מאמר:
על סיפור מכוכב אחר – ומה בין הורוד לירוק/ ד"ר נורית צדרבוים

על ספרה של ליזה זברסקי 'הכוכב של מורו'/ הוצאת ארגמן מיטב

 

 

ספר הילדים של ליזה זברסקי הוא ספר שילדים צריכים שהוריהם יקריאו אותו להם, ובו בזמן  גם לעצמם. לכאורה, ספר ילדים. כתוב בשפה פשוטה ומובנת, עוסק בדמיון, חלומות, כוכבים ועולמות עמומים, אי שם בחלל. חייזרים בגלקסיה, יצורים מוזרים, עולמות מעורפלים (כפי שגם עולה מתוך הציורים המלווים את המלל). וכספר ילדים, לכאורה, הריהו עוסק בעולמם הקודח של הילדים. אוהבים אותי לא אוהבים אותי, טוב לי לא טוב לי, אני מקובל או לא, מה לעשות, לאן ללכת, איך לפתור מצוקות קיומיות. לכאורה אמרנו. משום שמתחת למעטה הסיפור הדמיוני, ועל אף השפה הפשוטה שאינה מתחכמת, ומופיעה אך ורק על מנת להעביר את המסר, מתחת לפני השטח הגלויים, מסופר סיפור על בני אדם, גדולים כקטנים.

 

מדובר שם בפשטות על הצורך באהבה, ביחס, בקשר, על קבלה ובעיקר על קבלת האחר. על מצוקות אישיות אשר עשויות ועלולות לקנן בכל נפש באשר היא. על העיסוק בנראות, על הצורך במציאת מכנה משותף. הפחד מלהיות אחר ושונה.

 

נראה שיש כאן גרסה מפותחת ומרתקת של הברווזון המכוער. אותו אחד שמרגיש זר, אחר, בלתי שייך, מוצא את מקומו, לאחר חיפוש וניסיונות רבים, מוצא את המקום אליו הוא שייך, ושם הוא גם מגלה את האחר. הוא כמי שעבר ניסיון קשה ונחלץ ממצוקתו, יודע להפנות מבט אל האחר, להבין אותו ולנסות לעזור לו.

 

על אף הדמויות הלא הגיוניות בעולמנו שלנו, בכוכב שבו אנו מככבים כיצורי אנוש, על אף מבנה הגוף שהוא ספק אדם ספק חיה, על אף הצבעוניות של דמויות אלה, והסביבה שנראית לקוחה מעולם זר ואחר, על אף כל אלה, הסיפור נשמע מוכר ונוגע. דווקא העובדה שזברסקי לוקחת אותנו הקוראים, קטנים כגדולים, לעולם אחר ומוזר שבו הדמויות חייזריות, והסביבה שאכן נראית פשוטו כמשמעו 'כוכב אחר', היא מצליחה לייצר קירבה. זו 'ההרחקה המקרבת'.

 

הרחקה זו אשר לוקחת אותנו אל הכוכב האחר מאפשרת לנו לראות את הדברים באופן בהיר. אותם דברים יומיומיים, נחלתם של בני אנוש, מצוקותיהם, שאלותיהם, כל אלה נראים לפתע. כל אלה נהירים לפתע. זברסקי מרחיקה כדי לקרב, והופכת את הקורא מסובייקט מעורב, לסובייקט המתבונן באובייקט ( ציור, טקסט, גיבור).

 

כך נוצר המרקם המיוחד הזה, שבו זברסקי שולטת היטב, צירוף בין השפה החזותית לשפה המילולית. בעבורה הסיפור הוא ציור, והציור הוא סיפור ואלה עולים ונשאים בקנה אחד, שזורים זה בזה, באות במילה בצורה, בתוכן מול דימוי או במה שעפרת נוטה לומר הקשר שבין דימוי לאידיאה.

 

זברסקי כבר הוכיחה בספרה הקודם שיש לה שפה ציורית משלה, כזאת המרחפת בן מציאות לדמיון, בין רישום לציור, בין פנטזיה למציאות, בוראת עולמות בקו עיקש, שמייצר תנועה – מרקם – מחבר, וסיפור. נראה שציוריה של ליזה לא זקוקים למילים כדי להבין שיש כאן סיפור, אך המילים אותם היא בוראת, יחד עם ציור ובעבורו, הופכים להיות קולות מלווים של תזמורת אחת גדולה. וגם כאן משלבת זברסקי בין ציור שהוא יותר מאיור, בין טקסט רקע, שנשמע כמו קולו של המספר, ובין תיעוד של שיח, מעשה קומיקס. שילוב מעניין גם ברמת התוכן הרעיוני וגם ברמת העיצוב והתוכן החזותי.

אפשר לצאת עם ספרה, בתוך ספרה למסע דמיוני, ובו בזמן להקיש ממנו על המציאות ולראות את הגשר ואת הקשר.

עבודת יצירה שלמה ומלאה שחולשת על כל העולמות, התוכן, שפות היצירה, הרגש, החלום והמציאות.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים