מאמר:

פריחה לאינקץ

 

על עלים אחדים בפריחתו השירית של אמוץ דפני

 

רפי וייכרט

 

 

הנכנס בשערי ממלכתו השירית של אמוץ דפני מתחבר עד מהרה למחוזות שופעים של טבע עשיר ויפעה מרובה. בעוד שמכותרת ספר שיריו הראשון "היום הארוך ביותר" (2008) לא ניתן היה להסיק דבר מוגדר על עולמו הפיוטי הייחודי הרי שספריו הבאים הסגירו יותר משמץ סודו של עולם זה.  כך "לְדַבֵּר אביב" (2009) עם תפארת פריחת הפרג האדומה על העטיפה ותצלומי הטבע המרהיבים של שי לוי וכך "זמן עלה" (2011) שבחזיתו עלה בגון הנחושת שבשל האור שעובר דרכו רואים אותו – אנושי שכמותו – עד נימי נימיו על רקע גבעולי דשא ירוקים הנשלחים לכל עבר כאצבעות. בגב הספר קבע המשורר את השיר הקצר והיפה 'חלוקי נחל':

"חלוקי נחל/ הם סיפור/ ייסורי האבן./ מוֹרקוּ פניהָ/ בזמן נמהר,/ עד התפייסו/ פני האבן/ פני המים/ ואשדות נהר".

כבר מן הפרטים שלעיל ניתן להבין לעומקם כמה מעקרונות היסוד של שירת אמוץ דפני. ראשית, זו שירה שקשובה למהלך הזמן, זמן אנוֹש וזמן הטבע, רגישה עד כלות למחזורי הצמיחה והקמילה הגדולים אבל גם לפרטי הפרטים המרכיבים את החוויה המדהימה (והמייראת) הזאת. שנית, זאת שירה שחוזרת לדובב את מה שכוסה לכאורה בשלמת בטון ומלט ואספלט וברזל. להקשיב לזמן עלה ולתת לו את המֶשך, לדובב את האביב ולתת לו  את מלוא הקֶשב, לראות, במבט כמו בראשיתי, בחלוקי הנחל, במים הזורמים, באבן, סיפור ששווה לספרו.

מי שבא מצויד בתובנות הללו אל ספר השירים שלפנינו לא יתפלא על מה שנדמֶה לרגע כמטפורה משונה. זרימת הרקפות תיראה לו טבעית לגמרי כי אמוץ דפני עוסק בטבע הזורם, המשתנה, המתחדש והמתכלה תדיר, ב"Panta Rhei" הנצחי, העשיר.  הוא מבין אותו ומרגיש אותו ומתעד את חילופיו משתי פרספקטיבות שונות אך מתיישבות. הראשונה היא זאת המקצועית, מתוקף היותו פרופסור לביולוגיה, חוקר יחסי הגומלין בין צמחים לבעלי חיים. כמי שפרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים על האקולוגיה של ההאבקה, על הסחלבים בישראל ועל הפולקלור של צמחי הארץ והעצים המקודשים אין קשוב ממנו לטבע המקומי על שלל גילוייו וגילומיו. הפרספקטיבה השנייה היא זאת של המשורר-ההוגה, האיש שמסייר באתרים בארץ ובעולם ומתבונן בתבל בעין מתפעמת.

מבחינה זאת מזכיר אמוץ דפני יותר מכל את ההלך האלתרמני מן השיר 'עוד חוזר הניגון', השיר קיומי והארס-פואטי שפותח את 'כוכבים בחוץ' ומסתיים בבית הנפלא: "שידיךָ ריקות ועירךָ רחוקה/ ולא פעם סגדתָ אפיים/ לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה/ וצמרת גשומת עפעפיים". בדומה להלך של אלתרמן גם דפני מהלך בדרכים, בנתיבות, מגלה את צפונות העולם בגדולות ובקטנות, שר לו שיר הלל, סוגד לו, כותב לו שירי הלל, אוֹדוֹת, ולצידן, לא פעם, אלגיות מכמירות לב. למי שהשוואה זו תיראה לו משונה שהרי תפיסת העולם ההיא הִפְעימה את שלהי שנות השלושים בארץ ישראל – נמליץ לקרוא את השורות משיר הנושא של דפני המופיע בשער שפותח את ספרו. בשיר 'מחווה לפרחי נעורַי' כותב המשורר על האיריס הארץ-ישראלי הנוגֵהַ ה"נוצֵר בשׂומֶת /לכורע בפליאה" (עמ' 9). והרי לפניכם וריאציה  מאוחרת יפהפייה על ה"סוגד אפיים" האלתרמני.

למי שעדיין מתעקש להבדיל בין שירת התום והניסיון, בין שירת ההתפעמות והפיכחון מזמנת שירתו של אמוץ דפני חוויה מיוחדת. היא חכמה ובשלה אבל שומרת על התלהבות נעורים של פגישה לאינקץ בין אדם לעולם. בגילו של המחבר, יליד 1944, הכותב את השירים בהתקרבו אל שנתו ה-70, הוא איננו מתעלם חלילה מתהפוכות הזמן. הוא מודע להן עד כאב, לגיל, לבלות, לכיליון. אבל האהבה הכבירה שבו, אהבת הטבע והאדם, היכולת הפשוטה והכה-לא-פשוטה של היות-מוצף-ביופי מתגברת על התלאה. די שנתבונן בשיר 'בקשה צנועה' כדי להבין כיצד מתבצע המהלך הרגשי-פסיכולוגי הזה: 

בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ מַאי

נֶאֱחַזְתִּי בִּמְרוֹמֵי כַּרְמֶל

לְבַקֵּר יָדִיד

מִזְּמַן לֹא עָלִיתִי לְרַגְלוֹ,

בֵּינְתַיִם

עָיְפוּ יָמִים

גָּבְהוּ סְלָעִים

הִתְחַדְדוּ צוּקִים,

בָּאתִי לְהִתְוַדּוֹת

עַל נְכָדִים וּתְלָאוֹת

לְסַכֵּם יָמִים

וְהַשּׁוֹשָׁן צוֹפֵן סוֹדוֹת.

אָמַר לִי כִּי מְאוּם

לֹא הִשְׁתַּנָּה

מֵאָז רְאִיתִיו לָאַחֲרוֹנָה.

אוּלַי יוֹם אֶחָד יֵאוֹת

לִפְקֹד אֶת קִבְרִי

לְהָעִיד מִדֵּי שָׁנָה

כַּמָּה אָהַבְתִּי

פְּרִיחָה לְבָנָה. (עמ' 10)

 

איזו ישירות נהדרת במשפט "כמה אהבתי פריחה לבנה". איזו התמסרות לעולם, ליופי, לטבע, בלי לאבד את תודעת המוות.

בדיוק אותו מהלך שמתרחש אצל נתן זך בשירו הנודע 'ציפור שנייה' שם הדובר רואה ציפור רבת יופי, חוֹוה התרגשות אדירה לנוכח גילום הטבע הזה, מתוך מודעות מלאה לכך שהיופי תחום, למרבה הצער, בסוגרי הזמן: "ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד/ עד יום מותי".

העולם הזה הוא, כמובן, עולם המקיים בקרבו שְׁנִיוּת.  מזה – מחטי אורן יבשות שהן חידות שלא נפתרו ומזה ליטוף ריחני של רקפות כטעם החיים; מזה שכרון זהוב, המתכתב עם שירו הנודע של יצחק שלו, ומזה ענוות העשבים; מזה חלמיות שעלו מעבר לקומת אדם או רקפות הכרמל שזורמות לרוב, ומזה חריצי קליפת האורן וטבעות הזמן. דפני עצמו מיטיב לתאר את המהלך הזה, המאגד בתוכו שוב ושוב קצוות וקיטובים, בשורות הבאות:

נְתִיבֵי צוּף חַיִּים

מֵעֶרֶשׂ יַלְדוּת

עַד עֶרֶשׂ דְּוַי. (עמ' 20)

 

המשורר שנגלה לנו בשירי הספר שלפנינו מאוהב עד כלות חושיו, ממש עד קצה גבול יכולת ההכלה, בטבע הארצישראלי שלו הוא מקדיש עשרות משיריו. עם זאת,  בשירים רבים הוא "בוגד" בו עם טבע נוכרי. זה כמובן בלתי אפשרי שהרי טבע הוא טבע הוא טבע. התופעה היחידה שאינה יודעת גבולות, שחוצה עמים וארצות, שקיימת בכל, תופעה וחוויה אלוהית. לכן, הקורא בשירים הללו מוזמן למעין יומן-מסע, מסע הימים והימים שלוקח אותו, אחוז ביד המשורר-המדריך-המורה הנאמן, לדרכים המוליכות על פני תבל רבה. רגע אחד הוא בְּמֶרְחָק רָמַת טִיבֶּט עם פִּרְחֵי הגֶ'נְטִיאָנָה (פרחים גדולים ועזי צבע של הרים גבוהים) המֻפְלָאִים ובמשנהו בחבל סצ'ואן שבמערב סין; הנה הוא בדרך העולה אל המקדש ההינדי וכעבור זמן ומרחק במרומי כפר נידח בקווקז. בכל אלה הוא  קשוב אל הפאונה והפלורה, לאנשים, לחפצים, לאורחות חיים ולאמונות, לתפילות ולשירות, למוות ולחיים הנמשכים והולכים.

המחוזות הללו משלימים, כבתמונת ראי, את סיוריו של ההלך האנרגטי הארצישראלי הנגלֶה שוב ושוב מתוך השירים הלוכדים אותו בכיכר הבימה ובראשון לציון, בחוף הים בחיפה וליד מעלה צביה ובעוד עשרות רבות של מקומות צפויים יותר ופחות, בערים, בכפרים ובאתרים לא נושבים.

כל אלה מתוארים בעברית ישירה אך עשירה, רבת צבעים וגוונים, לשון שאוהבת את המוזיקליות של הפסוק העברי ונוטה חיבה אל החרוז, שרוצה לשמור באופן מובהק  על שיריותו של השיר, שכן לפי מִשנתה האוצרות הרגשיים והחווייתיים נשמרים טוב יותר כש:

מְרוֹמֵי מִבְצָר רוֹשְׁמִים

נִימֵי תִּפְאֶרֶת

בְּסֵפֶר הַיָּמִים.

 

 

זאת ועוד: גם מבחינת החוויות הביוגרפיות, המתוארות בספר השופע הזה, הניסיון הוא לאחוז בשני קצות הזמן. מחד גיסא ללכוד עוד משהו מן העבר, למשל בדיוקן המרגש של דמות האב, כמו בשיר 'שוקת סדוקה':

 

פְּנֵי אָבִי

שְׁחוּקוֹת שָׁנִים,

רְאִי נִקְלָף

אֶל עַצְמוֹ

שִׁכְבָה אַחַר

שִׁכְבָה

בִּשְׁתִיקָה,

אֵין דּוֹרֵשׁ

אֵין חַיָּב.

מִתְעַבִּים

אֶגְלֵי זִכָּרוֹן,

שֹׁקֶת סְדוּקָה-

חַיָּיו. (עמ' 38)

 

וכך גם בשלושת השירים הרגישים והמדויקים עד כְּאב על דמות האֵם 'סולם' (עמ' 39), 'בעקבותיה' (עמ' 40) ובעיקר 'מערת הזיכרונות' עם הדימוי הנהדר שבליבו:

לוּ לִמְּדָה אוֹתִי אִמִּי

לִבְכּוֹת

הָיוּ מְמִסּוֹת הַדְּמָעוֹת

תִּקְרַת אֶבֶן

בִּמְעָרַת הַזִּכְרוֹנוֹת.

הָיוּ נְטִיפִים וּזְקִיפִים

שׁוֹמְרֵי סַף

בְּסֵפֶר דִּבְרֵי יָמַי

וְהָעוֹנוֹת. (עמ' 41)

 

ומאידך גיסא, שירי המשורר-האב שנפרד-לא-נפרד מבנו, שירים קצרים וישירים, הנוקבים את הלב והחודרים חדרי בטן, שאינךָ יכול לקוראם בלי שעינךָ תרד דמעה. כאלה הם 'מצולה' (עמ' 45), 'אור' (עמ' 46) ו'מחזור החומרים' (עמ' 47), שירים של אובדן גדול ושל אהבה גדולה, שירים המסרבים למוות ומכוננים תחתיו את השיחה, את החומרים הממשיכים לזרום לעד בין אב לבן, שכן כזה הוא מחזור החומרים בעולם.

מעבר לאבל האישי, מתוכו, מצליח המשורר-האב להמשיך לחיות ולגלות בחיים על שלל אוצרותיהם הלא-נגמרים טעם, ריח וצבע. זוהי שירה משכנעת של ניצחון רוח האדם על המוות, שירה של גילוי מעיינות יופי נדירים במקום שבו יכלה לשלוט הבאר השחורה של מות-היקר-מכל.

לקורא שעובר את המסע הזה, עמוס השכבות ורב הרבדים, לצידו של המשורר, נדמה שהיה במקומות לאינקץ, שחווה חוויות מפעימות שנמסרו לו מיד ראשונה, ברִגשה ובכנות, שהעולם הוא מקום נסבל יותר אם מאמצים את מבט העין האוהב, החומל והנפעם של אמוץ.

* רפי וייכרט-משורר, פרופסור לספרות, מייסד ובעלים של הוצאת קשב לשירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים