי על זרועותיך למיטה הגדולה. אתה מנשק את עיניי ומניח אותי אט אט על המיטה. אחר כך אתה חופן את גופי מאחור עם גופך החם הגמיש".

 

פאניה עצמה את העיניים, התקרבה אליי ונדחקה אל חיקי.

 

"יש לי פה מיטה. היא לא זוגית כמו במלון בוורונה, אבל תספיק. בוא, מני, אל תעשה פאסון. תהיה גבר, כמו פעם, כמו לפני כל השיגעון הזה".

 

העיניים של פאניה דמעו. אני מודה שזה ריגש אותי. היא תפסה את ידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה. הייתה שם אפלולית. אימצתי אותה אל החזה, ואחר כך הרמתי אותה על ידיי. הייתה לי תחושה שאני נושא ילדה קטנה. אולי היא אנורקטית? היא כנראה הרגישה משהו, כי היא תפסה בידה הימנית את כתפי וחיבקה אותי בכל כוחה. הנחתי אותה אט אט על המיטה הצרה, ונדחקתי אליה מאחור. היא התכרבלה מתחת לזרועי, משכה את כף ידי אל פיה ונישקה כל אצבע. אחר כך ניגבה בידי את הדמעות שעל לחייה.

 

"למה אני?"

 

"אל תהרוס את הכול, מני. חבק אותי, אמץ אותי חזק. לטף לי את השיער. תהיה טוב, מני, תהיה טוב".

 

עשיתי כמצוותה. עשיתי בדיוק מה שביקשה. הייתי טוב. היא שכבה מכורבלת בתוך גופי, רזה וחסרת אונים. לבי המה אל הגוף חסר החן הזה שאותת המון מסכנות והמון תשוקה. ואז קרה לההוא שם מה שקרה. יש לו הרי חיים משלו, וקפריזות משלו. פאניה הרגישה בתמורה, והסתובבה אליי, פניה נהרו מרוב אושר. היא החלה לפרום את כפתורי החולצה והמכנסיים, התרחקה מעט והביטה בפליאה גדולה אל אותו המקום, אחר כך נישקה כל פיסה מהעור החשוף בגופי. ואז קרה הכול. אין טעם לתאר – קודם כול, מפני שזה בלתי אפשרי. גדולי הסופרים לא עמדו במשימה הזאת. המינגוויי הגדול תיאר את זה כרעידת אדמה. מילא. חוץ מזה, אני בכלל אינני רואה עצמי כסופר, סתם עיתונאי ביש מזל.

 

"אתה תספר לחבר'ה, כמו כל הגברים?"

 

"את אמורה לחיות בעולם המחר, ויש לך מחשבות עתיקות יומין – כבר מסוף המאה שעברה הנשים הן אלו שרצות לתקשורת לספר עם מי הן שכבו, כמה ואיך. את זוכרת את הנשים שצצו, בזו אחר זו, לספר לכל העולם איך הביצועים של קלינטון, ואחר כך איך בישרו הפילגשים של דייוויד בקהם לציבור הרחב שהוא בכלל לא נימול…"

 

"זה בכל זאת פטנט גברי. תישבע לי שלא תספר".

 

"אני לא אספר, פאניה, אבל מה אומר למי שישאל מה עשיתי במנהלה עד שעה כל כך מאוחרת?"

 

"תספר שנחקרת בקשר לכדורגל, תספר שהצלחת לשכנע שהספורט מסייע לחינוך מחדש, ושאני הסכמתי לתת לכל ביתן כדורגל אמיתי…"

 

"באמת, פאניה?"

 

תפסתי את מותניה הצרים, משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה בהמון רחשי לב. זה היה אמיתי. הייתי אסיר תודה, ורציתי שהיא תחוש זאת.

 

פאניה לבשה את הסרבל האפור המכוער  היא כיפתרה את החולצה עד הכפתור העליון. אחר כך ביקשה ממני לעצום עיניים, והיא הובילה אותי דרך מסדרונות ארוכים אל פתח נסתר של קומפלקס המנהלה.