אין סוף לאהבה עם סופי רחלנקו/ אתי יוחנן

אחרי שש תערוכות ציורים שלה בארץ ובצרפת – בטכניקות אקוורל וקולאז' בהן היא עושה שימוש בחומרים שונים, ולאחר שהוציאה חמישה ספרים (מהם שניים בצרפתית), הסופרת והציירת סופי רחלנקו מוציאה לאור בימים אלו ספר שישי חדש. את כישרון הציור שלה, אותו החלה ליישם כבר כילדה, ירשה סופי מאמה, שבעצמה ירשה את הנטיות האמנותיות שלה מאביה והייתה ציירת ופסלת מוכשרת. יצירותיה של אמה מפארות כיום את דירתה של סופי, בעלת תואר שני בספרות צרפתית ותואר ראשון בתולדות התיאטרון ובתולדות האמנות. היא לימדה במשך 34 שנים צרפתית ותולדות האמנות בבתי ספר תיכוניים, כותבת ומציירת, ולעתים קרובות משלבת בין שתי צורות ביטוי אלו.

כאשר היא נשאלת: מה היא מעדיפה יותר: מכחול או עט, אין לה תשובה חד משמעית. "לפעמים זו המילה שמובילה להמחשה ויזואלית, ולפעמים הציור הוא זה שמפרה את הביטוי המילולי. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל לפעמים אני מתעוררת עם איזה חרוז או משפט בראש, ואני חייבת לרשום אותו מיד ואחר כך לפתח אותו, כי זה חלק מחיי. ייתכן שמקורות ההשראה שלי נובעים מחוויות שונות שעברתי, מכושר ההתבוננות שלי בסביבה ומאנשים שפגשתי".

ספרה החדש של סופי רחלנקו, "בת הדודה, אלוף הסיף והעז" (בהוצאת "איפאבליש"), כולל 15 סיפורים ציוריים, בהם מככבים מרצה באוניברסיטה, מורה לספרות, ניצול שואה חביב-מריר, כומר צרפתי, נהג מונית, ציירת שכישרונה מוטל בספק, וגם חתולים וכלבים. אחד הסיפורים הקצרים עוסק בסיפור אהבה חוצה יבשות ודתות, שלדבריה מבוסס על סיפור אמיתי, בין כומר צרפתי לאישה חרדית לשעבר ומתואר באמצעות חמישה מכתבים שהם שלחו האחד לשנייה ולהפך.

סופי, האם מדובר בסיפור אמיתי?
"בפרק העוסק בסיפור זה אני מציינת כי 'אסתפק בהבאת חמישה מכתבים שקיבלתי רשות לפרסמם, בתנאי שיופיעו בעילום שם. את מחברי המכתבים האלה יצא לי להכיר אישית לגמרי במקרה, אבל על כך אולי אספר מאוחר יותר'. לקראת סוף הסיפור היא מגלה כי: 'אני משערת שהמכתבים שהחליפו ביניהם הפכו במשך הזמן ליותר ויותר אישיים, יותר ויותר אינטימיים. בעברית או בצרפתית, ולא משנה באיזו שפה בחרו, נאמרו בהם בוודאי דברים באופן גלוי וגם ברמיזה. אין לי גם ספק ששני המכותבים ידעו יפה מאוד לקרוא לא בלבד את מה שנכתב, אלא אף בין השורות'".

בספרה החדש של סופי מופיעים 15 סיפורים קצרים, שהיא מודה כי "גם אם משתרגות בהם פה ושם חוויות אישיות שעברתי, לא מדובר בסיפורים אוטוביוגרפיים. חלחלו לסיפורים כמה מחוויותיי, אז מי שמעוניין לדעת עלי יותר, שפשוט יקרא את הספר. לדעתי, לגלות טפח ולכסות טפחיים, לא רק יותר מכובד ויותר יצירתי, אלא אפילו יותר סקסי. הטקסט שמופיע בגב הספר מבטא היטב את רוחו של הספר: 'קול המספר בקובץ משתנה תדיר, אך החמלה והאהבה כלפי הדמויות שבסיפורים נותרות בכולם'. יש בספר סיפורים שמעלים חיוך וגם סיפורים אחרים מרגשים ונוגעים ללב. הניגודים שבחיים מוצאים את ביטויים בספר זה יותר מאשר בספריי הקודמים, וגם נתתי יותר דרור לחוש ההומור שלי".

סופי, תושבת תל אביב, הגיעה כנערה עם משפחתה לצריף אזבסט במעברת נוף ים, שלמרות העליבות והעוני ששררו בה דווקא מתוארת בצבעים ובחדוות חיים בספרים שכתבה. יש לה זיכרונות ילדות נפלאים מעיר הולדתה לבוֹב, בה התגוררה עד גיל עשר והיא מכנה אותה: 'גן העדן האבוד של ילדותי'. "גרנו בבית מוקף עצי פרי רבים כמו: תפוחי עץ, אגסים, שזיפים, אגוזי לוז ודובדבנים משלושה מינים, וגינת פרחים מלבבת אותה טיפחה אמי. לכל אורך הרחוב, משני צדדיו, גדלו עצי דובדבנים, שפריחתם באביב לא נפלה מזו של עצי ארץ השמש העולה, הפוטוגניים והמפורסמים בעולם".

בנובמבר 1960 עלתה המשפחה לישראל, בשעת לילה מאוחרת, ומנמל חיפה הועברה למעברת נוף ים, שהוקמה בין אפולוניה להרצליה פיתוח, שם התגוררה במשך שש שנים.


כיצד מתוארת תקופה לא פשוטה זו בספרך הקודם "משם ומכאן"?

