מאמר:

אבק זה לא חמץ – האמנם? אז מהו אם כן?/ ד"ר נורית צדרבויים

פתח דבר בנימה אישית

בזמן הזה בדיוק לפני שנתיים, בימים שבהם החורף והאביב נאבקו ביניהם להתקין הימים לפסח, נקלעו אזניי לשיח מעניין וחשוב ברדיו. הרב שדיבר באותה עת הכריז ואמר לכל בנות ישראל 'אבק זה לא חמץ". ביקש להרגיע. ידעתי במה דברים אמורים ואף שמחתי לשמוע אותם, לא משום שאני הייתי צריכה אישור על כך אלא משום שרציתי שרבות מבנות ישראל יבינו ויבחינו על מה הן צריכות להשחית כוחן ערב פסח ואיפה להניח ולהרפות. המשפט הזה 'אבק זה לא חמץ' הדהד במוחי ובמהרה הפך לשיר במחברת השירים הפקל"ית שלי. מהר מאד נכתב לי השיר וסיפר לי את עצמו, כמו שזה קורה תמיד, מהר מאד אחר כך פרסמתי אותו בטור האישי בבלוג האישי שלי. הימים היו ערב פסח, והיה לי חשוב להשמיע את קולי בעניין זה כהד לקולו הסמכותי של הרב שאמר זאת מעל גלי האתר.

חברתי המשוררת אסתר ויתקון קראה את השיר, שנגע בה  ומיד כתבה לי ניתוח מרתק ומעניין. וכך התפתח בינינו שיח מעמיק סביב שיר זה שבו היא כותבת ואני מגיבה וחוזר חלילה, וכך למדתי ממנה מה עוד אמרתי בשירי זה ולא ידעתי, וכך למדה היא ממני מה אני חשבתי והיא לא ידעה.

והסיפור לא תם. השיר ,כאמור, פורסם בבלוג שלי, והמשיך להכות גלים אצל מי שהדברים דברו אליו. כך הצטרף לדיון חבר אחר עמי שעקב מדי פעם אחר כתיבתי ותרם גם הוא לשיח, הוסיף פרשנות מטעמו, הסכים עם מה שהסכים והתנגד למה שהתנגד. גם בכך לא תם הסיפור, חברתי ד"ר אסתר אזולאי, חוקרת תרבות, עיינה בשיר עקבה אחר הדיון והוסיפה עוד דעה ודעת משלה.

חלפו שנתיים, ואני חזרתי אל שירי זה על מנת להחליט אם אני מצרפת אותו לספר השירים שלי שעומד בימים אלה בסימן עריכה. כמו תמיד, בפגישה חוזרת, שיריי עוברים סוג של מתיחת פנים. השיר קצת השתנה. היום בימים שלפני פסח, כאשר שיר זה עבר כבר את שלב הילדות וההתבגרות, החלטתי שהגיע הזמן לפרסם, את השיר המקורי הראשון שעורר את הדיון, את השיח המעמיק שהתפתח סביבו וגם את הגרסה המתוקנת. כל זאת בבחינת הסרת האבק ממנו והתחדשותו, עיון כה מעניין בין חברים לשיח חבל להחמיץ.

אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ  / הגרסה הראשונה – העילה לדיון

'אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ" – נִנְעַר סְּמַרְטוּט וְהִתְכַּוֵץ.

עָמְדוּ מִלִּים בַּפֶרֶץ חָדְלוּ מְהִתְרוֹצֵץ

"אָבָק" - תִּזְעַק וַתֵּחֲרֵץ אֶבֶן מְקִּיר – "זֶה לֹא חָמֵץ".

רוֹעִים רַבָּנִים שֵׂיוֹת פְּתַיּוֹת בִּשְׂדֵה הַבּוּר

דוֹרְשִׁים הַרְבֵּה חֲזֹר לִפְגֹעַ בּוּל בְּחֵץ:

"סִכְּתוּ נָא בְּנוֹת חוֹרִין –אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ".

אֲבָל, אָבָק יֵשׁ לְנַעֵר, לְהָסִיר, לְאַוְרֵר, לְפַלֵשׁ

לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ, לְהִתְאַבֵּק ולְהִתְפַּלֵּשׁ מֵאֲפֵר וְעָפָר

מִשָּׁם בָּאנוּ לְהַגִּיעַ עַד הֲלוֹם לְשָּׁם נֵלֵךְ בְּבוֹא הַיּוֹם.

"אָבָק הוּא לֹא חָמֵץ" נֹאמַר בְּבוֹא אָבִיב יָמִים

לֹא יַכְתִּיב וְלֹא יִרְמֹץ לְעַם שָׁלֵם שֶׁקָם לְהִתְפַּלֵּשׁ

בֵּין דֹּק רְבָב לִהְיוֹת אָבָק אָדָם.

