מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:


בלשית הפרא של תל-אביב/  ראובן שבת

 

על 'הסולנית', ספר השירים החדש של ללי ציפי מיכאלי, הוצאת עכשיו, 2013 (126 עמודים)

 

כל משורר נושא עימו צלם של שירה. עיר, אהובה, אלוהים, מולדת. משוררות ומשוררים טובים באמת מחברים את כתיבתם אל הצלם הזה ויוצרים ממנו אמנות פואטית גדולה.

 

המאמר הזה נכתב מתוך הערכה והערצה רבה לספר שיריה החדש של ללי ציפי מיכאלי "הסולנית", שיצא לאור בהוצאת עכשיו. לכן, הוא לא יישא משא כבד של ניתוחים ספרותיים כבדי משקל וגם לא חיפושים דקדקניים אחר חידושים של תבניות צורניות (ואלה מצויים באופן מובהק בספר המיוחד הזה).

 המאמר הזה נכתב אסוציטיבית, מכיוון שאני מאמין, ששירתה  של ללי היא אסוציטיבית, נוגעת בוורידי החיים, ממלאת אותם בדם פועם, גועש של אשד יצירה שירית שפורצת בוויטאליות, אהבת החיים, תשוקת אמת, פחדים נטולי אמצעיוּת ואומץ לב בלתי רגיל.

חמישה פרקים בספר (רישומים של תל אביב, פורטרט של אישה, אח"כ השתלטה השפה, שוב בוערים הצמיגים ברחובות, שירי המאה ה-21) והם פותחים חלון רחב ידיים אל ההוויה התל אביבית, היומיומית, הדחוסה, ההבילה, מאיימת, אבל בעיקר זו הקסומה למרות-הכל, לדריה ולאורחיה כאחת.

 כאשר בוחנים את שיריה של ללי חשים אותה דרכם כדמות של בלשית פרא תל אביבית.

כזאת החושפת ללא רחם את העיר העברית ששירים כה רבים נכתבו עליה. בחמשת פרקי הספר, משוטטת ללי בחוצות העיר, פוגשת מראות, אנשים, תשוקות, כיכרות, רחובות, סימטאות, פינות אפלות, אובדן וכל זה מתעמת עם בבואת עצמה.

מתוך בבואה זו היא יוצקת מילים מופלאות, כאלה שטרם נכתבו בשירים על העיר תל אביב. שירים שהם במפורש נטולי קונספט שירי או אמנותי מאולץ , אלא בעלי תוכן קיומי של ממש.

  הבה נתחיל אם כך בכמה דוגמאות בולטות: "כשלא נאכל עוד מאותה הקערה את "סלט הפטרוזיליה" / תשליך את כל מה שאני חתומה עליו / תשליך הכל / רק את השיר הממוסגר / בחדר הזיונים / אל" (בקשה, 58).

שיר קצר מאוד לפנינו, לכאורה פשוט, לכאורה מנוכר. סלט הפטרוזיליה הוא הקשר אירוני לסלטי הגורמה במסעדות תל אביביות, והמילה "תשליך" מופיעה פעמיים. כי תשליך כאן אינו במשמעות של להשליך ולזרוק אלא קונוטציה תת-מודעת לתפילת ה"תשליך" של יום כיפור. בבחינת, אני מוותרת על "החטא" ומודעת לקיומו. כך שהשיר הממוסגר הוא נצחי, בלתי נשכח הוא כפרת התשליך הזה. והוא אינו מושלך בהיותו נושא חותם של זיכרון עז.

ושיר, סמי-אירוני ונועז בוודאי "לי יש שוקולד על השפתיים ולך / כדורגל / אבל לך יש יד גדולה וטומנת / ולי חום שפוסל את בעיטת הפתיחה" (מערכה ב':, 63).

חומרים אחרים, בשירים אחרים, הם סוג של קריאת תיגר כנגד הקונספט התל אביבי על סמליה: "אם דוד אבידן היה חי / היה מרסס היום את הקיר המכוער ברחוב שינקין ועובר / לרחוב הבא / אני בטוחה". (גיטרה, 68)

 

ובשיר הטוטל-אמנותי "כמיהה" היא כותבת: "אם יכולתי לצוק את הכמיהה לפסל חד ויציב על בטון שני טון ברחבת מוזיאון תל אביב" (כמיהה, 69). 

והנה שיר הממחיש מכל את גדולת המשוררת: "עומדת אחרת / מכל מה שראיתי / בחיי הרכונים על קשת תנוחות רוח / ובלפיתה אחת כל העולם מולך // כשאת עומדת אחרת/ מכל מה שראיתי / מבטלת את הכתובים בתולדות הנשיות / את הופכת אותי לדמות אחרת / שידברו במושגים של אהבה כי // את / עומדת אחרת מולי / כשאני פורס בפנייך את המאז'ורים" (מזמור אישה, 73). 

לטעמי, זהו שיר השתקפות. המשוררת מתבוננת בעצמה תחילה בעיניה שלה ואחר כך בעיניים נוספות (גבר? מוזה?). כמו ציור או אולי צילום הפוך. וכאן מתגלה האומץ לגלות את האמת ולעמוד על טיבה.

  והנה, אפשר לחזור לדימוי שהוא למעשה אמת שירית: "בלשית הפרא של תל אביב". כך הולך השיר הפילוסופי "בלשית": "זה משחק בינמוחי / בולשת אחריך / לסכל את נוסחאות המזימה / לבטל את גזר הדין בטרם גמר המשימה // שלב אחר שלב נפתרות משוואות / הרוע מלכסן את סימני השיווין / איך הצלת את חיי מאסון" (בלשית, 57). משימתה העיקרית של בלשית הפרא אם כך הוא לשרוד ולשרוד היטב. להוכיח את עצמה ויכולותיה המשובחות מול אשד של מלאכותיות, של אפוריזמים שקריים, של יצירות אינסטנט, של שקרי כתיבה כמו "אירוטית" (שהיא העמדת פנים, ולא כתיבה אירוטית באמת, כי כתיבה אירוטית אמיתית באה מדם ליבו וחוויתיו האישיות של הכותב/ת ואינה בשום אופן תרגיל מצוי בכתיבת שירה). במלאכה הזאת, מטילה המשוררת על עצמה

משימה נכבדה ואחריות גדולה. לשאת את צלב השירה.

  לכן, השיר בלשית הוא שיר סמלני מאוד ובד בבד גם פתח להבנה ממוקדת וצלולה של שירים מרתקים אחרים בספר (שירי השכנוֹת, שירי המאה ה-21 על גרסאותיו, פורטרט של אישה ועוד).

 

בעיני רוחי, ואם הייתה קיימת אי שם ממלכה דמיונית לשירה, אני רואה את ללי חוקרת ובולשת באפלת הליל, אבל גם לאורה השופע עטורת החושניות של תל אביב - נשים וגברים, מראות דוממים, חפצים מהעיר, רחובות מנוכרים, פחדים ושמחות שהעיר מטילה על באיה, על בועליה, על מבקריה ועל גלמודיה.

 

הנה אם כך, מצויה בעיניי גם הקבלה לשונית ושפתית משמעותית בשירתה של ללי ציפי מיכאלי לשני משוררי ענק, זכרים מובהקים, בטעמם וכתיבתם השירית, שהם כה דומים אך כה שונים זה מזה.

 

המשותף להם נעוץ בעובדה ששניהם הטיבו לתנות אהבה עם השפה העברית.

 האחד הוא אבי הכנעניות יונתן רטוש, הרבה מהריתמוס השירי אצל ללי מזכיר את רטוש, בתבניות השירים, בהקבלות, במצלול שהוא אומנם כאן עכשווי ורזה מאוד לעומת העושר הארכאי הלשוני של רטוש. אך פעימות השיר דומות להפליא. נקישות נעליה של ללי דומות להלמוּת הסנדלים הכנעניות של רטוש בצליל. זוהי גדולה שנטמן בה יופי שירי עצום.

המשורר השני הוא כמובן דוד אבידן. הנה, גם כאן, ללי עושה אהבה עם השפה השירית, כמו שאבידן ידע לעשות: בלהט, בתשוקה, באיפוק אירוני, בשעשוע, בעצב מר וכואב. היא נותנת אהבה לעיר בתור הבלשית החוקרת שלה, וזו פעם מחזירה לה ופעם לא. 

מתוך הדברים הללו, צצה ועולה משוררת חשובה בעלת קול ייחודי ביותר. על-פי 'הסולנית' חומרי שירתה של ללי ציפי מיכאלי טבועים ונחתמים לכבוד השירה העברית לדורותיה, ובוודאי לא רק בשירת נשים מדובר כאן, אלא בספרות העברית והישראלית בכללותה.

טואול - בניית אתרים