"אני ממש לא חושבת שנגרם לנו עוול על ידי המדינה. שני אירועים טראומטיים זכורים לי היטב מהמעברה. לילה אחד, כאשר אמי הרגישה רע מאוד, רצתי מהמעברה עד לקצה השני של נוף ים המבוססת כדי להזעיק רופא. במעברה לא היה אפילו טלפון ציבורי אחד. אבי נשאר להשגיח על אמי, וכאשר הגעתי עם הרופא אבי נשא את אמי על זרועותיו כדי להכניס אותה למכוניתו של הרופא. הם נסעו לבית חולים מאיר בכפר סבא, ואני נשארתי לבדי בצריף. למרבה המזל, למרות מצבה הקשה של אמי הצליחו הרופאים להצילה. האירוע השני שנחקק בזיכרוני היה חזרתה של אמי מעבודתה בליווי חברותיה, לאחר שהודיעו לה שבעלה, אבי שהיה ספורטאי ושחיין מעולה, נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי". 

למרות שגרה במעברה, בחרה סופי ללמוד בתיכון אליאנס שברמת אביב. היא התאהבה בשפה הצרפתית עוד לפני שהתחילה ללמוד אותה. "הצרפתית נעמה לאוזניי הודות לאבי חובב האופרה, שהיה שר בצרפתית, ושמבלי לדבר צרפתית, למד פונטית את מילות האריות השונות. בתיכון אליאנס, בו למדו בעיקר 'הצפוניים' המסודרים ובהם לא מעט סנובים, השתדלתי להסתיר את העובדה שגרתי במעברה. לא רציתי שיסתכלו עלי כעל מסכנה". בסיום כיתה יא' היא קיבלה פרס עבור הישגיה בשפתו של מולייר, מטעם שגרירות צרפת בישראל, דבר שהגביר את המוטיבציה שלה להמשיך בלימודי השפה הצרפתית גם באוניברסיטה.

בשנת 1957 עזבה משפחתה את לבוֹב והיגרה לפולין במטרה להגיע לישראל. בספרה הקודם "מכאן ומשם" היא מספרת כיצד לאחר שהוריה הגישו בקשה לשלטונות להגר לפולין, שהייתה אמורה לשמש כתחנת ביניים בדרך לישראל, הוחרמו דרכוניהם על ידי השלטונות הסובייטיים באישון לילה, ימים ספורים לפני עזיבתם המתוכננת. בדרך עברה המשפחה טלטלות לא פשוטות. תאונת דרכים קשה שעברה סופי אילצה את משפחתה לשהות שלוש שנים בפולין.

בספרך "התכתבות בכיוון אחד" את מזכירה באחד המכתבים לאמך אפיזודה הקשורה לסופר עמוס עוז.
"אני ואמי נכחנו בהרצאה שהעביר עמוס עוז באוניברסיטת תל אביב. בסיום ההרצאה ניגשתי אליו ואמרתי לו שאמי הייתה ידידתה של אמו ושיש לה צילומים אחדים, בהם הן צולמו ביחד הולכות ברחוב בוורשה בשנת 1934. עוז כתב לי את כתובתו, ולאחר שהתמונות נשלחו אליו בדואר ושוכפלו, חזרו התמונות לאמי במכתב חוזר בו נכתב: "לרוזה שלום, תודה רבה לך על התמונות ששלחת לנו. העתקנו אותן והן נגעו ללב. בברכה, נילי ועמוס עוז". הצילום המשותף של אמי יחד עם אמו של עוז אף הופיע בכמה סרטים דוקומנטריים שהופקו על עמוס עוז".

סופי עברה לכתוב בעברית בספריה האוטוביוגרפיים. את החלק הראשון של ספרה "התכתבות בכיוון אחד", בו היא מפרסמת מכתבים אישיים ומרגשים שכתבה לאמה החל מהיום השביעי למותה של האם, כתבה בתחילה ברוסית, אותה לא שכחה. "לא חשבתי אז שיצא מזה ספר. כתבתי מתוך דחף פנימי עמוק, ולא יכולתי לפנות לאמי אלא בשפת האם שלי. לאחר כתיבה במשך כמה חודשים, הרגשתי שאני חייבת להוציא את הדברים גם החוצה, ואז תרגמתי לעברית את המכתבים ברוסית. את החלק השני של הספר, בו שילבתי כ-100 צילומים של ציוריה ופסליה ושל אמי, כתבתי בעברית כבר מלכתחילה. הרגשתי שעל דרך עבודתה ואת הניתוח של יצירותיה של אמי עדיף לכתוב בשפת המקום, ללא תרגום".

סופי כתבה שני ספרים לילדים: האחד בצרפתית והשני בעברית, ואף איירה את שניהם בצבעי מים. בימים אלו היא עובדת על ספר נוסף לילדים, הכולל 26 שירים שגם אותו היא מאיירת. "לצערי אין לי ילדים משלי. הכתיבה שלי לילדים ניזונה מילדותי המאושרת, מעבודתי כמורה ובעיקר מאהבתי הגדולה לילדים באשר הם".

היא מודה כי חיי התרבות בארץ עשירים מאוד עם יוצרים מוכשרים במגוון התחומים, "אבל יש גם הרבה התנשאות, צביעות, שמחה לאיד, כל מיני קליקות וטרנדים מתחלפים. אם לא זורמים איתם, נשארים בצד אבל מבחינתי זה ממש לא נורא. בדרך כלל מפריעים לי החוצפה, הרברבנות, הקולניות, החספוס הצברי, חוסר הטקט וחוסר הדיסקרטיות, שבארץ נתקלים בהם הרבה יותר מאשר באירופה. כנראה משהו באווירה הכללית פה מאפשר זאת. אני חושבת וכותבת בכמה שפות, אבל זה תלוי בנסיבות ובאיך שבא לי לכתוב".

חפש באתר

טואול - בניית אתרים