צילום: שולמית  שפרבר וידר
סקירת ההצגה מעשה שאין לו סוף בבית מז"יא/ ראובן שבת  

בימוי: נורית פסטרנק גודמן.

משחק: אלחנן אבן חן.

מוסיקה ונגינה חיה : ניר וידר (פסנתר וקולות).

תלבושות ואביזרים : אודליה ליברמן .

יעוץ אמנותי : חביב מזרחי. גרפיקה : לוטה עיצובים .

מקום המופע: בית מז"יא , תיאטרון האינקובטור , ירושלים.

יח"צ- דיוניסוס הפקות

 

שיטת המשחק במחזה היא מעין תיאטרון סיפור מוסיקלי עם תפאורה מינימליסטית , על הבמה ניתן לראות שולחן שנראה כשולחן שבת יהודי אך משמש גם כבית נוצרי . התלבושות הן בצבע לבן עם פסים חומים שיוצרים תחושה של סרט מצוייר.

משחקי התאורה והמוסיקה המלווים את המחזה נותנים לסיפורי עגנון פרשנות תיאטרלית ומוסיקלית שלא ציפינו לה.

 

הסיפורים שנבחרו להצגה לכאורה אינם קשורים זה בזה ועומדים כל אחד בפני עצמו .

אך בראיה עמוקה וכוללת יותר ניתן להבין שכולם מביאים את אותה ציניות עגנונית מוכרת. עולמה של העיירה היהודית מצטייר כמלא ספקות , פרנסים מושחתים וטרגדיות מופלאות . עגנון אינו מתחנף לקהל , הוא לעולם לא בא לספר סיפור עם "מוסר השכל" במובן הפשוט של המילה . אלא תמיד יפתיע את הקורא.

 

בסיפור "החלום- הנשיקה הראשונה" מובא המתח שבין העולם היהודי לנוצרי . יש כאן הכל : אהבה בין גברים שהופכת לאהבה בין נער יהודי לנערה שהתחפשה לגבר והיא בת הרב שנשתמדה. בכינה והפרעוש וכן בתרנגול עגנון מספר בדרך האנשה של החיות את העולם האנושי האבסודרי. ב"מעשה שאין לו סוף" מובא סיפור של טקס חתונה יהודי בו יש טבעת שמעלימה את מי שיענוד אותה הכלה והחתן נעלמים לסירוגין כמו בסרט אימה ולבסוף הרב נעלם . סיפור זה ממחיש את הרובדיות העגנונית שמצליח להביא עולם יהודי עשיר בשפה ובדמויות אך מלא בחיפוש ותהיה .

 

 

יתכן שמה שמייחד את הסיפורים בהצגה הוא מעבר לכך שהם קצרים יותר ובכך ממצים את העגנוניות ביתר שאת. בכולם ניכרת: הטרגדיה, האלגוריה, הפנטזיה שהיא תמיד בין ריאליזם למציאות , והאמירה שבעצם לכל הסיפורים אין סוף.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים