פרק מספר:
כמיהה/אמנון בוחניק


לתדהמתו מצא את  עצמו נעול. דברים אשר רצה לומר לה העלו שקט באוזניה. אילו ידעה זאת,חשב לעצמו. דברים אשר עלו מליבה של תהל והיא  הייתה בוודאי פוסעת לאיטה. ליבו גהה בתוכו ולא יכול היה לשאת אותם עד  עמקי נפשו. מה יכול אדם לומר לזאת אשר בחר בה  ליבו לאהוב. דברים רבים החלו להתרוצץ במוחו. האם שתיקתו לתהל הייתה נכונה... או שמא צריך היה לומר לה שחום  גופה הסב לו תשוקה עזה. מאותם היצרים המשתלטים באדם והם רוטטים במלואם.  דבר זה העלה בו מערבולות וראשו החל להסתחרר. דריה! קרא הוא בקול צווחני ופעימות ליבו החלו להקיש בחוזקה. מאחר שחדרו היה נעול ובחירת ליבו הסתגרה שם. לא יכול היה עוד להיעזר בסבלנותו. דריה! קרא הוא בקול חזק שאפילו מי שאוזניו כושלות היה אוטם אוזניו בידיו.  סערת רגשותיו שיבשו דעתו ולא ידע שזהו הנייד שלו. מה לך צווחן! קרא דניאל הלא גם אתה כמוה. לאחר שעמד על רגליו  התעשת ונרגע ומצב  רוחו חזר כתחילה. תחב את  ידו לכיסיו וחשף את הנייד. אור הנייד בהק. לקול צווחני וחד. הוא  צהל בחוזקה. ועיניו נפקחו באימה. כן, השיב דניאל לעבר הקול הצוהל. הנך מתבקש בזאת, השיב קולו של הצוהל, מטעם פקד ברק רוזן להגיע לתחנת המשטרה  ואנא ממך הבא  גם את דריה עימך.  קול הנייד החריש ואורו כבה. משמע הדבר ששיחה זאת הסתיימה.  דניאל נותר פעור פה ועיניו נפקחו לרווחה.  דריה!  קרא שוב והפעם קולו היה שונה. היא הבחינה בכך. פתחה מיד את הדלת. מה לך דניאל? שאלה.

 מבקשים אותנו לסור מיד לתחנת המשטרה אמר. וקולו שוב דמה לאימה ולפחד מפני הלא נודע.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים