מנוי לפורטל בכיוון הרוח

פרק מספר:
גן הנבואה/ יורם  יפרח

גלות עם ישראל במצרים —

תכנית הקרנטינה 54 הגדולה

"את כפי הנחתי על צומת הויתך

כופה עליך את רצוני האחר.

חוסם בפניך את בנין קן הנשר.

דרכו זממת לטרוף את האור".

ליקוטי הרמ"סי

 

 

האם ישיבת בני ישראל כ– 210 שנה בגלות במצרים כעם

מבודד ומושפל הייתה מקרית, כפי שהוסברה במקורות "כי

לא שלם עוון האמורי"? כלומר, האם היה צורך לתת מרווח

זמן סביר כדי שהעמים אשר ישבו אז בארץ יקיימו את מלאי

העוונות שלהם לשם צידוק מוסרי להשמדתם ומסירת אדמתם

לידי ישראל לנחלת עולם?

 

אין ספק שהסבר זה סביר ונכון ובא לספק את הצו המוסרי

האלוהי, שאין מענישים יחיד או עם עד אשר ניתנות לו כל

ההזדמנויות האפשריות לכפר על מעשו ולשוב בתשובה

שלמה. אך הייתה סיבה נוספת רבת משקל שדחפה עם שלם

לגטו מבודד במשך כ– 210 שנה, כאשר במשך כל התקופה הזו

סגר כפוי הבא למנוע ממך להיות מנוגע או באה למנוע ממך לנגע אחרים.

על פי מקורות אחרים 400 שנה( בברית בין הבתרים בירך אלוקים את

אברהם ושם אמר לו כי בניו ירדו מצרימה ועינום המצרים 400 שנה; גם

בהגדה של פסח, יש פרשנות ענפה באשר לפער שנים זה, אך אני מתכונן

לפרש אותו בספרי השני שייקרא "מרדפי ל"ו הצדיקים".

6 5 בראשית טו 16 .

 

 

עינו וייסרו ודיכאו אותו בכל דרך אפשרית, וכל זאת למה?

להבנתי, לאור הגיון מחקרי זה, הסיבה לכך הייתה כדי ליצור

בעם העברי תחושות בידוד ולחץ שהיו נחוצות להתגבשותם

לכדי עם נפרד, ללא כל נטייה להתבוללות, וזאת כדי לשמר

את גן הנבואה בד' אמותיו של עם ישראל. לו היו בני ישראל

נשארים בארץ כנען, אין שום ספק בכך שהם היו מתבוללים

עוד לפני שגן הנבואה היה מספיק להתבסס ולצבור מסה

קריטית.

 

נטייה זו להתבוללות המצויה בבני ישראל באה לידי ביטוי

עוד לפני הירידה למצרים, ראו למשל את משכבי דינה עם

חמור בן שכם, שם אמנם נאמר כי זה היה אינוס, אך עשוי

להתקבל הרושם כי הייתה זו בעילה בהסכמה. על משכב זה

והתולדות שיצאו ממנו — אסנת בת פוטיפר, אשת יוסף — וכן

על משכבי יהודה עם תמר, מובא מידע בספרים חיצוניים,

ביניהם "צוואת השבטים". לפי מידע השאוב מספר זה, יהודה

הביא את תמר ככלה לער, בנו, מארם נהריים, ארץ מוצאם של

האבות. הייחוס הזה מסביר בצורה חד משמעית מדוע דווקא

תמר זכתה להקים את שושלת דוד המלך ולא צאצאי אשתו

הראשונה של יהודה, בת שוע, המתוארת ככנענית. זוהי שוב

תמיכה חד משמעית בתיאורית גן הנבואה.

בסופו של דבר, בדרך נפתלה, התערבה ההשגחה כדי להחזיר

את סדר שימור גן הנבואה וניתובו מחדש למסלולו הנכון.

וכך, בדרך חטא אמנם, התעברה תמר על ידי יהודה, שהיה

נשא גן נבואה, ונולדו פרץ וזרח, מהם נולדה בסופו של דבר

שושלת המלוכה.

 

סיפור יהודה ותהפוכות הגורל התמוהות שלו מוכיחה באופן

ברור כיצד ההשגחה מתערבת לתקן את הטעויות שעשו ילדי

ישראל באשר לציווי החד משמעי שנצטוו על ידי האבות

המייסדים, שלא לקחת לנשים מבנות הכנעני. ההקפדה

החמורה שבה יישמו אברהם, יצחק ויעקב את הכלל מראה

את החשיבות העילאית שהם ייחסו למאגר גן הנבואה,

להרחבתו ולביסוסו.

 

מעניין שהמקרא לא מביא את תגובת יעקב אבינו לנישואיו

של בנו יהודה לכנענית, בניגוד למורת רוחם של יצחק ורבקה

הוריו באשר לנישואי עשו לנשים שלא ממשפחת אברהם,

טעות שתיקן עשו בלקחו לאישה את בשמת בת ישמעאל.

והדבר מוכיח מה רבה החשיבות שייחסו האבות לגן הנבואה

ולנושאיו, אפילו אם בסופו של דבר הוא לא בא לידי ביטוי

שלם בחייהם. הם הבינו את פוטנציאל הנזק שטמון בגן

הנבואה למי שהחליט לעשות בו שימוש הנוגד את המטרה

שלשמה נוצר.

 

אם כן, הסיבה האמתית לירידת בני יעקב מצרימה, היא

נטייתם הלא מוסברת של בני יעקב להתפתות לבנות כנען,

נטייה שעמדה לרועץ בפני ביסוס גן הנבואה. התנהגותם

המופקרת מינית של בני יעקב הייתה ידועה היטב לאביהם

ובעיקר לאחיהם יוסף, שהיה בין המתכננים ומוציאים לפועל

של פרויקט זה. הוא עצמו, אנו יודעים, לא היה נגוע בדחף

זה בשל חסידותו המרובה, אשר הוכחה בניסיונה הכושל של

אשת פוטיפר לפתותו. לכן רק הוא נבחר מבין אחיו להיות

הנביא המתפקד בתקופה זו, לפני שירד המסך על גילוי

הנבואה ועד שהתגלה שנית אצל משה רבנו.

 

חסידותו וצדיקותו של יוסף יותר מאשר נרמזת: היא מסופרת

ומודגשת במקרא וכל זאת להבנתי כדי לרמוז על הסיבה בגינה

נאלצו יעקב ויוסף להוציא לפועל תכנית בידוד רדיקלית

לתקופה ארוכה כל כך — והיא הפקרותם המינית של אחֵי

יוסף, והסכנה שהייתה טמונה בנטייה זו לעתיד גן הנבואה.

 

 

יוסף בנם של יעקב ורחל הוא הנביא היחיד מבין שנים–עשר

בני יעקב, והוא זה אשר בכוח נבואתו יודע את העומד לבוא

על בני ישראל. לכן הוא הוגה רעיון גאוני כיצד לשמר את

גן הנבואה בין בני ישראל בלבד. הוא מתכננה ומבצעה של

תכנית הקרנטינה הגנטית הגדולה, אותה אני מכנה "קרנטינת

גושן" שאורכה כמעט 210 שנה, שאמורה הייתה לבודד את

עם ישראל לתקופה ארוכה, לבסס את גן הנבואה ולמנוע את

זליגתו בדרך הנישואים לעמי ניכר.

 

 

ניתן לראות פעם נוספת את התערבותה של ההשגחה במקום

שבו כשלו מגני גן הנבואה הארציים במעשה מכירתו של

יוסף לעבדות על ידי אחיו, דרך עליית קרנו בחצר פרעה ועד

הבאת כל שבט יעקב בתרגיל בנימין אל מתחם מצרים, גושן,

שם אמור היה גן הנבואה להישמר בתנאי קרנטינה, לפרוח

ולהתבסס ממש מתחת לאפו של פרעה.

 

 

"א וַיּרְַא יעֲַקֹב, כִּי ישֶׁ–שֶׁבֶר בְּמִצְרָיםִ; וַיֹּאמֶר יעֲַקֹב לְבָניָו, לָמָּה

תִּתְרָאוּ. ב וַיֹּאמֶר––הִנּהֵ שָׁמַעְתִּי, כִּי ישֶׁ–שֶׁבֶר בְּמִצְרָיםִ; רְדוּ–

שָׁמָּה ושְִׁבְרוּ–לָנוּ מִשָּׁם, ונְחְִיהֶ ולְֹא נמָוּת. ג וַיּרְֵדוּ אֲחֵי–יוֹסֵף,

עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיםִ. ד ואְֶת–בִּניְמִָין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא–שָׁלַח

יעֲַקֹב אֶת–אֶחָיו: כִּי אָמַר, פֶּן–יקְִרָאֶנּוּ אָסוֹן. ה וַיּבָֹאוּ בְּניֵ ישְִׂרָאֵל,

לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים: כִּי–הָיהָ הָרָעָב, בְּאֶרֶץ כְּנעַָן. ו ויְוֹסֵף, הוּא

הַשַּׁלִּיט עַל–הָאָרֶץ––הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל–עַם הָאָרֶץ; וַיּבָֹאוּ אֲחֵי

יוֹסֵף, וַיּשְִׁתַּחֲווּ–לוֹ אַפַּיםִ אָרְצָה. ז וַיּרְַא יוֹסֵף אֶת–אֶחָיו, וַיּכִַּרֵם;

וַיּתְִנכֵַּר אֲלֵיהֶם וַידְַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיןִ בָּאתֶם,

וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנעַן לִשְׁבָּר–אֹכֶל. ח וַיּכֵַּר יוֹסֵף, אֶת–אֶחָיו; והְֵם,

לֹא הִכִּרֻהוּ. ט וַיּזִכְֹּר יוֹסֵף––אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם;

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגּלְִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת–עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.

י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹניִ; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר–אֹכֶל. יא כֻּלָּנוּ,

בְּניֵ אִישׁ–אֶחָד נחְָנוּ; כֵּניִם אֲנחְַנוּ, לֹא–הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגּלְִים. יב

 

 

וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי–עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. יג וַיֹּאמְרוּ,

שְׁניֵם עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנחְַנוּ בְּניֵ אִישׁ–אֶחָד––בְּאֶרֶץ כְּנעַָן;

והְִנּהֵ הַקָּטֹן אֶת–אָבִינוּ הַיּוֹם, והְָאֶחָד אֵיננֶּוּ. יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם,

יוֹסֵף: הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר––מְרַגּלְִים אַתֶּם. טו בְּזֹאת,

תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם–תֵּצְאוּ מִזּהֶ, כִּי אִם–בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן

הֵנּהָ. טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, ויְקִַּח אֶת–אֲחִיכֶם, ואְַתֶּם הֵאָסְרוּ,

ויְבִָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; ואְִם–לֹא––חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגּלְִים

אַתֶּם. יז וַיּאֱֶסֹף אֹתָם אֶל–מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת ימִָים. יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וחְִיוּ; אֶת–הָאֱלֹהִים, אֲניִ ירֵָא.

יט אִם–כֵּניִם אַתֶּם––אֲחִיכֶם אֶחָד, יאֵָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; ואְַתֶּם

לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. כ ואְֶת–אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ

אֵלַי, ויְאֵָמְנוּ דִבְרֵיכֶם ולְֹא תָמוּתוּ; וַיּעֲַשׂוּ–כֵן. כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ

אֶל–אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנחְַנוּ עַל–אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת

נפְַשׁוֹ בְּהִתְחַננְוֹ אֵלֵינוּ, ולְֹא שָׁמָעְנוּ; עַל–כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה

הַזֹּאת. כב וַיּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר

אַל–תֶּחֶטְאוּ בַיּלֶד––ולְֹא שְׁמַעְתֶּם; וגְםַ–דָּמוֹ, הִנּהֵ נדְִרָשׁ. כג והְֵם

לֹא ידְָעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם. כד וַיּסִֹּב מֵעֲלֵיהֶם,

וַיּבְֵךְּ; וַיּשָָׁב אֲלֵהֶם, וַידְַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיּקִַּח מֵאִתָּם אֶת–שִׁמְעוֹן,

וַיּאֱֶסֹר אֹתוֹ לְעֵיניֵהֶם. כה וַיצְַו יוֹסֵף, וַימְַלְאוּ אֶת–כְּלֵיהֶם בָּר,

וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל–שַׂקּוֹ, ולְָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיּעַשׂ

לָהֶם, כֵּן. כו וַיּשְִׂאוּ אֶת–שִׁבְרָם, עַל–חֲמֹרֵיהֶם; וַיּלְֵכוּ, מִשָּׁם." 57

 

 

 

 

 

בקריאת פסוקים אלה בולטת מאוד לעין זהותה של הדמות

ההרפתקנית במשפחה, זו שמעודדת אותם לעשות שינוי

דרסטי העלול לסכן את כל המשפחה. מדובר בלא אחר מאשר

ראש המשפחה הזקן יעקב, החולה והעיוור. כאן אנו מרומזים

על מתכנן ראשי ההולך להוציא לפועל תכנית מוכמנת היטב.

7 5 בראשית מב, א-כו.

 

 

מן המקובלות הוא, וזאת יודעים בכל חברה אנושית, שהצעירים

הם המובילים מהלכים החובקים בתוכם סיכויים, אך כרוכים

בסיכון רב עד כדי הימור על הכול. אין מצפים שאדם בגילו

של יעקב יהיה זה שיבוא עם תכנית הרפתקנית כל כך. פרט

זה הוא הרמז הראשון המביא לחשד בדבר מעורבותו של יעקב

בתרגיל בנימין; הרמז השני עוד יותר מפליא בפשטותו: יעקב

בורך בכל ברכה אפשרית, הן על ידי אביו יצחק והן ישירות מפי

האלוקים, כולל שפע בנים ועדרי צאן ובקר לרוב ואדמה דשנה.

והנה לא עובר זמן רב והוא נאלץ לפשוט יד אצל המצרים,

מעוז הטומאה "טומאת מצרים". קשה להאמין שלאדם במעמדו

יהיה צורך אמיתי בכך. סביר להניח שיעקב, בעזרת הכשפים

שהיו ידועים רק לו, יכול היה להביא לפתרון המצוקה והרעב,

אך הוא ראה ברעב בארץ לגיטימציה להצעה שהציע, משמע

ירידה למצרים.

 

דרך אחרת להסבר הרעב שהשתרר בארץ ואשר אילץ לכאורה

את יעקב להציע לבניו לרדת מצרימה לשבור את הרעב היא

בהבטחה האלוקית אשר ניתנה לאברהם בברית בין הבתרים.

שם לנוכח מערך הבתרים שהונחו על סלע בהדרכה אלוקית

מקבל אברהם מלבד הבטחה כי עם עצום ירד ממנו גם תצפית

היסטורית על אשר עומד לקרות לבניו ברבות הימים ושם

אומר אלוקים לאברהם כי בניו ירדו מצרימה והם יהיו נתונים

בשעבוד 400 שנה. אך גם אם נצא מתוך הנחה כי הרעב נגרם

ישירות על ידי הגבורה, הרי ברור שיעקב כנביא נבחר וכנכד

לאברהם היה חייב לשמוע את סיפור ברית בין הבתרים, ואת

הנבואה האלוקית בדבר ירידת בניו למצרים ולקבל אותות על

הגעת מועד התגשמות הנבואה האלוקית הזו. ויתכן שהופעת

הרעב הייתה הסימן לו חיכה יעקב להוציא את תוכנית

הקרנטינה לפועל.

* יורם יפרח-סופר, משורר, בוטניקאי וחוקר עצמאי. גן הנבואה הינו ספר מחקר מרתק על התנ"ך, שיצא לאור זה עתה.

 

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים