מאמר:
זן זה לא / אבי וימר( מבוא מתוך ספר חדש, שיעלה ברשת,)

 

"נשוף ואתה מכבה את האש, נשוף ואתה מלבה את האש."  בפער הדק, הכל כך אינטימי, בין שתי הנשיפות, מתנגנים י"ד סיפורים המקובצים בספר. חלקם קצרים, חלקם חוברים לאחרים, חלקם סיפורים על סיפורים, יש אפילו נספח שהוא צמד מכתבים.

הוא מסתיים ביד שאוחזת יד, לאחר נשיקה רכה וארוכה. הוא מתחיל עם שתי ידיים, שאין ביניהן תיאום. כן, לא חסרות ידיים בספר הזה. יש ידיים שמשחקות מטקות ושח, שמחבקות מאחור, יד מנומנמת שממזמזת מדרגות. יש יד שמכסה את השפתיים, ויש ילד ששב ונושך את כפות ידיו. יש יד שמנסה לקטוף פרח ממגדיר צמחים, ויש אצבעות שמנגנות על הגב.  יש מה שמניע  את היד הכותבת, ויש ליטוף שלא נועד לנחם את בעליו. לעיתים, ניתן לשמוע את צליל של מחיאת כף - יד אחת, ולהבחין בצללים שמותירה אי-הושטת יד אחת. יש גם זוג ידיים שמתרוממת לפתע ומחבקות את עצמן.

יש יד המושכת אותך הלאה הלאה, במקצב של כל סיפור. ויש יד, שנחה לך בעדינות על הכתף ומפתה אותך להשתהות, להרהר ולשוב על אותן עקבות. כך, בין שתיהן ובלי משים, אתה עלול לצאת מדעתך. לך תדע, אולי אין מקום מופלא מזה, לצאת אליו.

הנה שתי טעימות: אחת בהודו, על שפת בריכה לא מקורה ופרוצה לרוח;

אחת, בירושליים, בכניסה לדירה מרתפית וחשוכה.

 

מתוך: הגל של הפרפר:

כשקמתי והתעטפתי במגבת כדי להחליף לבגד-ים, התרמיל נפל ורוב התכולה שלו התפזרה, כולל התמונה של בלו שעפה עם הרוח ונחתה על הבטן של בחורה ששכבה לידי. אני המשכתי להחליף לבגד ים, היא פקחה עיניים, הרימה את התמונה, הביטה בה ובתוך כך חייכה והתיישבה.  "או-שו, כמה שהיא יפה", היא אמרה, פחות לי ויותר לעצמה. אז, הרחיבה את החיוך והעבירה לי את התמונה במחווה רשמית שאומרת: אני מתנצלת, זה לא שלי, זה שלך. לפני שהספקתי להביט בעיניה או להגיב, היא חזרה והשתרעה, מתחה יד לעבר תרמיל בד, והוציאה ממנו צעיף הודי לבן שנראה כמו תכריך והניחה אותו על פניה, נגד השמש ואולי לכסות את העלבון שיש יופי כזה על מישהי אחרת. ואולי, כדי לברר בינה לבינה מה בדיוק היא מרגישה. אני הרגשתי שהוא באמת מסוכן, אושו, הרודן המת הזה של פונה, אורב בכל פינה, אפילו במשפט פליאה.

אספתי את החפצים והחזרתי את התמונה למקום בטוח יותר בתרמיל. הרשיתי לעצמי להשתהות ולהביט בה. ניחשתי שהיא בהפסקת צהריים של סדנת שתיקה, או מגע, או השד יודע מה. היה לה גוף דק, שרירי מעט, כמו של רקדנית לשעבר. על הבטן, סמוך לקו הביקיני, הבחנתי בצלקת ישנה של ניתוח תוספתן. גם את נראית בכלל לא רע, התכוונתי לומר לה; אבל ויתרתי. חששתי שהניחום עלול לבסס את העלבון, ואפילו יעורר חשד שבחסות המקרה כבר אני בוגד בתמונה. שוב חשתי תקוע בתוך העולם השגור הזה, של היסוסים וטקסים ובחירת מילים. נתקפתי געגוע  לבלו. משכתי אלי את הברכיים והצטנפתי על הכסא. המים הצלולים נראו לי בלו-לס כמו שכל דבר נראה לי בכל פעם שאני נתקף.

צמרות העצים שרוכנים מעל הבריכה היטלטלו במשב רוח ארוך במיוחד; דבוקות של פרחים צהובים וכתומים התנערו מהענפים, הסתחררו, נפרדו זה מזה וצנחו אט אט למים. אחרי רגע נראה שלא היו על עצים, שיש להם שורשים והם כבר צפים כך ימים. לפתע שמעתי צרחות מהצד השני של הבריכה וראיתי שלושה מסתערים וביחד קופצים ראש למים. ניסיתי ולא הצלחתי להיזכר שראיתי כאן מישהו שנכנס עם הרגליים. העפתי עוד מבט בבחורה. אדישה לצרחות, היא התמתחה ואז התקפלה מעט, נשכבה על הצד שפונה אלי ותיקנה את הצעיף. התחשק לי להתקרב אליה. קמתי אבל אז חשתי שבגד הים שלי מתוח. התכופפתי כאילו אני נדרך, פתחתי בריצה, אספתי תנופה וקפצתי ראש למים.

 

 

מתוך:  על צללים של החשכה  ועל צליל של הארה.

על "ספור על אהבה וחושך"/עמוס עוז

 

לפני כמה רגעים, יצאתי מהסיפור במקום שהנפש של מישהי לא נעתרת ללחשים של בנה, יחידה, והיא שוב ממאנת להתעורר אליו. גם לאחר שנדמו קריאות השווא של הציפור אליז, עדיין מהדהדת בי אותה מועקה עמה יצאתי ממנו לראשונה. הפעם החלטתי שלא אטוש אותו, את הילד המיותם. בלי לפרוק, או להסיט את המועקה, במעשה שגור כמו שטיפת כלים, או טיול על שפת הים, אזרתי כוח והתייצבתי שוב בכניסה. נשבעתי שהפעם לא אסיר ממנו עין, מהילד המיוסר הזה. הרי אני עומד לטפס על רכס נישא ועצום. רכס, שלאורכו פזורות עוד ועוד דמויות המשוועות לחיות. והוא משתרע, על פני מאות סיפורים שכמעט כל אחד מהם, כואב ומאכזב מקודמו, אך גם לא פחות יפה ממנו. הפעם אקפיד לנשום עמוק, אפילו אצבוט את עצמי, כדי לשמור על ערנות. לפני עוד כרבע מיליון החלטות פשוטות, כמו מי חי, ומי כבר מת. והחלטות דקות  כמו, מה לא לספר, ומה רק להבליע. ודקיקות  כמו, איזה גוון להדביק לצליל, כחלחל או תכלחל, ואם בכלל.

לאחר השתהות קצרה על שפת הים בציור של פיקאסו, אני חוצה את הכותרת ונכנס להתחלה, שהיא דירה מרתפית וחשוכה שנחצבה לתוך צלע של הר. הר כבד וקשיש שהוא גם רווק חולמני ומנומנם. גם באפלולית, אני חש ומבחין, שלמרות  הקור והעגמומיות שהוא מחלחל פנימה, מישהו מחבב אותו, אולי אפילו אוהב אותו, את ההר.

נשען בגבי על האשליה הרופפת שאני חף מדעות, אני מביט בחוקר שמעל ערמות של פתקים ותצלומים, מוקף בצלוחיות של תמיסות וצבעים, רוכן לעבר הילד שהיה. מהדרך שהוא מתאר את דירת המבחנה הזאת, כבר נדמה שיותר משהו ילוד אישה, הוא עוללה של אותה דירה; דירה צרה, שהיא גם וגם וגם. דירה עמוסת ספרים ונמוכת תקרה המזכירה חלל אפל, בלתי נתפס, שדחקו לתוכו את רוב רובו של הסמוך למודע. וכבר זה נראה לי די מובן וטבעי, שהר מזדווג עם דירה כדי להוליד גורד שחקים, הצומח לגובה של שישים ושלושה פרקים.

שוקל את כובדו של הכרך הזה, המסרב לנוח בין כפות ידי, אני תוהה, האם זה מקרה, או שמא אותו מלומד, כל כך נאמן לאחד ממחקריו, על מה שטמון בתחילת סיפור, הסכית והצליח לדחוס בתמונה אחת, ראשונית, סימנים סמויים ומרחיקי ראות, שכבר עתה  רומזים על רוב תהפוכות האקלים שעוד יתרחשו בין כתליו. ואם אומנם הצליח בכך, היכן הוא מסתיר בדירה הקרה והלחה הזאת, סיפור על אהבה שאיננה אהבה בין הר לדירה?

 

 

 


חפש באתר

טואול - בניית אתרים