חָמַד אָבָק הִתּוּל וַלֵּץ בְּלִהְיוֹת

נָעַר חָצְנוֹ נִמְהָר נִבְעַר בְּלֹא לֵאוּת

שָׁמַע בְּלֵב חָמֵץ וּבְקוֹל דַּק - אָבָק זֶה לֹא.

הָיְתָה זוֹ שְׁעַת רָצוֹן שֶׁל אָבָק אֱמֶת

דְּמָמָה דַּקָּה וְרֶגַע מְכוֹנֵן

קָרַצְתִּי לָאָבָק הַמֵּת לוֹמַר בְּכֵן אָמֵּן.

 

 

אסתר ויתקון:

"אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ" – נִנְעַר סְּמַרְטוּט וְהִתְכַּוֵץ.

מִלִּים עָמְדוּ בַּפֶרֶץ חָדְלוּ מְהִתְרוֹצֵץ

"אָבָק" - תִּזְעַק וַתֵּחֲרֵץ אֶבֶן מְקִּיר – "זֶה לֹא חָמֵץ".

רוֹעִים רַבָּנִים שֵׂיוֹת פְּתַיּוֹת בִּשְׂדֵה הַבּוּר

דוֹרְשִׁים הַרְבֵּה חֲזֹר לִפְגֹעַ בּוּל בְּחֵץ:

"סִכְּתוּ נָא בְּנוֹת חוֹרִין – אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ".

הבית הראשון פותח במשפט הומוריסטי -

סמרטוט האבק מכריז בעצמו שאבק אינו חמץ.  לאחר שהעז לומר את דעתו הוא מתכווץ מפחד על העזתו, שהרי רק סמרטוט הוא והכיצד יש לו דעה משל עצמו ועוד העוז לומר אותה בקול?!

המשוררת בחרה להעביר את המסר החשוב, מן המעמד הנמוך אל המעמד הגבוה. כל שדרות החברה מכירות היום בצורך לבטל את פולחן הנקיון האובססיבי ערב פסח. מן הסמרטוט אל אבני הקיר הזועקות עד למרום כבוד הרבנים הרועים את עדר הכבשות.

אבל זה אינו המסר האמיתי של השיר. שהרי זה פשטני ומוכר מזה שנים. אין כאן חידוש. החידוש הוא שהמשוררת מדברת בלשון מטאפורית על  הנסיון האובסיסיבי במישור הרוחני-  אותו מנסים למכור לנו כל מיני רועים רוחניים. המאמץ לנקות את הנפש ולהגיע לטהרנות מוסרית, ורוחנית עליונה. לדעת המשוררת, הוא מיותר משום שהוא מזוייף ובלתי טבעי ואנושי.

נורית צדרבוים:

ובכן, קראתי את התחלת הדרש, וכמוני כמו הסמרטוט החם והרך שנוהג לאסוף אל חיקו את האבק, גם אני "עמדתי בפרץ" כמו המילים שבשיר, שהרי אני היא נציגתם של המילים בסיטואציה זו. רוצה להגן על האבק שמתכווץ בתוך סמרטוטו ולהציל אותו מדינו שנחרץ עליו – להיות מבוער. חשבתי הגיע הזמן שיהא דווקא מבואר.

ואפשר אולי שיותר ממה שרוצה אני להגן על האבק, רוצה אני להגן על הנשים, בחלק זה של השיר. להגן עליהם מפני העבדות שהן גזרו על עצמן.

אך עוד קודם לכן, אני שותלת רמיזה מתוך הפסוק "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה." (חבקוק ב', י"א) – ובכך בעצם כבר כאן מצביאה על הנביאים, שאחר כך הם מתחלפים ברבנים. אלה גם אלה מייצגים את קולם של המובילים בעם, אלה שאת דבריהם יש לשמוע. אך בהבדל מהפסוק כאן יש תוספת "- תִּזְעַק וַתֵּחֲרֵץ" ובכך אני מרמזת לתבליט קיר שמתאר את השבויים היהודיים בשער טיטוס. זו אבן שמספרת סיפור של עם. כאן אנחנו למעשה עוסקים בדיון שקשור לפסח, וללידתו של עם. האבן של שער טיטוס מחדדת את סיפורו של עם שעבר תהליכים וקשיים לא רק בדרך להיותו עם, אלא גם בתהליך הישרדותו.  בהמשך יובן, שיש כאן הקבלה בין תהליכי הישרדות של עם בכלל, לתהליכי הישרדות והתפתחות של אדם כפרט.

פרופ' מנשה הראל, גיאוגרף, חוקר תולדות ארץ ישראל וחתן פרס ישראל, כתב איגרת אל ראש ממשלת ישראל, שריה וחברי כנסת (כפי שפורסמה במכתבו של אהוד בן עזר). הכותרת של מאמרו "אבן מקיר תזעק" ואליה הוא מצרף דימוי של תבליט הקיר המדובר.

בזמן כתיבת השיר, הפרט הזה לא היה ידוע לי. כאשר שבתי אל השיר במסגרת השיח הזה ובתהליך הקריאה הפרשנית, ידעתי, שטקסטים משוחחים ביניהם שיח חרישי רב זמני, ורב כיווני. הלכתי אחר הרמז הזה, הפסוק, ומצאתי את ההקשר הנ"ל, כך נחשף עוד רובד בתוך השיר כמי שנישא על כנפי המילים "- תִּזְעַק וַתֵּחֲרֵץ אֶבֶן מְקִּיר".

בנוסף, ניתן לראות שכשם שהסמרטוט "התכווץ" ואולי נחרד, כך גם האבן נחרצה, והרי כאשר אבן נחרצת חלקים ממנה הופכים להיות אבק. אבק שהוא כמו כתובת על הקיר, מעיד על קיומו באופן נחרץ, שהוא אבק ולא חמץ.

מכאן, אם כן, יוצאת קריאה מפי מנהיגים "רַבָּנִים רוֹעִים" ונביאים. הנביאים נרמזים דרך הפסוק שאמר חבקוק. אך אפשר למצוא את הנביאים גם דרך ההקשר הפונטי (רועים = רואים = נביאים). הקריאה לבנות ישראל, שיות תמימות, כמו גם סוג של קורבנות ב "בִּשְׂדֵה הַבּוּר". שדה הבור מצביע גם על סוג של בורות כמו גם על נושא שיש לשוב ולהסביר כמו שדה הבור שעדיין לא טופל ועובד דיו.

"דוֹרְשִׁים הַרְבֵּה חֲזֹר לִפְגֹעַ בּוּל בְּחֵץ"משמעות המילה 'בול' היא גם יבול. שהיא בעצם הפוכה למצב הקודם המדבר על 'שדה הבור'. מטאפורה שמרמזת על הרווח שעולה מהתובנה שאבק הוא לא חמץ, ואשר מזמין את השאלה – אז מה הוא כן, האבק, שמתגלה בהמשך כגיבורו הראשי של השיר?

בהמשך, השיר מניח לבנות ישראל הכשרות ולענייני פסח, נקיונות, וחמץ ועובר לדבר שוב על האבק. נראה, אם כן, שהאבק הוא הוא הנושא העיקרי.

ויתקון כבר נגעה בנושא זה ומציעה "המשוררת מדברת בלשון מטאפורית על הנסיון האובסיסיבי במישור הרוחני-  אותו מנסים למכור לנו כל מיני רועים רוחניים .המאמץ לנקות את הנפש ולהגיע לטהרנות מוסרית, ורוחנית עליונה. לדעת המשוררת, הוא מיותר משום שהוא מזויף ובלתי טבעי ואנושי".

רעיון זה  מתעצם ומתחדד בהמשך

"אֲבָל, אָבָק יֵשׁ לְנַעֵר לְהָסִיר לְאַוְרֵר לְפַלֵשׁ

לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְהִתְאַבֵּק לְהִתְפַּלֵּשׁ מֵאֲפֵר וְעָפָר

מִשָּׁם בָּאנוּ לְהַגִּיעַ  עַד הֲלוֹם, לְשָּׁם נֵלֵךְ בְּבוֹא הַיּוֹם".

אסתר ויתקון:

את האבק צריך לאוורר, להסיר אך בו בזמן גם להתפלש בו ואין מנוס ממנו. לפיכך אין אפשרות להגיע למצב של טהרה מוחלטת. היצר הוא בן לוויה מתמיד. הכישלונות, המכשלות, התאוות והקנאות. כל אלה הם החומרים מהם עשויים החיים והיצירה ואם נבאר אותם כמו חמץ נהפוך למלאכי שרת משעממים, או שכבר נהיה קדושים וטהורים תחת כנפי השכינה בעולם האמת, אך לא חיים.

נורית צדרבוים:

החמץ שמוזכר בשיר נושא עמו גם חג הפסח, וחג הפסח נושא עמו את הרעיון של הולדת עם, כמו שאחר כך נושא ההולדת מקבל משנה תוקף "בְּבוֹא אָבִיב". הרעיון שבכל שנה, מתנערים, מסירים את האבק, והופכים רגע ישן לרגע חדש של הולדת. הולדת העם שקם מעבדות ומעפר להיות עם קיים שמביא בשורה לעולם, משמשת כאן מטאפורה להתחדשות הנפש, האדם.

על פי הגישה היונגיאנית אלה הם תהליכים נפשיים שבדומה לטבע מתקיימת בהם מחזוריות של חיים – מוות – חיים.

במרווח הזה שנמצא בין לידה ומוות "מִשָּׁם בָּאנוּ לְהַגִּיעַ עַד הֲלוֹם, לְשָּׁם נֵלֵךְ בְּבוֹא הַיּוֹם." יש לעשות עבודה. יש להסיר את האבק  "אָבָק יֵשׁ לְנַעֵר לְהָסִיר לְאַוְרֵר", בדומה לגישתו של ויניקוט שאומר שהדרך לגילוי האני האמיתי והאותנטי, יש לקלף שכבות בנפש ולהסירן. דרך זו של קילוף השכבות היא קשה ואף מכאיבה, לפי ויניקוט ויונג, כפי שנאמר כאן "לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְהִתְאַבֵּק לְהִתְפַּלֵּשׁ". זוהי דרך שמבקשת סוג של הכנעה וסילוק האגו. רק הירידה למטה "לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ" היא זו שמאפשרת התחדשות וצמיחה.

חמץ צריך לבער, לסלק אותו מן העולם ו "בל ייראה ובל יימצא". האבק, לא יוכל להיות כמו החמץ. מנערים, מאווררים ומסירים וחוזר חלילה בזמן קצר. כמו תהליכי התפתחות הנפש, הסרת השכבות, שהוא תהליך אינסופי, אומר יונג, זו דרך. דרך שיש להבקיע אותה "לְפַלֵשׁ".

זאת הגישה שאומרת שבין הזמן שבו באנו אל העולם ובין הזמן שבו נחזיר נשמתנו לבורא – עלינו תמיד להסיר אבק שהצטבר בבחינת אפילו לפקוח עיניים, להסיר שכבות מזויפות בתוכנו, ומשם לצמוח אל אביב חדש. לנפש יש אפשרות לפעול באופן מחזורי ולהתחדש.

אסתר ויתקון:

ההתחדשות היא לא רק הסרת האבק, אלא לעתים יצירתו בדמות אחרת ואולי אף לתת לו משמעות אחרת, כמו להזהיב אותו. כמו שקרני השמש שעוברות על ענן אבק שהורם מספה נחבטת, נראה כגבישי זהב מופלאים. גם את חיינו הרגשיים והרוחניים, אי אפשר לחטא אותם. אנו, עם האבק שבנשמתנו צריכים רק להעיר אותו מרבצו, אך לא לסלקו לגמרי משום שאז זה עלול להיות סטרילי ודוחה כמו ספה שפורשים עליה כל הזמן ניילון.

נורית צדרבוים:

המשפט "לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְהִתְאַבֵּק לְהִתְפַּלֵּשׁ מֵאֲפֵר וְעָפָר" מתאר את הרגעים הקשים של ההליכה בדרך זו של התפתחות – התחדשות – צמיחה. תיאור שמזכיר ומהדהד למנהגי אבלות, וכאב. שכן הסרת האבק מדברת על דברים שיש להיפרד מהם. ההמשך  "מֵאֲפֵר וְעָפָר" מהדהד בדרכו למשפט שיבוא בהמשך "מִשָּׁם בָּאנוּ לְהַגִּיעַ עַד הֲלוֹם, לְשָּׁם נֵלֵךְ בְּבוֹא הַיּוֹם". האבק הוא לא החמץ, אם כן, במובן של "בל ייראה ובל יימצא" בבחינת דבר פסול, הוא חלק מאתנו, חלק מחיים, קיים על מנת שיהיה מה להסיר, וכמו שאבק לא נעלם באופן טוטאלי, עלינו לדעת שהאבק קיים תמיד כדי שתמיד אפשר יהיה להסירו.

פרופ' גיורא שוהם מתאר זאת כתהליך סיזיפי שהוא חלק מתהליך אקזיסטנציאליסטי אותנטי.

ויתקון מציינת בהקשר זה "את האבק אין להסיר לגמרי, הוא לא חמץ, יש להפחית את האבק אך לא לחסלו", אני הייתי מוסיפה, מחדדת ואומרת, זה בדיוק מה שזה אבק (בניגוד לחמץ) אין אפשרות להפטר ממנו, הוא שם, תמיד יהיה שם ההתפלשות בו אומרת שזהו תהליך נצחי. וזו, כמובן מטאפורה לתהליך התפתחות הנפש.

"מֵאֲפֵר וְעָפָר" – צמד מילים זה שנראה ונשמע כמו הביטוי הידוע "עָפָר וָאֵפֶר" מתוך הפסוק הידוע "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" כאשר המשמעות שלו היא הבל וריק, כאין וכאפס. ובכך הוא חוזר ומרמז על האמירה הקודמת המתארת את חיי האדם עלי אדמות כ 'זמן שאול' ואפסותו של האדם (כמו גם הוויתור על האגו). צמד המילים שמופיע כאן הוא "מֵאֲפֵר וְעָפָר" – בדרך זו הוא מביא עמו אמירה אחרת וחדשה תוך שהוא משמש גם כסוג של עיבוי כשהוא מהדהד למשמעות המוכרת. מתוך משמעות נגזרת זו, מהדהד צמד מילים אלה גם לאמירה שתגיע בהמשך "אָבָק אָדָם", ואפילו לרמיזה בראשית השיר, שאליה ייחסה ויתקון סוג של הומור לכאורה ומדרג מעמדי -  "סמרטוט".

"אֲפֵר" - זו גם מסיכה. יונג מתאר את האישיות כפי שהיא מוצגת במונח 'פרסונה'. פירוש המילה פרסונה, על פי מקורה הלטיני הוא מסיכה. בכך רוצה יונג לומר שהאישיות של האדם כפי שהיא מתגלית כלפי חוץ, בעולם, היא סוג של מסיכה. תהליך הצמיחה של הנפש, הוא תהליך הדרגתי של הסרת המסכה, שהוא סוג של גילוי העצמי האותנטי. על פי יונג, הסרת המסכה (האבק בשיר) הוא לא מיגורה וחיסולה, אלא סוג של הזזה שמאפשרת לחלקים אחרים להופיע, להפציע ולהתאחד.

"אָבָק הוּא לֹא חָמֵץ" בְּבוֹא אָבִיב יָמִים

הוּא לֹא יַכְתִּיב וְלֹא יִרְמֹץ לְעַם שָׁלֵם שֶׁקָם

לְהִתְפַּלֵּשׁ בֵּין דֹּק רְבָב לִהְיוֹת אָבָק אָדָם.

בבית זה, לכאורה יש חזרה המדברת על הטעות הרווחת שהופכת את האדם להיות עבד לדבר הלא נכון, דווקא בתקופה של התחדשות. אל לא לאדם להיות חסר דעה עצמית  "לִהְיוֹת אָבָק אָדָם". עליו להסיר את "הדֹק" בדומה ל "אפר" – מסיכה (שהוזכרה קודם לכן). לזכור שהוא האדם צריך לצמוח בכל פעם מחדש, כמו "עַם שָׁלֵם שֶׁקָם". המילה "קם" מקפלת בתוכה את הרעיון שאומר שלא יהא האדם אויב לעצמו "קם" – אלא אדם שקם, מנער אבק, כמו "התנערי מעפר קומי עורי", מבער את הרע מקרבו, מתחדש, והופך להיות "שלם".

לפי יונג השלמות של האדם, היא כאשר הוא יכול לפגוש את החלקים הציליים שבו, המודחקים, המנוגדים לאישיותו החיצונית, והיכולת לחבר ביניהם ולקבלם. האבק משמש כאן בשיר לא רק בבחינת אותו מסך ומסיכה שיש לנער, אלא גם האבק בבחינת החלקים האחרים שיש לדעת על קיומם ולקבלם. ניעור האבק כרוך גם במאבק. כמו המילה מתאבק – שאותה אפשר לראות בשני מובנים לכאורה סותרים – מתמלא באבק כמו גם נאבק ונלחם.זהו 'מסעו של הגיבור' (במונחים יונגיאניים) שאומר שגם אחרי שהתפלש באבק נפשו, הוא יוצא משם מחוזק.

"חָמַד אָבָק הִתּוּל וַלֵּץ בְּלִהְיוֹת

נָעַר חָצְנוֹ נִמְהָר נִבְעַר בְּלֹא לֵאוּת

וּבְקוֹל דַּק שָׁמַע - בְּלֵב חָמֵץ – אָבָק זֶה לֹא."

בית זה נתפס כמו סוג של הפסקה מתודית שבה מצד אחד יש הדהוד לחלק הקליל וההומוריסטי לכאורה שמוזכר בתחילת השיר "ננער סמרטוט", כאן האבק חומד לצון ומהתל והופך עצמו לחשוב 'בְּלִהְיוֹת', אך אפשר לשמוע גם את המשמעות הפונטית שנלווית למילה זו, שמייצרת משמעות הפוכה לגמרי 'בלי' 'היות' (לא להיות). באותה רוח הוא מתעודד כולו וקם לפעולה "נָעַר חָצְנוֹ", מצהיר ומודיע על קיומו, מתלוצץ וגם 'נִמְהָר' ו" נִבְעַר". לכאורה שכן הוא רק אבק, ולץ, ונמהר מעין "מושב לצים", אך בו בזמן הוא גם יודע את מר גורלו, שהרי בפסח עסקינן וכאשר מדובר בחמץ הרי שגורלו עלול להיות שיהיה נבער מעצם פעולת ביעור החמץ. קול אחר הזכיר לו מיד, קול דק שיש בו גם צער "בְּלֵב חָמֵץ".

כאן ניתן לראות שהמילים "נבער" ו"בלב חמץ" מתארות לכאורה תכונות ורגשות אך בו בזמן מקפלות בתוכן ומרמזות על ענייני פסח שמהדהדים בשיר בקול ראשון, שהפך להיות קול שני. ולכן לבסוף " – אָבָק זֶה לֹא". רוצה לומר זה לא סתם. יש כאן עניין.

עניין שמקבל הדגש וחידוד בבית האחרון.

אסתר ויתקון:

"שְׁעַת רָצוֹן הָיְתָה זוֹ שֶׁל אָבָק אֱמֶת

דְּמָמָה דַּקָּה וְרֶגַע מְכוֹנֵן

קָרַצְתִּי לָאָבָק הַמֵּת לוֹמַר בְּכֵן, אָמֵּן."

הבית האחרון מדבר על שעת רצון, של חשבון נפש וגילוי עצמי. לרגע חדרה לתודעה האמת שאבק אינו חמץ. לכן  היתה דממה דקה כבשעת קבלת התורה. רגע מכונן. עם אבק האמת אנו נידונים לחיות וברצון. אין מנוס מן האבק, הוא בן לוויה תמידי שאפשר לנהל אתו דיאלוג של אמת. ואילו לאבק שכבר מת, זה שהסרנו מאתנו כמו שמסירים חמץ, לא נותר לנו אלא לקרוץ קריצה של מנצח פירוס. ולומר – אמן. שנינו בתיקו. אתה מת כביכול, אבל אני נשארתי עם האבק האחר, זה שלא מת ולא ימות לעולם....

עד כאן הדיון שהתקיים ביני ובין ויתקון. בהמשך הגיעו אליו הגיגיו של עמי אפלבויים שעקב אחר השיר ואף קרא את השיח שלי ושל ויתקון. אני מביאה ומצטטת חלק מדבריו:

 

תגובתי למאמר ששלחת עומדת להיות הפעם מעט יותר סובייקטיבית מאשר בעבר – אולי בגלל העמדה הביקורתית שיש לי כלפי הנושא המרכזי של השיר – קרי: מבצע הניקיון היסודי בבית, אשר מתבצע לקראת חג-הפסח.

".....אנו שותפים לתחושה ביחס לאותה "מועקה" [...]באופן מיוחד, "מצטיין" בכך חג-הפסח – אשר ההכנות הקפדניות לקראתו, לעיתים, עד כדי אובססיביות – מתבטאות, בין היתר, בניקיון הבית מכל פירור של חמץ (ואפילו אם הוא סתם גרגיר אבק...); כמובן, שהציניקנים יגדירו זאת בתור "יציאה מעבדות לחירות" – אבל משום-מה, אותי זה לא ממש משכנע...

על רקע זה, אין פלא שבקריאה ראשונה, שנייה ואפילו שלישית של השיר – לא יכולתי להשתחרר מגישתי ה-"פשטנית", המבוססת על ניתוח מילולי ושטחי-לכאורה – כאשר ניסיתי להגיע להבנה מעמיקה יותר של השיר. מסיבה זו, לא יכולתי לקבל את התאוריה הסובלימטיבית אותה הציגה המשוררת אסתר ויתקון, כפי שהיא מובאת בציטוט הבא:

"המשוררת מדברת בלשון מטאפורית על הנסיון האובסיסיבי במישור הרוחני - אותו מנסים למכור לנו כל מיני רועים רוחניים. המאמץ לנקות את הנפש ולהגיע לטהרנות מוסרית, ורוחנית עליונה, לדעת המשוררת, הוא מיותר משום שהוא מזוייף ובלתי טבעי ואנושי" -  סוף-ציטוט.

יחד עם זאת, עלי להקדים ולומר כי למרות "המגבלות" האמנותיות שגזרתי על עצמי – גם בדרכי שלי, דרך הפשט – ניתן לרדת בשירך למעמקים ולתהומות אשר אולי יפתיעו גם אותך... כדרכי בקודש, ניסיתי לחשוף ולנתח גם בשירך זה את המוטיבים המרכזיים ביצירתך: "זמן ודיוקן" – ואני מותיר בידך את ההחלטה אם הדבר אכן עלה בידי ...

מעניין לציין שהאסוציאציה הראשונית שעלתה בדעתי כאשר קראתי את שירך היתה הפסוק: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה..." - ומיד לאחר מכן נזכרתי גם בפסוק: " וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". מפליא הדבר שבשני פסוקים אלה טבוע קשר פנימי ונסתר בין העפר, ששימש כחומר-הגלם לבריאת האדם, לבין הצלם (או הדיוקן) שבדמותו נברא – כפי שמפרש לנו רש"י: "פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא".

מצד שני, קראתי בזמנו פרוש מעניין המקשר בין המושגים "עפר ואפר" ו-"זמן": לעפר אין עבר, אולם יש לו עתיד – שכן אף אם כרגע הוא חסר כל ערך, הרי שניתן לגדל בו צמחים ולקטוף את פירותיהם בעתיד; והיפוכו של דבר באפר – אשר לו אין עתיד, מאחר ולא ניתן לעשות בו יותר שימוש – אך עבר יש לו, בהתחשב בכך שפעם ניתן היה לעשות שימוש בחפץ שנשרף...

 

ובמעט הומור, ניתן לומר שגם לאבק יש שייכות לדיוקן ולזמן: מצד אחד, האבק מסמל את ההתיישנות וההזדקנות ("להעלות אבק"), ומצד שני הנשים מאבקות את פניהן כדי לשוות להם מראה צעיר ורענן יותר...

האמת ניתנת להיאמר שבכוונתי היה להאריך ולהעמיק בכוון זה של פרשנות עוד כהנה וכהנה – אולם עקב קוצר-הזמן שעמד לרשותי, נאלצתי להסתפק באמור לעיל – עם זאת, נראה לי שדי היה בכך כדי לשכנע את הקורא בטענתי כי גם בניתוח פשטני-לכאורה של שירך, ניתן היה לגלות בו את המוטיבים החבויים של "זמן ודיוקן" –  אשר עוברים כחוט-השני ביצירתך ! 

עד כאן אלה הם דבריו ותרומתו של אפלבויים לשירי, אשר הצליח לקשור אותו לשירים אחרים שלי שעוסקים בדיוקן וזמן. קשר מעניין לטעמי. בשל עיכובים אלה ואחרים התעכבה תשובתי לאפלבויים אך בסופו של דבר נשלחה.

והנה תשובתי לעמי אפלבויים -  18.5.12

"... אתחיל מהעניין הראשון שאליו אתה מתייחס, והוא לאמירה הפשוטה 'אבק זה לא חמץ' – שעם כל פשטותה, היא חשובה בעיני מאד, ובעצם התחלתי את השיר מתוך התייחסות פשוטה וטבעית למשפט המוחץ הזה והחשוב שכל בת ישראל כשרה, ראוי לה שתפנים. על אף שאין שום רע בהתנערות והתנקות לקראת האביב, אבל מאבק לא צריך לפחד מחשש חמץ.

ההקשרים שאתה יצרת אכן הפתיעו אותי וגם הפעימו. והפעימו פעמיים. פעם אחת בשל החשיבה המקורית, המעמיקה והיצירתית שלך, ופעם שנייה בשל כוחו של השיר, להביא עמו כל כך הרבה היבטים ומשמעויות ("ולא ידע שהוא כזה"). בלי קשר לעובדה שזה שיר שיצא מבית מדרשי, כאשר אני מסתכלת עליו כשיר שעומד בפני עצמו, אני אומרת לי שאכן מתקיים בו רגע החסד שכל יצירה מייחלת לה, להיות רבת משמעויות ועומק ולאפשר לכל קורא/צופה למצוא בו את עולמו הטעון שלו.

הקשר שעשית כאן בין – עפר, אפר, דיוקן, וזמן מאלף בעיני. ולא נותר לי אלא לומר, שכל זה היה בשיר, אבל כדי לדעת שזה היה שם, וכדי למצוא את זה, צריך שיגיע הקורא הפרשן הנכון והמתאים, וימצא.

אהבתי מאד את הממד הפרשני הנוסף שהבאת לכאן. שלא נדבר על עצם העניין, הרצון שלך והזמן (שוב זמן) שהקדשת לכך, והדבקות שלך בעניין הדיוקן והזמן.

בהקשר זה, אני רוצה להוסיף ולומר שאכן אתה צודק – הדיוקן שלי כלומר האני הפנימי שלי נמצא תמיד בכל יצירה שלי בין בגלוי ובין בסמוי, שהרי לעולם אינני יכולה לצאת מעורי ומעצמי ולכתוב בשמו של אחר. ויותר מזה, נדמה לי שמכל יצירותיי, בין אם זו שירה, או פרוזה או ציור – הם אלה שממשיכים לשרטט לי את דיוקני שכל עוד נשמה באפי, ימשיך וישתרטט ( מכיר את הביטוי של הרב קוק ? "כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו"..."

 

אחרי זמן הגיעה אלי תגובתה של חוקרת התרבות ד"ר אסתר אזולאי וכך כותבת:

ד"ר אסתר אזולאי – 24.7.12

שלום לך נורית לגבי השיר המסעיר "אבק זה לא חמץ"  מספר התייחסויות

בסידור הספרדי יש יהי רצון  לפני  או אחרי בעור חמץ שמשווה בין החמץ ליצר הרע, ואז לאחר בעור החמץ-לאחר בעור  היצר הרע, מביעים משאלה  לדבוק ביצר הטוב.(מחזור זכור לאברהם השלם ,שלוש רגלים עמוד 336)  דבר זה תומך בדבריה של אסתר ויתקון  שראתה בחמץ סמל לדברים נוספים .

הערה נוספת, למרות שהשיר עוסק בפסח , השדה הסמנטי שלו קשור דווקא לימים נוראים, עניין זה בולט בעיקר לקראת סוף השיר לדוגמא ובקול דק ישמע  (וקול דממה דקה ישמע, ונתנה תוקף),

שעת רצון, דממה דקה ,רגע מכונן (אופייני לתפילת נעילה). לדעתי זה לא מופיע במקרה ,ואולי  גם בתת מודע של הטקסט יש רמזים לעמדה ההלכתית  שננקטת ושיתנו עליה דין וחשבון בימים נוראים ויעמדו אחרי הגישה העקרונית .

גם הסמרטוט שמי כמוהו מבין באבק, ננער תרתי משמע ולפתע נשמע קולו ונשמעה דעתו, מטפורה שוביניסטית לאישה ואפילו האבן מהקיר זעקה ותמכה בקול הנשי שסוף כל סוף נשמע.

פרשנותה של אזולאי תרמה רבות לדיון, ריגשה אותי בהקשרים השונים והדהימה והסעירה אותי במיוחד כאשר הזכירה את הרמז שטמון בשיר זה ומהדהד לימים הנוראים. אזולאי, במחקריה כבר הניחה את ההשערה (והדבר מופיע בספרה 'יצירה ביצירה עשויה'  2006) שטקסטים משוחחים ביניהם אפילו בשיח תת הכרתי  , גם כאשר מדובר ביצירות משל יוצרים שונים וגם כאשר מדובר ביצירות משל אותו יוצר. ובכן, אזולאי חשפה את השיח התת הכרתי שמתקיים בממלכת שירי שלי. ואכן, עוד בטרם כתבתי את שירי זה לקראת ימים של פסח, כתבתי את שירי 'הימים הנוראים נורא רעים'  לא כאן המקום לצטט אותו, שלא לערב ראש שנה אחד בראש השנה האחר.

והנה לסכום השיר 'אבק זה לא חמץ' בגרסתו האחרונה והמשופצת, רוצה לומר שגם מהשיר עצמו אפשר היה להסיר עם השנים, מעט מהאבק שאולי נצבר בו

אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ 

'אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ"

דָּרַשׁ הָרַב בְּקוֹל נֶחֱרָץ

נִנְעַר סְּמַרְטוּט וְהִתְכַּוֵץ

מִלִּים עָמְדוּ בַּפֶרֶץ

 חָדְלוּ מְהִתְרוֹצֵץ וְרָצוּ לְאַמֵּץ.

אֶבֶן מֵקִּיר תִּזְעַק "אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ"  וַתֵּחֲרֵץ

רוֹעִים רַבָּנִים שֵׂיוֹת פְּתַיּוֹת בִּשְׂדֵה הַבּוּר  

דוֹרְשִׁים סִכְּתוּ נָא בְּנוֹת חוֹרִין

"אָבָק זֶה לֹא חָמֵץ" - לֹא בִּישִׁין וְלֹא מֵרֶעִין

אָבִיב יָמִים הַכֹּל יוֹדְעִין 

אָבָק כְּבָר לֹא חָמֵץ זְמַנּוֹ נדחק עָבָר

לֹא יַכְתִּיב לֹא יִרְמֹץ בְּאִשׁוֹ לְעַם שָׁלֵם שֶׁקָם

לִהְיוֹת אָבָק אָדָם בֵּין דֹּק רְבָב שֶׁל טֶרֶם זְמַן

חָמַד אָבָק הִתּוּל וַלֵּץ בְּלִהְיוֹת

הֵטִּיל חָצְנוֹ בְּעֵינֵיהֶם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת

שָׁמַע בְקוֹל דַּק נִנְעַר בְּלֵב חָמֵץ

אָבָק זֶה לֹא

נֶחֱרָץ דִּינוֹ

הָיְתָה זוֹ שְׁעַת רָצוֹן בְּאָבָק אֱמֶת

דְּמָמָה דַּקָּה וְרֶגַע מְכוֹנֵן

קָרַצְתִּי לָאָבָק הַמֵּת

לוֹמַר בְּכֵן

אָמֵּן.

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים