שירת מסע:
סין - רשמי מסע/ גאולה חמילבסקי

               

 

טיסת לילה לוד-בייג'ינג,

עשר שעות של נים לא נים.

כל נוסע נושא בחובו שרעפים:

התצלח הדרך אם לאו?

 

אותן מחשבות לפתע נגוזו,

גלגלי המטוס הרעישו את אדמת סין

ואנו שמנו פעמינו

 אל בייג'ינג, העיר הקסומה.

 

שבע בבוקר, מזג אויר קריר ונעים

קידם את פנינו, רִעֲנן את עצמותינו,

ונטע בנו כוח לשאת תרמיל עמוס בציפייה

אל היעדים הבאים:

 העיר האסורה

בתחומה ארמון קיץ, בו ניצב על הר גבוה

"היכל אריכות הימים," משכנה של

צֵה שַי, הקיסרית האחרונה לשושלת צ'ינג.

עבורה נבנה מסדרון ארוך ומקורה,

שעין השמש וטיפות הגשם לא יכו בה.

הקיסרית נהגה ללכת תחת מסדרון מחופה

מהיכלה עד לספינת השיש, הידועה בשם:

"ספינת הצלילות והשלווה."                                                           1

אנו חלפנו על פני אותה ספינה

עד שהגענו לסירה,   

ששאבה אותנו אל קירבה.

שטנו שמחים למראה צמחייה:

עצים, קני סוף, הרדוף הנחלים

אשר בין טרפיה שזורים פרחים,

עין לא תשבע הבט בם.

החומה הסינית

אחד מפלאי עולם.

מתפתלת על הר וגיא, ארוכה עד בלי די,

דומה היא לנחש המתאמץ לזחול במעלה ההר.

זוקף הוא לפתע ראש, לשמע רחש נמהר,

אך עוד הארס בקצה לשונו,  גז ונעלם קורבנו.

החומה קברה תחתיה מיליונים,

אך לא מילאה את יעדה,

לא מנעה את פלישת המונגולים לסין.

 

מראות נפלאים ראינו, אגדות לרוב שמענו

היריעה לא תוכל להכיל את כולם,

אך על בייג'ינג וכיכר טייננמיין לא אפסח.

 

בייג'ינג וכיכר טִיֵינְנמֵיין

טונות של בטון הסתירו את הרקיע.

מגדלים אין ספור נשקו לשמים,

עד כי לא נותרה די אדמה

שתוכל להכיל את כל באיה.

 

אך מה שהרחיב את דעת יושביה,

הן שְׂדרות של עצים זקופים גאים,

לרגליהם שתולים פרחים צבעוניים                                                             2

סביבם מתרוצצים בעלי חיים במשובה.

אותם מראות קסומים,

הנשקפים לא רק דרך תַּחֲרימי העצים,

אלא גם דרך פריחה מלבבת לצד אבן מסותתת,

מתוך גֵּבָם נשמעו לחשים, זמזום דבורים,

המיה של יונים וציוץ של צפורים,

שריככו ולו במעט את הצרימה השורה בכרך הגדול.

 

ניכר שהעיר נתנה את דעתה לכך, שהטבע,

יכול היה, ולו במעט, להקל על תעוקת התושבים,

הנושאים על שכמם את משא הקידמה.

 

אך כנראה המשא כבד מנשוא,

לכן כל נתין נועל את נפשו בתוך לבו

עד כי סגור הוא ומסוגר,

כמו היה אסיר בתוך עירו שלו.

 

קולות רמים גם רחשים- שפה מוסיקלית נשמעת,

כינויה בסין "צַאן צֵאן צְיו," זר לא יבין זאת.

מפלס הוא את דרכו בין המון רועש,

מבלי שאיש יבחין בו.

שוטרים לרוב שתולים בינות המון הולכים,

אך יד מושטת לעזרה אינם שולחים.

 

לכן הזר משוטט בין המון גויים,

נושא בפיו תפילה – מאין יבוא עזרי?

 

בכיכר טִיֵינְנמֵן, לפתע ניתק חבל הטבור

מהחבורה, תחת כנפיה הסתופפתי.                                                           3

 

בין המון הומה המדריך מזהיר:

נא להיצמד! נא לא להיפרד זה מזה!

ואני, במהלך דבריו צילמתי את הכיכר.

לא הספקתי להסב את פני אל הקבוצה,

וכבר היא נעלמה מעיניי.

כעבור שנייה, ראיתי אותה מעבר לכביש,

רצתי אחריה, אך השוטרים חסמו את דרכי,

וכך נותרתי לבדי, בודדה באין מוצא.

 

למעלה משש שעות,

אבודה שוטטתי בכיכר טִיֵינְנמֵן,

בתקווה לשמוע את הצלצול הגואל.

אך הקבוצה לא נְקָפָה לבה,

היא המשיכה בדרכה אל היעד הבא,

מבלי לחשוב שאני תועה במרחב זר ומנוכר.

כך גיליתי מהי אנוכיות לשמה.

וזאת, למרות שלאחר גילוי האבדה,

הקבוצה העניקה לי חיבוק מלא באהדה.

 

לדעתי, היעדרותי הייתה נמנעת,

לו המדריך היה ממנה מאסף,

אך יחד עם המדריך הסיני

צעד קדימה, מבלי לבדוק

אם אחד מהקבוצה,

המונה חמישה עשר איש, חסר.

בכך, הוא גילה חוסר אחריות מוחלט

ובטחון עצמי מופרז: בטוח היה                                                                    4

שאיש לא יאבד במשמרת שלו.

 

 

בייאושי פניתי לשוטר וזה,  מבלי להבין את דבריי,

הפנה אותי לחבורת נערים שחלפה על פניו.

ביניהם זיהיתי נער שנראה ישראלי

וללא היסוס ביקשתי את עזרתו,

והבחור, שמו בַּאסֵם, מוסלמי תימני,

ברצון פָּרַט את שפתיו, אך ערבית דיבר,

מה שהרחיב את לבי, אך גם החריד את נפשי.

אכן, באמצעות השפה הערבית הסינית והאנגלית,

הצליח להוביל אותי אל מונית,

גם לא נפרד ממני עד שהגעתי למלון.

אכן, סוף מלבב, אויב הפך אוהב,

אבל הסוף הזה היה יכול להסתיים אחרת.

 

דברים על המדריך

דרור יקר,

טרם יצאנו לדרך,

מפגש קבוצה ערכת,

גם מפה פרשת.

טרם דרכה רגלנו בארץ סין,

משנה סדורה, ברורה וחכמה

הנחלת לנו, מלווה באזהרות

מה מותר ומה אסור,

הובלת אותנו מעיר לעיר ביד רמה

ולמרות המשא הכבד, יד הושטת

לכל יעף ושח.

 

בעוד תוהים אנו בארץ זרה,

קושיות רבות העלינו גם שָׁנינו

ואתה באורך רוח ניחנת,

וכהרף על כל שאלה השבת.                                                                             5

בסבר פנים דעתני הרצית,

ועם זאת, הבנת מתי וכיצד

לנתק את חוט מחשבתנו,

לספר על קונפוציוס החכם  

ולשלב תוך כדי מאמר

אנקדוטה מבדחת.

 

יחד עם זאת פעימה החסרת,

כאשר נשאלת שאלה, שאת פניך הזעיפה,

כמו למשל: "האם אפשר לאכול ארוחת ערב

לפני שיטוט ברחובות?"

לשמע השאלה, החווירו פניך, ובקול מצווה השבת:

"שלא תעזי לחזור שוב על השאלה הזאת!"

 

מיותר לומר, שכל נוסע יכול להעלות הצעות,

מבלי לחשוש לגערה כל כך מרתיעה.

תגובה שכזאת מגלה את חוסר רגישותך,

ביחוד בשעה שידעת שהאוכל הסיני אינו לטעמי.

 

תגובתך לשאלתי הזכירה לי את הביטוי התלמודי:

"מתרחק מן הכבוד ולא מגיס ליבו בתלמודו."*

ואילו אתה חכם המתנשא על נוסעיך.

 

התכונה הזאת של התנשאות

לא ראויה שתשכון בלבבו של מדריך.

 

*מסכת אבות, פרק ו' משנה ו'                                                   

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים