מסה:
תיבת מכתבים בגוף מצבה-הגיגים ליום הכיפורים / עזרא לוי


כשמשהו מתפנצ׳ר בחיים, לא תמיד ניתן לתקן אותו, אפילו במוסך הטוב ביותר. לא כל שכן, כשמהחיים עצמם יוצא כל האויר. וככה באתראה קצרה, אני מוצא את עצמי על כביש 6 בדרך לבית הקברות הישן בנהריה, ללוויה של קרובת משפחה שנפטרה בגיל 91.

תוך כדי נהיגה, חלפה לצידי מכונית, מעוטרת בבלונים צבעוניים. אולי לא הספיקו להוריד אותם לאחר החתונה מאמש, אך לי נדמה שהם רצו "למשוך" את השמחה הפרטית שלהם. רצו לחגוג עוד כמה שעות, ואני חושב : איזה יופי. מישהו הולך עכשיו בשמחה ובתשוקה לייצר חיים חדשים, עם או בלי קשר לחיים שנלקחו הבוקר (תלוי את מי שואלים).

בית הקברות הישן בנהריה נמצא כ 40-50 מטר מהים השקט. אין גלים בשעת הכינוס בבית הלוויות, ואני שומע שוב את הקלישאה : ״מקום טוב מצאו להם. סביבה כל-כך שקטה, פסטורלית.״

בתום ההספדים והקבורה, התעכבתי מעט לסיור בין המצבות הסמוכות. מצבה אחת משכה את תשומת ליבי, בגלל עיצובה האמנותי-אישי. נוסף על לוח-שיש בו נחקקו פרטי הנפטר (בן 25), המצבה כללה את הפרטים הבאים : אבן-סלע גבוהה, דגם אופנוע בתוך מסגרת זכוכית, מנורת לילה מחוברת למתג-חשמל, ותיבה עם מפתח, עליה צויין : "תיבת מכתבים".

כביכול, ממשיך להתנהל דו-שיח בין החי למת. אך השיח – זה שמתנהל בדמיון או בדיבור, או במכתב - הוא חד-סטרי. מבלי להתייחס להיבט המיסטי-אמוני על "שיח נשמות", הצורך האנושי הזה קיים תמיד. הרצון לדבר, לחלוק את הכאב, גם אם אתה מודע לכך שפיזית, אין מישהו מעבר לקו שמאזין לך. כמו במקרים אחרים בחיים, בהם זה שניצב מולך, לא יכול או לא רוצה להקשיב. דווקא אז מתגבר הצורך לדבר, גם לצעוק, לפעמים לבכות. בכי, כידוע, גם הוא סוג של תקשורת בין-אישית.


לא פעם אנחנו נדהמים מהאופן בו אדם מוצא את מותו. בפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר בתפילת מוסף בראש השנה, ריכז רבּי אמנון ממגנצא את סוגי המוות שהיו נפוצים בתקופתו. לו חי היום, בוודאי היה מוסיף לפיוט :

מי בחללית / ומי במכונית /

מי בקטנוע / ומי באופנוע /

ועוד.

בת 91 ובן 25 . ״מי בקיצו ומי לא בקיצו״ קבורים במרחק שני מטר זה מזו, כשיומן חייהם החקוק באבן, צומצם לשלושים ושתיים מילים, בערך.

אסיים במשפט שנולד במוחי, ממש בתום הקבורה.

הכל זמני / הכל זמני /

גם בן-המלך / גם בן-העני /
גם אתה/ גם אני/ 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים