מאמר:
עיון ב"איל" ספרו השביעי של דן אלבו/ חגי קמרט

ד"ר דן אלבו הוא סופר משורר היסטוריון. לאחרונה הוציא את ספר שיריו השביעי. להלן עיון בספר שיריו האחרון "איל".

בנושא אהבת הטבע, ואהבת הארץ, השיר הראשון כדרך אנפות בקר לבנות הפותח את הספר הוא כנראה חלק חשוב מערכיו ואהבותיו של דן . אהבת הארץ. השירה העולה משדות דישון ומלכיה וממריאה משדות רמות נפתלי היינו "מצפון תפתח הטובה,". נופי הצפון בראיה וברגשות של ילדות העבירה אל מול עיניו יופי קסום וכמו השמיעה באוזניו שירה מרהיבה. בשיר ישנם אלמנטים הלקוחים מהטבע בתוך מסגרת של עולמה של ילדות כך למשל שדות, גשמי ברכה, טפטופים, חליל רועים.

המלה "זמירות" מסגירה את הפן הדתי משהו מבית אלבו. (זמירות שבת למשל בבית הילד). כאן ההשלכה היא על "זמירות הגשם הכחול". כך גם בשיר "חורשת שירים" התפעלות מהנוף הכביר שבין ראש פינה וצפת. כאן החורשה כמו שרה את שיריה מצטנעת לה בשדה תלתן. הצפון לפי זה היה דריסת רגל ראשונה של דן בארצנו הקטנטונת . והוא ילד צעיר וקטן. בשירים אלו הוא כותב את ילדותו בפן של אהבתו לישובים לשדות ונופים המקסימים.

ומן הצפון הצבעוני הרועש משהו, אל השקט בהתבטאויותיו השונים במרכז הארץ: מדבר יהודה קרי מנזר מר סבא ,שעל מדרון נחל קדרון, וירושלים אצל הר הזיתים. שקיפות השקט באגל טל דומם ריחוף בועת סבון בדממת אוויר, הוא צליל השקט בין קירות המנזר ומכאן אל השקט המוחלט של "עיר הקברים" במורד הר הזיתים.[1]

ב.

בתחום הפילוסופיה, ברור שהפילוסופיה שדן אוהב להעלות, מופיעה כמעט בכל נגיעה רעיונית בשיריו. אך יש הבלטה מסוימת שלה למשל: באותם צעדים פריכים שלא צריכים כוח, אלא רוח כדי להזיז עולם ומלואו. וגם לפקוח עיניך- הפרט, להבין משמעו של מקומך בעולם. (ראו גם: בשיר גם צעדים פריכים) ולאחר הצעדים האלו באה המנוחה והרהור על הזמן החולף. המשורר שוכב במטע זיתים ביום חם אך הוא בצל .בשלווה רבה. וברגע אחד בן חלוף פוגע בו הזמן כזרז להרהר בחייו. התבוננות האדם בזמן החולף היא רק לצרכי השעה אך כאן זו התבוננות ספציפית והזמן הוא "כתופעה" המופיע בעיתוי מסוים להתבוננות האדם.[2]

שאלה פילוסופית בשיר אחר היא; מה הטעם לכתוב שיר? היינו מה הטעם בעשייה שהיא. היש תוחלת לעשייה? איך היא צריכה להיעשות? ( מה הטעם לכתוב שיר)

הוא כותב: "מה הטעם לכתוב שיר בלא דופק". היינו, שיר בלא נשמה הוא יבש, סטנדרטי, חיוור, היינו שיר צריך שתהיה לו נשמה קרי דופק / חיים. צבעוניות רגש וכו' כל זה כלול במלה דופק. כתיבת שיר דורשת התחדשות.[3] בשיר אחר מעלה דן שאלות פילוסופיות לגבי מהות האדם וטיבו. מי אתה? מה אתה רוצה להיות וכו' ויש גם נגיעה לילדות, האם היא קיימת או מתה? האם איבדת אותה או לא? והשיר מסתיים בשאלות לגבי חיים ומות של האדם בחייו הוא. (לא המוות הפיסי)

 

 

ג.

בנושא הזמן, דן מתייחס לממד הזמן בחלק לא מבוטל משיריו. הזכרנו לעיל וראו גם בשיר זה על הזמן שעומד מלכת, שהוא מתייחס אליו ספציפית. גם כאן שאלות פילוסופיות עולות לגבי הזמן, מהותו ,תפיסת המרחק בזמן, הפרופורציה האנושית כלפי הזמן. ישנה תקבולת צורנית תכנית בשיר כשהוא מדבר על פרדוכס הזמן של מרחק בין ערים תל אביב קרובה לאשדוד ואשדוד רחוקה ממנה וכך הזמן הדקות העוברות קרוב אלינו וכאן הוא פותח רווח ריק בשורה (צורה מציינת מרחק וכותב בלא להושיט יד לאיש. היינו קיום ממשי של הדקות החולפות לעומת שקיפות הזמן.[4] וכן שיר היתולי משהו בו הוא חושב בזמן, ומדייק שלפני רבע שעה הוא חשב כך וכך ומה עכשיו? החשיבה המתבצעת משך הזמן החולף ( השיר נקרא לפני רבע שעה). בשיר אחר הוא מתייחס לערך יום ולערך שעה, ומה שונה או שווה אם מחליפים הסדר ביניהם, (בשיר, יום ושעה).

ד.

בסוגיית ההתבוננות בפרטים הקטנים של החיים. לא אחת בשיריו מתייחס המשורר לפרטים הקטנים שבחיים פיסית ורוחנית. למשל קרן אור אחת אחרונה של יום. הוא רואה את הציור של פס זהוב של שקיעה על המים, ריפוד ההרים באור נוגה מדמם זהב. ומכאן אל הרגש שאינו תלוש מן המחשבה. קרן אור קטנה כל כך מעוררת רגש ומחשבה היא מעוררת מחשבה על עצם קיומנו.[5] בשירים אחרים הוא מתבונן על עץ וצלו, אל עיני האדם, אפילו אל צעד או צעדים ומשמעותם. הצצה כהרף בשעון בחינת מהותו של הזמן, צעקה העומד לפרוץ ממעמקי הקרביים, משחקי אור וצל בשיר "הזמן שעומד מלכת" משחקי האור והצל כעיצוב ציורי לאדמת האם והמסקנה לגבי חיינו ועוד.

ה.

בנושא אהבת הבריות ורעות בין הבריות, גם אלה תופסות מקום בשירתו, אך גם פה נכנסת ההארה הפילוסופית בשאלה עד כמה יש להתקרב זה לזה כדי להיות שנים שהם אחד.[6] לא מה המשמעות, אלא איך מושגת משמעות כפונקציה של התקרבות זה לזה. ובהקשר דומה ההתייחסות שלו למצב נפשי של אדם כמו למשל בדידות. בדידות חומרית. היינו ,בלא אדם לצדך ובדידות רוחנית, כשאתה כהרף עם עצמך.[7] גם כאן השאלה היא פילוסופית משהו. הבדידות כפונקציה של ממד הזמן ומשך הזמן. אכן, אהבת האדם מוצאת ביטוי חזק גם בשירי האהבה של דן שנזכירם בהמשך.

ו.

בנושא, רגשות ותחושות, דן מתייחס גם לתחושות האדם, למשל כשהוא נותן מעין ממד גיאומטרי ויזואלי לתחושת הצער " רוחב הצער" היינו ההבנה של הצער לעומת האחיזה בטוב שטרם נידף מהלב.[8] בהקשר דומה דן רואה את השפעת האקלים (חורף למשל) על מצב רוחו של אדם קרי עצבות כאן ישנה האנשה (פרסוניפיקציה) של הכאב המתנצל כביכול על הופעתו.[9]

ז.

בנושא ירושלים, כאיש ירושלים, באופן טבעי, כותב דן על עירו. וגם כאן בהבחנה דקה לפרטים המיוחדים שבעיר. הוא רומז לבית-אל מול ירושלים כאשר יעקב חלם את חלומו המפורסם ואמר עם בוקר אין זאת כי אם שער השמים כאן.

אך לדידו אין מקום להציב סולם חולין כזה בירושלים שכולה ממילא קודש. וכל פיסת קרקע שבה היא קודש. השמים יודעים קדושתה של ירושלים ולכן אין מקום וכנראה גם אין צורך להציב בה סולם שלא כן בבית אל. שהקדושה שיעקב חווה שם באה לפי רש"י ולפי הנראה מירושלים. ולמעשה אדמתה חול היא ולא קודש. (ראו: בעיר הזאת)

הוא קורא לשכונה שבעיר בשמה המקורי ליפתא. ומשם הוא אולי ימצא את הדרך (בנימה מסתורית משהו) אל פרדס האתרוגים הפלאי לפני הכניסה לגן עדן. שימו לב בשיר " מסתיר) מושך למסתורי. פרדס ( גם מסתורי פשט רמז דרש סוד וכן ארבע נכנסו לפרדס).[10] הנימה המיסטית משהו שבשיר מעין כמיהה לפרדס אתרוגים (זהב) פלאי, לפני הכניסה לגן עדן היא בעצם לפי שהשיר מספר, החיפוש אחר האושר הנכסף.

ח.

אשר לילדות. שיר ראשון בספר הנוגע בילדות הוא הוא בהתניה ובהשאלה מן הטבע. המשורר שואל אם הרוח הסוער יחזור אל ימי הילדות של הדובר .האם הוא ימצא ריק? היינו ימי הילדות היפים שהיו נעלמו, ובמקום התרחשותם ישנו רק ריק. מסקנה: אי אפשר לחוות את החוויות שהיו, שוב . אלא רק תשובה משתמעת בזיכרון. (אם הרוח יחזור)

שיר פילוסופי, עם נגיעת הסתכלות לאחור מהבגרות לילדות. שאלה של איך עשית את הצעד הראשון באופן אינטואיטיבי, ועתה במבט לאחור על כל הדרך שעשית מה אתה למד? והתשובה בשיר, איך החלו רגליך ללכת.

בשיר שכותב דן על אמו הוא כותב את מילותיה של אמו המקוננת על מות אמה שלה, גם שיר תמים זה הייתי משייך לקובץ שירי ילדות שיר שכולו געגוע וכמיהה לאם.[11]

בירושלים קראנו לעפיפון: טיירה או לקטנה ממנה: קיפקה. אך ברמות נפתלי שם אחד, והוא שם עברי: "עפיפון". עפיפון זה מזכיר לדן את הילדות. העפיפון שנע בשמים לפי רצונו. אפילו אל מעבר לגבול (זיכרון ילדות). בשיר אחר ילדותו קוראת לו לבוא אליה. וכאן הוא מתאר מטעמי ילדות; כמו בציר הענבים, הערוגות המאדימות, שריגי הגפנים, היינו הקשר לאדמה ולצמחיה. ( הבא ונשובה )

ט.

על השפה, כאן בשירתו של אלבו יש נגיעות פילוסופיות. העיקר הוא באמת לגבי המילה הנשחקת בדיבור, איך לשמר את השפה ולא לגרום לשחיקה שלה, גם בשיר זה ישנה מעין האנשה של המילים המתאפרות ומתייפות בסומק ובאפור מתחת לעיניים.[12] האהבה הגדולה שלו לעברית מתבטאת בשיר בו הוא מדבר על דימוי של מציצת מילים עבריות כמו ילד המוצץ סוכריה כמו עלי קנביס למשל היינו גם מתיקות וגם מזור יש בה במילה העברית.[13]

מה היא מילה יחידה? היינו העומדת בפני עצמה. לעומת מילים בשורה ביחידותן מה ערכה של האחת מול הבודדות? ומה קורה כאשר המילים חוברות יחד לכלל אמירה מסוימת? במילים אחרות (טובים השניים מן האחד וכל המרבה הרי זה משובח).[14] תיאור דינמי יפה של מעין בריחה מהמילים מתואר בשיר.[15] לעומת זאת ישנן מילים שלא נאמרו בעיתוי הנכון והן כאילו מונחות כהריסות שהן בתוכך ואל הריסות אלו כאילו נאספים ימיך[16]. שיר הומוריסטי עד מאוד, הוא השיר בו הוא מתאר עצמו הולך בירושלים בין קינג ג'ורג' לרחוב פייר קניג והמילים משחקות אתו במשחקי שובבות ילדים סובבות וצוחקות[17]

בספר יש, שירים על אישים ודמויות מהתנ"ך, השיר שעל שמו נקרא הספר " איל" גם שיר עם נגיעה פילוסופית איך עולם ענק כזה יכול לעמוד על פסים דקים של נהרה? ויש כאן השוואה ודימוי יפה לסיפור העקדה. (ניגודית של עולם = חומר מול נהרה = אוויר. לעומת עגל = חי מול מאכלת = חומר) (איל) כנראה שמעשה אוריה החיתי נגע ללבו של דן והוא כותב על בת שבע שאף בהיותה אצל דוד לבה שבור וכואב את מות אישה אוריה.[18] תיאור יפה של יעל הרועה הרכה ,לכאורה, אך האמיצה והריגת סיסרא על ידה.[19] תיאור יפה אחר של משה המתבונן במסכת חייו תיבת הגומא ובת פרעה יתרו ציפורה ובניו, קריעת ים סוף יציאת מצרים וכו'.[20] צערו של ראובן בבואו אל הבור והבור ריק ואבני הבור לא יכלו להודיעו דבר ניתן למצוא בשיר "ראובן".

י.

אשר לאהבת נשים, זו מופיעה למשל בשיר על אידה. שיר אהבה עדין ורך שיר דינמי העולה מן הפסטורליות של רעד רטט ואהבה שמימית ב קרשנדו אל פורטה של טרוף חד מדמם, ומסתיים בכוחו של זיכרון הממחיש רגעי עבר לוהטים.[21]

בשיר אהבה אחר מובעת כמיהה ותיאור אהבה לא שגרתי אפילו מקורי, כשהוא כותב: "לדבר דרך פיך אל עצמי, לומר בקולך לעצמי "אני אוהבת אותך") ביטוי, לא רגיל, עוצמתי מאוד לאהבה.[22] בשיר "מונולוג מפיו של אדם מת" מגדיל דן עשות בתיאורים חיים של רצח הבל על ידי קין, ומסיים בפואנטה נהדרת שדווקא מבטו של הרוצח היה מאז ומתמיד מבט רך ומלאכי. וההפתעה היא הפואנטה שרק בסוף השיר מתברר שהכוונה לסיפור קין והבל.[23] שיר אחר הוא כותב למשוררת מירי בן שמחון ז"ל אחותו של חברי ידידה, הוא קורא לשיר תיבת פלאים וזה מה שהוא בעצם רואה בעיניה של המשוררת משהו עוצמתי מאוד.[24]

ב"איל" ישנן אמרות כנף ומוסר השכל, למשל: ליד עץ גם צל למד לשבת על האדמה משפט עם מוסר השכל המצביע על עובדות חיים. כאשר מישהו רם ונישא ממך ואתה עומד בצלו, דע את מקומך ואל תנסה להתנשא מולו.[25]

אשר לטבע דומם, לא מעט שירי אהבה לטבע וגם לדומם בספר שיריו זה. למשל  בשיר במרפסת מתאר רגעים של שלווה על כיסא נח מול רוח קרירה ושלווה בלב.[26]  בשיר "בוקר" מתאר דן, מראה פסטורלי שלו ציורי מאוד של עליית השחר. (בוקר) התבוננות בטבע המזדקר מול עין המשורר. עץ שלעולם לא נע ממקומו כל שיודע הוא היא הרוח או ברקים ורעמים וכאן מתנהל מעין דו-שיח בין העץ לאדם. ציון לאהבת הארץ ותיאורי טבע יפים, בשיר על צחיחות הנגב. המשורר עובר מדרום לבאר שבע, נתיבות ומצפה רמון, יוטבתה, נחל שלמה, בסביבות אילת דימונה, חצבה, בכל מקום כזה הוא מתאר את נוף המקום בצורה ציורית יפה (בנגב הצחיח).

הכמיהה לאושר ונגיעות בתנ"ך ומחשבת ישראל: כבר בשיר הראשון, כמו שצוין לעיל, דן משתמש במילה "זמירות" " זמירות הגשם הכחול שהטיף על פני מרגליות וגו'. מזכיר את "והטיפו ההרים עסיס" היינו אסוציאציה מקראית עם הטפה למוסר ודרך ארץ דרך זמירות. בשיר "צעדים פריכים" הוא עולה לענן כדי לקבל, מן הסתם, נשמה יתירה, כדי להיות בן אדם מעוצב היטב על האדמה שהוא חי עליה (רמז אסוציאטיבי ל "עד שובך אל האדמה" פר', א בבראשית) ובל נשכח שֶמַיִם המיוצגים בשיר על ידי ענן, הם מקור חיות לאדם. ירושלים עירו היא קודש כולה. ועל אדמת קודש לא ניתן להציב סולם של חולין כדי לטפס ממנו לשמים. אך יש לו גם תקוות אגדתיות משהו כמו בשיר "מורדות ליפתא" בחיפוש אחר האושר / גן עדן, אולי ההליכה ללא תכלית, אולי היא אשר תוביל אותו, אל אותו עולם קסום של אתרוג מוזהב ושער האושר. ומהו האושר? אולי ניתן לדמותו לתום הלב של אותם נביאים "טירונים" או "מתחילים " בלשונו שחביבים האשליות עליהן הם מאמינים שגילו את האושר. לעומת אותם נביאים מתחילים "איזקה מרציאנו" מקפה "סן-רמו" אשר באשדוד, האיש חווה  רגעי האושר במעשה שהוא עושה.[27] איזקה מרציאנו לא חולם, לא מקווה, הוא חווה אושר עוד בחייו, בממשות ובמעשה.

ואולי האושר נמצא במקור החיים הביולוגי של האדם. בכוח הליבידו הדוחף באורח בהמי טבעי ומופשט את הגבר אל מקור החיים: הוא הפת של האישה, למעין מיזוג פיסי רוחני המעלה אותו אל פסגת האושר. כוח הטבע, הדוחק לקרן זווית את תקוות אחרית הימים ( וגר זאב עם כבש) הצלת האיל, וכו' אלא כניעה בלתי פתירה בדרך אל מקור החיים, ובעצם במרוצת הזמן אל המוות. ואולי יש כאן רמז לכך שגם המוות המשחרר יש בו משום טעם האושר הנצחי.

יחסו לאלוהים הוא אמביוולנטי . מצד אחד הוא מכיר בו: בעצם התייחסותו אליו. אך מצד שני עיניו פקוחות להבין שהוא - דן, לא עומד בסטטוס האלוהי הזה. אך אם היה עולה בכוחו להחליף את אלוהים "בשמירה" הוא בוודאי היה פועל אחרת. והמשכיל יבין. מכאן, מה יחסו לפועלו של אלוהיו? בכללי, אולי הוא המשורר, היה דואג לביאתו של המשיח ולגאולה. ובשיר אחר הוא תוקף ישירות ואומר: "מי לא חשב ... למחול לאלוהים על חטאיו"[28] 

בדבריי אלה, סקרתי את הספר לפי קטגוריות שונות, דרכן הובלתי את הקורא למסע היכרות קצר, שטחי משהוא עם שיריו של דן שהם מעמיקים, פילוסופיים בחלקם מרהיבים בצבעוניות שלהם בתכנים ובצורה, שירים קצרים המעלים דגשים ופרטים מחיי היומיום שכל אחד מאתנו עשוי להיתקל בהם. השירים מגוונים מכל בכל. שירים על דמויות מהתנ"ך שירי טבע, הפרטים הקטנים, אהבת הארץ, השדות של רמות נפתלי, ירושלים, המדבר, תל אביב בואך אשדוד. דן כנביא זעם היה רוצה לשנות דברים לא רק כאן על פני הארץ, אלא מקווה שהתפיסה האלוהית את העולם אף היא תשתנה סוף סוף לטובה.



[1] ראו בשיר: במדרון נחל קדרון , איל ע"מ 16

[2] ראו בשיר: במטע זיתים, איל ע"מ 7

[3] מה טעם לכתוב את שכתבת כבר בעבר 19

[4] ראו בשיר: "הזמן שעומד מלכת", איל, עמ' 23

[5] ראו בשיר:  "באור אחרון", איל, ע"מ 8.

[6] ראו בשיר: "כלקוטה אור דקיקה" ע"מ 9

[7] ראו בשיר: "מפליא" ע"מ10 

[8] ראו בשיר: "בסיכומו של דבר", איל, עמ'11

[9] ראו בשיר: "כביום חורפי סוער", איל, עמ' 15

[10] ראו בשיר: "במורדות ליפתא", איל עמ' 25

[11] ראו בשיר: שיר לאמי, איל עמ'59

[12] ראו השיר: "טבען של מילים" איל, עמ'  36.

[13] ראו בשיר: "אני מוצץ מילים עבריות" בפי, איל עמ'41

[14] ראו בשיר: "מילים ביחידותן אינן שוות דבר" איל, עמ' 49

[15] ראו בשיר: "בעין רפוית עפעפיים", איל, עמ' 60

[16] ראו בשיר:  "מאורת המילים", איל, עמ' 61

[17] ראו בשיר: "ברחובות העיר באמצע הלילה" איל, עמ' 82

[18] ראו בשיר: " בת שבע", איל, עמ' 51

[19] ראו בשיר: "יעל", איל, עמ' 53

[20] ראו בשיר: "זה פשר היפעה", איל, עמ' 54

[21] ראו בשיר: " אידה" איל, עמ' 43.

[22] ראו בשיר: "לואי ויכולתי" איל, עמ' 44.

[23] ראו השיר: "מונולוג מפיו של אדם מת" איל, עמ' 52.

[24] ראו בשיר: "תיבת פלאים" איל, עמ'68 

[25] ראו השיר: " "ליד עץ", איל, עמ' 50

[26] ראו בשיר: "במרפסת", איל, עמ'  63

 [27]ראו בשיר: "אשדוד", איל,  עמ' 66

[28] ראו בשיר: "שוטטויות ליליות" איל, עמ'.87

חפש באתר

טואול - בניית אתרים