העשב הצמיח זריעה/ ראובן שבת
( על ספר שיריו החדש של יאיר בן חור העשב נרדם בשדות)
שירתו של המשורר והעורך הלשוני יאיר בן חור, אינה שירה דתית. אבל יש בה בהחלט יסודות בולטים הלקוחים מהת"נך. מגמה זו בלטה היטב בספרו הקודם תחילת הזריעה שיצא לאור לפני כשנתיים.
בספר זה המשיך בן חור את המגמה ושזר בשיריו מוטיבים תנ"כים. אף על פי שהם גלויים מיידית לעין , הרי הם מצויים שם ומשקלם משמעותי מאוד.
מתוך העושר הבלתי נדלה של שפת התנ"ך והצורניות המיוחדת של שפה זו, בן חור בנה בחלק משיריו בתימה תנ"כית, הצהרתית אומנם, מכוונת ואפילו נתונה בקונספט של "לקח נלמד " או מסקנה מתבקשת. אבל על פי כן, זו אינה הצהרה אמונית או קטגורית לשמה, אלא יותר התבוננות דו צדדית.
משורר-קורא. קורא- משורר.
תמונת השער של הספר הזכירה לי ולא בכדי את שירתו של מבשר הסוריאליזם בשירה המודרנית, המשורר הצרפתי, גיום אפולינר.
בשער מרחב טבע אופייני למקומות רבים בארץ ישראל- שדה וברקע שורת עצים שונים, מתבדרים אט ברוח. בתחילת השדה- כסא אדום. כסא משרדי פשוט. בולט בזרותו. אולי בסתמיותו מול השדה שמאחוריו.
פחד? היעדר? למי מיועד הכסא ומה הקשר שבינו לשירים המופיעים בספר.
הכסא הוא הגורם הממתין. אך למי הוא ממתין?
ושדה העשב ברקע? האם גם הוא ממתין ליושב על הכסא.
זיקת הגומלין והתשובה מצויה בשירי הספר עצמו, ברוב השירים.
העשב הוא המשורר, והכסא הנעדר ממתין לא-ל. לאלוהים.
או לזה שאמור מבחינת המשורר לספק את התשובות לנפש שהיא אנליטית אומנם ( בתמונה יש קומפזיציה מושלמת, בחלוקה מושלמת-שדה-עצים-שמיים) אבל כמהה לתשובת אמת ספונטנית, פשוטה, אמיתית.
כל שירי בן חור הם יפים, עוצמתיים וייחודיים. אבל ההתמקדות היא במספר שירים שמהם ניתן לבחון ולהסיק את הפריזמה המיוחדת הזו על שירתו: שפה דינמית-מינורית ( כי היא שרויה לעיתים גם בעיצורים קפדנים), שילוב תנ"כי. קונספט של חיפוש דרך לנוכח מציאות כזב כואבת.. חיפוש אושר ושלווה.
כך בשיר היפפה-"איוב".
ובו תמונה המצייר המשורר בשפתו השירית המיוחדת:" לילה/ אפלה חוגגת בחוץ/ ובפנים אין מקום לשבת// תסמונת הכסא הריק/ ואין מקום פנוי// ועוד זה מדבר/ וזה בא/ זה קורא לה/ וזה/ קורע וזה כורע ושותק. בוקר// ואתה אינך מתעורר"
אם כך, איוב, אינו מוצא מקום לשבת, רעיו הטובים תפסו כנראה את מקום הישיבה ונרדמו. בחוסר המנוחה שלו הוא יוצא החוצה.
יש או אין כסא ריק?
אין לכך תשובה בשיר.
אבל הרי הכסא המצוין כאן הוא "כסא הכבוד לא-ל, שלדידו של המשורר הוא בגדר נעלם שאינו מופיע לעולם.
והנה שיר מיוחד, יפפה. הממחיש היטב את העניין מנקודת מבט שבה מעומתת תפיסת העולם העכשווית, הקלוקלת ( פוסט מודרניזם) עם כמיהה לאל.
פוסט מודרניזם:" מעליות עולות יורדות/ קצב הלב מואץ/ העיר זורמת בשצף/ רק העשב עוד נרדם בשדות
מגדלי הכותנה נעלמו ואינם/ כבישים נערמים מכל צד/ פרחי עונות קבורים/ ואין בה לבקרם
וגם אנחנו נרמסים/ תחת הריסות הגנים/ תחת גורדי שחקים/ שמאיימים לפורר את השמיים"
שירתו של יאיר בן חור היא שירה ייחודית בנוף השירה העברית.
יש בה אירוניה. אבל היא ביופיה גם מפיחה תקוה.
היא נענית לחוקי שפה ולשון קפדניים אבל נתונה בגמישות אמירותיה לכמיהת השינויים.
היא סגורה במעט, אבל פורצת מסגרות באמירות ספונטיות יפות
העשב הזה למרות שבשמו נרדם בשדות, הרי הוא מכל הבחינות האחרות מהווה גם נביטה של זריעה יפה ומיוחדת.
