סיפור:
קרחונים/מורן קבסו

 

טיפות גשם כבדות כגבישי בדולח צונחות על העיר. השמיים החיוורים הופכים לבלתי נראים מאחורי שכבת העננים הסבוכה, בשעה שטלי מנסה להדק את המעיל הצהוב לגופה הדק, אבל זרועה העדינה נלפתת בגסות.

"בואי כבר, ילדה מעצבנת", מסננת הסייעת, ומוסיפה בקול צרוד משנים של עישון סיגריות, "לא פלא שההורים שלך עזבו אותך".

מכנסי הג'ינס הכחולים, הקרועים בשוליים, נרטבים בין השלוליות העמוקות שנקוו לצד הכביש. טלי טובלת את כפות רגליה במים, מבט ריק בעיניה. היא ממשיכה לצעוד בעקבות האישה המבוגרת, ממלמלת חרש, "אם אמא שלי הייתה כמוך, טוב שהיא הסתלקה".

הן חולפות על פני הרחובות הנטושים, שאפילו החתולים לא מעזים לבקר. טלי מתבוננת במוסכים הסגורים של יפו, עד שהן נכנסות לבניין חדשני, מעוצב בקפידה, שחזיתו מעוטרת בריבועי זכוכית בצבע טורקיז, ובחצרו ניצבים עצים בעלי גזעים דקים ועלים מחודדים. השתקפותה נגלית לפניה: ילדה בת אחת עשרה, שיערה החום נוטף מים, פניה החיוורים רטובים גם הם. ניתן לטעות ולחשוב שהמים בעיניה הם רק גשם.

הסייעת מובילה אותה אל אולם חשוך ומורה לה להתיישב לצד הנערות האחרות. "ושלא תעזי לברוח עוד פעם, ברור לך?" היא מניפה אצבע מתרה.

טלי בולעת את הדמעות שנבלמו בגרונה, ומושכת באפה, מוודאת שאיש אינו מבחין בה. היא יושבת בקצה השורה, מתחת לתקרה הגבוהה, שמתוכה בוהקים זרקורים לבנים וכחולים. בגדיה מכתימים את הכיסא המרופד, המשיב מעט שלווה לגבה הכואב. היא לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להתרכז במחזה הנשקף מן הבמה.

בחורות צעירות, שהוריהן לא עזבו אותן, רוקדות בתלבושות זוהרות, מדלגות אל האוויר ונוחתות לקול תרועות הקהל. במשך רגעים ארוכים, היא בוהה בתקרה, ביתר הצופים, או בטיפות המים הזולגות עדיין על מעילה.

ופתאום, אפלה פושטת בחלל. פנסי תאורה ורודים וירוקים מהבהבים על פני הרחבה, צלילי מוסיקה סוערת נסחפים סביב, וטלי מזהה את הלהיט "Dusk Till Dawn". בחורה צנומה ונמוכת קומה, שפניה העדינים מעוטרים באיפור בצבע טורקיז, הזהה לתלבושת שלגופה, פותחת בריחוף מקסים, מהפנט ביופיו.

טלי מתבוננת בה, חיוך על פניה, ונדמה לה שהיקום כולו נעשה טוב ונקי, והאוויר צלול יותר. הבחורה נותרת תלויה בין הבמה לתקרה, נתפסת בעזרת כבל נסתר כקור עכביש, פניה יפים כאילו הייתה פיה קסומה, שיערה הצהוב המתולתל מקיף אותם כהילה.

אבל הרגע תם, והבחורה יורדת אל הבמה, נפרדת מהכבל ומרגעי הריחוף הקצרים, שטלי מייחלת להקפיא בזיכרונה לעד. הזרקורים הלבנים שבים לשטוף את האולם בזוהר מסנוור, לקול מחיאות הכפיים.

טלי מנצלת את ההמולה שיוצרות הנערות הקמות מכיסאותיהן, כדי להתגנב אל הבמה, ומסיטה את הווילון השחור. היא מטיילת מאחורי הקלעים, סקרנית כמלחית הפוגשת בסירנה ששירתה מכשפת. בגדיה הרטובים אינם מפריעים לה עוד. גם נזיפות הסייעת נשכחות, בשעה שהיא מסיירת בין יתר הנוכחים במקום, פותחת דלתות וסורקת את סביבתה.

לבסוף, היא ניצבת בקצה מסדרון שקירותיו הלבנים מכוסים ציורי פרחים בכל צבעי הקשת. תחושה בלתי מוסברת מנחה אותה למשוך דווקא בידית הדלת האחרונה בידה הימנית, ולהחליק את שיערה הסתור בידה האחרת. היא פותחת את הדלת, רק כדי לגלות שורת בחורות בתלבושות מהודרות, מקושטות אבני חן וצדפים, כבנות ים שיצאו מן המים. היא נזכרת ביצירה "לידת ונוס" שראתה חצי שנה קודם לכן, כשברחה מבית היתומים והתגנבה אל תערוכת יצירות משוכפלות.

ואז היא מטיילת ביניהן ומביטה. הבחורה מימין מעסה את ברכה, הבחורה משמאל מניפה את רגלה, הבחורה במרכז מנתרת לזרועותיה של חברתה. רק הבחורה היפה נותרת בפינת החדר, מסירה את האיפור מול הראי, והצבעים נמרחים על פניה כאילו נשטפו במי הגשם, המוסיף לשטוף את העיר ביתר שאת.

"את הפיה שריחפה באוויר?" שואלת טלי חרש, למרות שהיא יודעת את התשובה.

"כן?" הבחורה פונה לאחור, פליאה בעיניה. מחצית מפניה נקיים לגמרי.

"המופע שלך היה פשוט מדהים!"

"נהנית? תודה, חמודה! זה משמח אותי מאוד. איך קוראים לך?" היא מחייכת ומלטפת את לחיה.

"טלי".

"נעים מאוד, אני נועה. את פה עם המשפחה שלך?"

"לא, אני מהילדים של, אה... בית היתומים, למרות שאני לא... לא בדיוק. אבל ככה יצא".

נועה אינה מקדירה את פניה כיתר הגברים והנשים שטלי פגשה בחייה. "אז זה אומר שאת אמיצה יותר מכולם", היא מבטיחה, קולה מעודד, "את יכולה לרחף באוויר אפילו בלי כבל!"

"זה יהיה נהדר!" טלי מחייכת, עיניה החומות קורנות, והיא מספרת שהיא עתידה לחגוג את יום הולדתה השנים עשר בערב חג הסוכות. "אף פעם לא בונים לנו סוכה, הם אומרים שאין תקציב... אבל גם ככה אני לא מתכוונת להישאר שם עוד הרבה זמן".

נועה מהרהרת במשך רגע. "היית רוצה להופיע אתנו?" עיניה הירוקות וחיוכה העליז מזמינים רק מילה אחת מפיה של טלי.

"בטח!"

"אז בואי נקבע לערב החג, ניפגש בסוכה של הלהקה", היא נותנת לה כרטיס ביקור ורדרד, מלטפת את שיערה הרטוב ומכריזה, "אולי אני אאמץ אותך בתור אחות קטנה! את כל כך חמודה!"

"באמת? וואו! טוב, אני צריכה ללכת, שהם לא יראו שברחתי".

הן נפרדות בחיבוק נרגש.

 

הטלוויזיה הקטנה והישנה בבית היתומים מציגה תצלומים עוצרי נשימה של קרחונים בגווני תכלת ולבן. טלי מתפעלת מיופיים, אבל נעצבת בעודה קוראת את הכתוביות, המתארות את יורדי הים הרבים מספור שראו מקרוב את בוהק הקרחונים, המראה האחרון שנגלה לעיניהם בטרם שקעו אל המצולות.

היא מהרהרת על היקום, בשעה שהנערות האחרות מתווכחות זו עם זו, צוחקות מול ירחוני אופנה שגנבו מבתי השכנים, ומנסות לרגל אחרי הנערים הלומדים בבית הספר התיכון שמעבר לכביש בעזרת משקפת. היא תוהה איך זה ייתכן שהעולם קיים במשך שנים ארוכות ורבות כל כך, והקרחונים עדיין קיימים. כמה היא רוצה לחיות ביניהם, להישאר לבדה בעולם שכולו מים אפורים וקרח לבן ודממת נצח.

מאוחר יותר, טלי עוזבת את הסלון ומתגנבת החוצה, אל החצר המרוצפת, נטולת הצמחים. היא נרגשת למצוא חבילה הנושאת את שמה הפרטי ואת כתובת בית היתומים. אין בול, גם לא חותמת דואר. היא מסתתרת מתחת לשמיכה בחדר השינה, פותחת את החבילה ומוצאת מוט ארוך כתורן ספינה, שבקצהו סרט בד מרהיב בצבע טורקיז. נדמה לה שנהר שלם זורם אל האוויר, והיא כמעט מרחפת מרוב אושר, רוקדת בחדר, מסתחררת בחיוך חסר דאגות, בנפש חופשיה. רוח נושבת מבעד לתריסים הפתוחים, מבדרת את שיערה הארוך, מלטפת את פניה ואת הסרט המתעופף כלהקת ציפורי סתיו.

שתי נערות נכנסות לחדר, וטלי ממהרת להחביא את הסרט ואת הקופסה מתחת למיטת הקומתיים הימנית, עד שהן לוקחות את בגדיהן ופונות לעבר חדר הרחצה. מתחת לסרט, היא מוצאת כרטיס ברכה מבריק, מוצף תמונות בלונים ופתיתי קונפטי. היא קוראת את המילים בהתרגשות: "טלי אחותי היקרה, שיהיה לך יום הולדת 12 נפלא עם המון אהבה וחיוכים! אל תשכחי שאת יכולה לעוף לשמיים מתי שאת רוצה. אחרי הכל, את פיה אמיתית! את יכולה לברוח מדי פעם וליהנות מהרפתקאות, אבל תזכרי שעכשיו יש לך בית, ואחות שאוהבת אותך ושולחת לך המון חיבוקים!"

נועה חתמה את שמה בכתב יד ילדותי וציירה פרצוף מחייך, מקפידה לכתוב כל שורה בצבע אחר. היא הוסיפה גם את תמונתה, עומדת לפני הסוכה הססגונית של הלהקה, שעלתה על גדותיה מרוב ענפי דקל ירוקים וארוכים, והייתה מקושטת בשרשראות נוריות זוהרות, ומוקפת כיסוי בד לבן כקרחון, ומלאה במחרוזות נייר ורודות, תכולות וצהובות, שנתלו מעל מפת הקטיפה הארגמנית ועשרות הצלחות העמוסות בעוגות קצפת, סלטי טונה, דגים מעושנים, לחמניות, מאפים, גבינות שמנת ולפתני פירות. טלי מנסה למנות את כל המאכלים באצבעותיה, אבל הסייעת פורצת אל החדר בצעקות, ולופתת בזרועה של טלי ההמומה, שממהרת להחביא את התמונה בכיס מכנסיה.

"עוד פעם כולם נמצאים במפגש האימוץ ורק את חסרה! מה הבעיה שלך, ילדה טיפשה? גם מקבלת מיטה חינם וגם יש לה טענות! את לא חושבת שנשלם לך על האוכל עד שתהיי בת שתים עשרה, אה?"

טלי נגררת גם השבוע לחדר שהסייעת ניקתה במיוחד, ומחמיצה את פניה, בשעה שהזוגות המבוגרים והמהודרים חולפים על פני פינות המשחק, מחייכים לעבר הנערות המציירות יחד בצבעי מים, מברכים לשלום את הנערות האופות עוגת תפוחים, ומתפעלים מן הנערות המשחקות פינג פונג במרכז החדר. גם השבוע טלי מתעלמת מהזוגות במופגן, לוחשת לארמון הלגו הצבעוני שלה, "אני לא צריכה אותם. יש לי את הפיה נועה ואת הסוכה שלנו. אני יכולה לרחף באוויר".

 

בוקר קר וגשום מבשר את בואו של ערב החג, אבל בבית היתומים נדמה כאילו זהו יום ככל הימים. הנערות אינן שרות, ואינן יושבות בסוכה, כי אם מתלחשות בסלון.

טלי מתקרבת לעברן, אולי הן הכינו לה עוגת יום הולדת? היא מחייכת, אבל פניה מחווירים. "הסרט, הסרט שלי!" היא נחרדת לגלות שהן לקחו את סרט הטורקיז וגזרו לרצועות, והכינו שרשרת בד עבור סוכה דמיונית.

"לא חשבת להזמין אותנו לסוכה של ההורים שלך?" מעירה אחת מהן.

טלי מטלטלת את ראשה בזעזוע, עיניה הפעורות לחות, והיא נמלטת מהחדר לקול צחוקן המזוויע של הנערות.

במשך רגעים מרים, היא נלחמת בדמעות המאיימות לפרוץ את הסכרים בעיניה. ואז עוזבת את בית היתומים בטריקת דלת, תיק בית הספר התכול על גבה, זעם וצער בלבה, המבקש רק לראות את נועה.

היא מבקשת מטבעות לאוטובוס מן העוברים והשבים, שדוחים אותה בנפנופי ידיים וחיוכים לעגניים. היא לא תרשה להם להרוס את חגיגת יום הולדתה. היא לא תחשוב על בתיהם היפים, היא לא תראה בעיני רוחה את פניה של הנערה שנבחרה על ידי ההורים המאמצים, נערה שיושבת במכונית יוקרתית, בדרכה אל חיים חדשים, אל עשרות סוכות, אל מאות סרטי בד.

טלי מהדקת את המעיל הצהוב לגופה, ומתירה לטיפות הגשם לשטוף אותה, לנקות מעליה את זיכרון הימים העגומים והלילות רדופי הסיוטים בבית היתומים. סיוט קבוע חוזר על עצמו שוב ושוב: היא נופלת לתוך מעלית, דמות גבר ודמות אישה מפנים אליה את גבם, הדלתות הכסופות נסגרות, בטרם המעלית נוסקת לגבהים מסחררים. ואז הדלתות נפתחות, ואפלה מקפיאה עוטפת את טלי, בשעה שעיניים זדוניות זוהרות בחשכה, בוחנות אותה מכף רגל ועד ראש, ופתאום צחוק פרוע ומבעית מהדהד בחלל, צחוק שמתוכו בוקעות אותן המילים שוב ושוב, "לא פלא שההורים שלך עזבו אותך".

היא צועדת ברחוב האפור, חולפת על פני סוכות שגגותיהן ירוקים וקישוטים נוצצים תלויים בהן. מכונית חולפת מתיזה לעברה מים, והיא נסוגה לאחור, מייחלת להגיע לסוכה של הלהקה, לנועה היפה והמחייכת.

רגליה הדואבות נושאות אותה עד תל אביב הסואנת, עד השוק המדיף את ניחוחם של האתרוג וההדס, והיא מתפללת שחייה יהיו מלאי טעם וריח כאתרוג צהוב נפלא, אבל אז היא מוצאת את הכתובת המודפסת על כרטיס הביקור הוורדרד שנועה נתנה לה, ונכנסת אל בניין לבן וחדש למראה, בין כל בתי הקפה של רחוב אבן גבירול, רק כדי למצוא שם סוכה נטושה עם סכך וקישוטים ובלי נפש חיה, ופיסת נייר שנתלתה על הבד התכול, ועליה המילים "עברנו לצפון. בואו להופעות שלנו!" כל מילה כתובה בצבע אחר.

טלי נשענת על עמוד אבן בפינת הרחוב, רגליה קורסות והיא פורצת בבכי, אל מול הגברים והנשים החולפים על פניה, אוחזים מטריות, רוכבים על אופניים, או נוסעים במכוניות עם חלונות שמגנים עליהם מפני העולם.

היא צונחת על המדרכה האפורה ובוכה במשך שעה ארוכה, אבל הגשם שוטף את עיניה, מנקה אותן מדמעות, ריחו הקר והנקי מטהר את רוחה.

"אני לא צריכה אותם, אני לא צריכה אף אחד!" היא פוסקת וקמה על רגליה, עיניה רטובות ממי הדמעות והגשם, אבל היא כבר אינה מבדילה ביניהם.

היא פונה לאחור, עומדת לרגע מתחת לתקרה שיוצרים חנות מוצרי חשמל, הבניין שמעליה ועמוד האבן. עיניה עוקבות אחרי הטלוויזיות החדשניות, המציגות את תמונותיהם המנחמות של קרחוני הקוטב. נפשה נרגעת, והיא פוסעת לאט, מטיילת בין בתי הקפה והסוכות, עד שמבטה המותש פוגש בעיניים חומות מחייכות.

גבר כבן שבעים יושב על המדרכה, מחוץ לבר מיצי פירות. לפניו מונח שלט קרטון, שעליו נכתבו מילים בכתב יד רועד: "אני חסר בית וחולה במחלת לב".

תחושת קרבה פתאומית גורמת לה לשבת לצדו. היא מביטה בשיערו הכסוף והקצר, המתולתל מעט מאחור, בפניו המגולחים בדיוק מפתיע, ובסרבל הכחול שלגופו. היא מריחה את ניחוח הסבון הנודף ממנו. "אתה באמת חסר בית?" תוהה.

הוא מהנהן בראשו, השקיות מתחת לעיניו והטבעות השחורות סביבן מעידות על החוויות הקשות שעבר. קמטים ספורים מכסים את פניו הנאים, משווים לו ארשת מסתורית, והוא נראה בעיניה כקוסם שחזר מארץ רחוקה.

"הייתי בכלא", מתאר בקולו הרך. "הייתי פורץ לדירות של אנשים כדי לישון בהן, מאז שהייתי ילד. כבר שישים שנה אני מחפש בית", מגחך, ולוגם מכוס משקה פירות שמוטלת לרגליו. "את רוצה לשתות?"

היא מחייכת ולוגמת מהמשקה, מרגישה בטעמיהם המתוקים והמרווים של הבננות, התותים והמלונים, המהולים בחלב. "מתי השתחררת?"

"לא השתחררתי. ברחתי", הוא צוחק.

"מגניב!" קוראת טלי. "יש לי יום הולדת ואני אתן לך מתנה, בוא".

הוא נוטל את כף ידה המושטת בכף ידו הגדולה והעדינה, והם מתגנבים יחד לסוכה הנטושה של הלהקה, חוצים את קירות הבד התכולים כקרחונים, ושוכבים לנוח על הדשא.

במשך כל היום, הם מתבוננים בענפים המכוסים בעלים ירוקים ומלאי חיים, ושואפים את ניחוח הגשם. מדי פעם, הם מקשיבים לציוץ ציפורי הסתיו, ומשוחחים על הבריחה מהכלא במשאית המזון, ועל ההימלטות מבית היתומים ברגל.

הגשם הפוסק מפנה את מקומו לטובת קרני שמש חמימות. רוח קלה נושבת לתוך הסוכה, מעיפה שקית ניילון עזובה באוויר. השקית מסתחררת ומתרוממת לגובה, שטה בשובבות.

"תראה איך היא מרחפת", טלי ממלמלת בקול חולמני. "יותר מכל הפיות".

"קוראים לי אלכסנדר".

"אני טלי. טוב לך כאן?"

"כן, ולך?" הוא מביט בה, חיוכו נעים, ועיניו יפות וחכמות.

היא מחייכת בלב רגוע, לב שכולו אהבה.
* מורן קבסו-סופרת 


חפש באתר

טואול - בניית אתרים