אתגר מויאל "חתן פרס ישראל" - ההשקה

 

השקת ספרו השני של המשורר אתגר מויאל קיבלה פרסום נרחב ומשכה קהל רב.

הספר "חתן פרס ישראל" בהוצאת "ספרי עתון77" נחשף לראשונה בערבו של יום ד' 27.5 בכניסה למועדון "רדיו אי פי ג'י בי" בשד"ל 7. הספר אסטטי מאוד, "חתיך" בפיו של מחברו. הכריכה הקדמית – מתכתית-כסופה עם השתקפות פני המתבונן. הכריכה האחורית בצבע כחול עמוק עם עיגול כסוף במרכזה ובו דבריו השנונים של עודד כרמלי – עורכו העל-גלקטי של הספר.

 

 

המעריצים הנלהבים זרמו מחום הרחוב אל נועם המרתף הממוזג. בין הבאים – הצלם גדי דגון אשר מרבה לתעד במצלמתו את אירועי השירה. צילומיו האמנותיים משמשים כתמונות פרופיל בדפי הפייסבוק של המצולמים היפים. תמונותיו מעטרות  גם את הרשימה הזאת.

בפתח האירוע - משחק מקדים (mingling) ארוך, ארוך מדי לאחדים מהנוכחים.

שמחתי לפגוש את מיכה בסר – המו"ל של הוצאת "ספרי עתון77" שמכבד בנוכחותו את

השקות ספרי שיריו של אתגר מויאל – של ספרו הראשון "מין גנעדנום" לפני פחות משנה

וכאן עכשיו. אני מעריכה את פועלם של מיכה בסר ושל עמית ישראלי-גלעד – שותפתו שמתבטא לעריכת כתב העת המתמיד עתון77 בהוצאת ספרי שירה רבים.

מסתבר שהמשורר-מתכנת-אמן ערן הדס היה בין הבודדים שקראו את "חתן פרס ישראל" טרם צאתו לאור ואף היה מעורב בעריכת הספר. תחילה המשורר אתגר מויאל פנה אליו בבקשת אלגוריתם לעריכה ממוחשבת, אך אז עודד כרמלי שימש בהצלחה כאלגוריתם האנושי, כי שיריו של אתגר מויאל, כפי שהוגשו לו תחילה תאמו את טעמו המובחר של עודד כרמלי ואז הוא בחר מתוכם, קבע את הסדר וגם התערב פה ושם בשירים עצמם. ערן הדס הסב את תשומת לבי לרצף של 4 שירי שומר היער בעמודים 37 – 40 בספר, שמגישים סיפור הגותי-אגדתי עמוק שאותו יש לקרוא מהסוף (עמוד 40) להתחלה (עמוד 37). ואומנם אלה שירים צועקים וצוחקים ושואלים ועונים ומהדהדים אהבה ומצטרפים לאגדה אורבנית קסומה. שניים מהם נבחרו ע"י הקוראים ויובאו בשלמותם בהמשך הרשימה.

כולם היו מוכנים ומגורים לקראת ההצגה הכי טובה בעיר כשהמשורר אתגר מויאל – חד

ומדויק ביופיו, בחליפת חתן השמחה, הפרס ואהבת הקהל – התייצב מאחורי המיקרופון.

תחילה אתגר השמיע את הקלטת ברכתו של יחזקאל נפשי - משורר-סופר-עורך שירה של "מעריב" ואז סיפר על תהליך הפקת הספר, על הפנייה לערן הדס, העבודה עם עודד כרמלי העורך, הודה למירי ברבי – תומכת האמנות ולשירי ברוק-שגיא – היועצת לענייני הכל.

הקוראים עלו וירדו, לא זוכרת את כולם, כי נהניתי אין קץ, יותר מאשר אי פעם באירוע שירה לראות את האיש היקר היוצר המוכשר ביום חגו, אשר מצא את השירה, לאחר שניצל ממאורעות חיו הקודמים הקודרים, אך אלה מתגנבים לעתים מעברו אל מבטו ומעיבים על צלילותו, עליהם עוד יכתוב על מנת להתמודד ולהיבנות.

דברי אחדים נחרתו בזכרוני.

מיכה בסר – המו"ל של הוצאת "ספרי עתון77" קרא את השיר האחרון הרביעי של שומר היער – בעמוד 37:

 

עַל הַתֶּפֶר בֵּין הַיַּעַר לָעִיר עָמַדְנוּ

שׁוֹמֵר הַיַּעַר וַאֲניִ

שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ

מָה הַתְּשׁובָּה לַשְּׁאֵלָה

הוא אָמַר לִי בְּהִסּוס

הֲרֵי זאֹת שְׁאֵלָה שֶׁאֵין לָהּ תְּשׁובָּה

אָמַרְתִּי לוֹ בְּקוֹל נָעִים

ובְּכֵן

זאֹת תְּשׁובָּה יָפָָה

 

מיכה הסב את תשומת לב השומעים לשתי המלים "יער" ו"עיר" שבנויות מאותן האותיות ומה ששונה בשתיהן – זהו מיקומה של האות י'. היא, הקטנה, מדלגת הלוך ושוב מעל לאות ע' ועושה את ההבדל המהותי בין היער לעיר ומכאן בין הטבע למעשה ידי אדם.

ערן הדס דיבר על עבודת השפה בספר: הרגישות למילים דומות כמו בשורות "ילֶדֶ קָטָן עוֹשֶה בְתּוֹךְ הַסִּיר / ילֶדֶ גָדּוֹל בְתּוֹךְ הַשִּׁיר" (עמוד 28) ועל החופש לעשות במילים פירוקים וחיבורים וחזרות דוגמת השיר בעמוד 31 אותו קרא:

 

זֶה הָיָה צָפוּי כְּמו המַּלִהָּ כְּמו שֶׁבָּאָה אַחֲרֵי הַמִּלָּה צָפוּי

וזֶה הַזֶּה הַזֶּה כְּמו זהֶ שֶׁכָּל הַזְּמַן אומֵר כְּמו זֶה אָה זֶה

כָּל הַזְּמַן הַזֶּה הַזֶּה זֶה עַל הַצִּיר הַזֶּה שֶׁל לִכְתֹּב צִירָה

זֶה כְּמוֹ אֱמֶת.

 

ועוד הערה לגבי השיר הזה. מילת החיבור "כְּמוֹ" הפכה להיות נושא ההתייחסות – ממסמן למסומן, כלומר למהות עצמה.

עודד כרמלי פתח את דבריו בכך שהשמיע שמות משוררים גדולים ואמר שכולם מוזרים, כלומר אחרים, מיוחדים – בהתנהגותם, כלומר עושים דווקא או נראים כמו אידיוטים וקרא את השיר השני בספר – בעמוד 8:

 

טוֹב

יֵש שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיוֹּת

אוֹ שֶׁאֲנִי עוֹשֶה דַוְּקָא

אוֹ שֶׁאֲנִי אִידְיוֹט.

 

הזמן דני גלבוע והמשוררת ללי ציפי מיכאלי קראו את השיר המרכזי בעמוד 23

 

כְשֶּׁאֲניִ אֶתְאַבֵדּ

זֶה לאֹ יִהְיֶה סְתָם

זאֹת לאֹ תִּהְיֶה

גְסִיסָה אִטִּית

כְּשֶׁאֲני אֶתְאַבֵּד

זֶה יהְִיהֶ מִפְגָןּ

בְּהּתְאַבְּדותִית

כְשֶּׁאֲניִ אֶתְאַבֵּד

זֶה לאֹ יַעֲברֹ לאֹ לִי

וְלאֹ לְאַף אֶחָד

כְּשֶאֲנִי אֶתְאַבֵּד

זוֹ תִּהְיהֶ יצְִיאָה

מֵהַמִּבְנהֶ הַשִּׁירִי

וַאֲניִ אֶתְאַבֵּד

לאֹ בִגְּללַ

אֲניִ אֶתְאַבֵּד

לאֹ כִּי מַשֶּׁהוּ

אֲניִ אֶתְאַבֵּד

כְּדֵי שֶׁהָעוֹלָם יְעַמֵּד

ליִ שִׁירִים בְּרוֹמַנטִית

כְּשֶאֲנִי אֶתְאַבֵּד

תַּזְמִינו אֶת כָּל הָאוֹרְחִים

תַּעֲשו מְסִבָּה

תָּבִיאו קוֹסֵם מְשֻׁגָּע

אֲבָל אַל תִּתְפַּלְּאו אִם

אֲנִי הַקּוֹסֵם

בְּרוכִים הַבָּאִים

למַּוֹפָע.

 

ללי ציפי מיכאלי עמדה על הקסם הקודר של קוסם המילים המשוגע הזה – החי-מת-כותב-מעמד-שירים ברומנטית, בהתאבדותית וגם יוצא מהמבנה השירי – הכל למען המופע.

 

שירי ברוק-שגיא – היועצת לענייני הכל – דיברה בצורה מפולפלת-שנונה פואטית-לוגית על הפן הפואטי-לוגי של שירי הספר. גם שירי עומדת להוציא בקרוב ספר שירים בהוצאת "ספרי עתון77" – יהיה מופע!

ננה שרייר – הבעלים של מסעדת "ננוצ'קה" דיברה על הפער של אי הבנה שאופייני לשירים טובים ועושים טוב גם לקוראים.

היא קראה – איך לא – שיר קולינארי בעמוד 45:

 

עַל עֲטִיפוֹת הַדָּגִים הָיָה כָּתוב

כְּדַאי לָכֶם לִהְיוֹת טִבְעוֹניִם

עֲטִיפוֹת דָּגִים לאֹ חֲכָמוֹת כָל כָך

לַאֲנָשים חֲכָמִים.

 

ואז לקינוח הערב עלתה על הבמה מרסל מוסרי - שופעת הנעורים, חריפת המוח ועזת הביטוי, לוהטת כמו חולצתה האדומה, מתחבקת ומתנשקת עם אתגר מויאל המוקסם ממנה.

צועקת לו את אהבתה כמו בשיר הארוטי בעמוד 17:

 

 

 

 

אָז בָּאת לי

אָז פָּתַחְתִּי

אָז ירַָדְנוּ

אָז טָעַמְתִּי

אָז בָרַּחְנוּ

אָז עָליִתִי

אָז צָעַקְנוּ

אָז בָכִּיתִי

אָז חִבַקתְּ עִם

שַמתִּי עַל אָז אֲזִקִּים

חָשַׁבְתִּי

שִׁיר כָמּוֹךְ הוא הִזְדַמְּּנות טוֹבָה

לנצֵּל אֶת כָּל הָאָז שֶׁלא נָגַעְתִּי בּוּ

כְּבָר שָׁנִים.

 

עכשיו, בזמן הכתיבה אני לומדת מערן הדס ורואה את מעשה הבריאה שעושה המשורר אתגר מויאל למלה "אז" : הוא הופך אותה לשם עצם, משווה לה מהות וממשיך אותה למלה "אזיקים" אותם שם עליה ואז – יש לו " הוא הִזְדַמְּּנות טוֹבָה / לנצֵּל אֶת כָּל הָאָז ".

זה כל כך טוב – it is too good to be true על כנפי דרור הדמיון האלה אפשר לעוף!

אך לא די בכך, מרסל ואתגר ביצעו בדואט מהדהד את השירו הראשון של שומר היער בעמוד 40 :

 

אֵין דָבָר כָּזֶה אַהֲבָה צָעַק עָלַי

שׁוֹמֵר הַיַעַַר

שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ

מָה אֵין?

צָעַק לִי:  אַהֲבָה!

הִדְהֵד כָּל הַיַּעַַר

אַ הֲ בָ ה

הַשּׁוֹמֵר הִרְכִּין אֶת ראֹשׁוֹ כְּשֶשָּׁמַע אֶת עַצְמוֹ

צוֹעֵק אַהֲבָה.

 

 

הייתה אהבה באויר – חובקת, מעודדת של התפעלות והערצה. ועכשיו כשנגמר המופע – כל אחד ילך לדרכו כש "חתן פרס ישראל" בידו כדי להפוך ולקרוא בו.

אך כבר ממה שנקרא ונקלט במופע – אלה הם שירי שומר יער השפה. זהו אתגר מויאל אחר – שונה משתי הנפשות שפעלו בספרו הראשון – זהו אתגר שלישי, הגותי, להטוטן-חדשן של המלים.

זה לא 3 הטרונימים בו זמנית נוסח פרננדו פסואה – זהו אתגר המתפתח, המשתנה, שמסתכל רק קדימה, שעכשיו בתקופת החגיגות סביב הספר שיצא אך בימים אלה, כותב את שירי ספרו הבא כשהשיר האחרון בספר :

 

קָשֶׁה לְךָ להְָבִין שֶׁאַתָּה נוֹפֵל

כְּשֶכֻּלָּם סְבִיבְךָ נוֹפְלים אִתְּךָ.

 

הוא מבחינה מסויימת - הרמז לבאות, נקודת המוצא לספר הבא.

 
האירוע אכן ענה לשם "השקה". היתה זאת הפלגתו הראשונה של הספר למרחב הפתוח למיים האסקטריטוריאליים מחוץ לרצועת החוף הצרה של קומץ המקורבים שהחזיקו בקובץ  pdf ושמרו על הסוד.

אתגר מבטיח לקיים עוד חגיגות סביב הספר.
אך אנא (אנה), תפעיל את היכולות הלשוניות שלך כדי למצוא שם יצירתי הולם לאירוע העתידי - רק לא "השקה שניה", כי לא יכולה להיות עוד השקה כזאת והדבר מזכיר לי את השיר של המשורר נתן זך "צפור שניה" עם 2 השורות המופתיות:

"ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי".

 

חגית בת-אליעזר, 31.5.2015