סיפור:
אנדראה
/ אושרית מינץ

 

המטוס חג מעל גינואה. הוא הנמיך מאוד ממש לפני הנחיתה. מן החלון אני רואה גבעות ירוקות ובתוך הירק הרב טובלים בתים צבעוניים בעיקר בצבעי ורוד עתיק, אוקרה, צהוב לימוני וכדומה. המראה מרהיב. התרגשות משתלטת עלי. לא רק שאני נוחתת בגינואה בעוד דקות מספר, אלא שלמחרת מצפה לי פתיחת תערוכת היחיד שלי, תערוכת היחיד הראשונה שלי מחוץ לישראל.

בישראל ליבי כבר גס בפתיחות. גלריות רבות ששות ממש להציג את הפסלים שלי, ולפחות פעמיים בשנה יש לי תערוכה בגלריה נחשבת כלשהי. הפסלים שלי גם נמכרים. למרות גודלם ולמרות שהם עשויים אבן וברזל ולעתים גם שילוב של עץ, ולמרות שברובם אינם ריאליסטים, עיריות ומוסדות תרבות קונים אותם ומציבים אותם בכיכרות ובאולמות הכניסה. אין לי על מה להתלונן, בגיל שלושים ושתיים הקריירה שלי נראית בנסיקה. אז החלטתי על עליית מדרגה נוספת, או בעצם, על שינוי ויצאתי אל העולם הגדול. קודם כל עלי לכבוש את אירופה. משהוצעה לי תערוכה בגנואה, בגלריה הנחשבת ביותר סאטורה, מיד קפצתי על המציאה.

ועכשיו, משהמטוס קרב לקרקע, אני חשה את ההתרגשות בקיבתי. כיוון שהפסלים נשלחו כבר לפני חודש וחצי, אין עמי אלא מזוודה אחת ותיק נסיעות. אני עוברת במהירות את בדיקת הדרכונים ואת הבידוק הביטחוני. שכחתי בקבוק עם מיץ תפוזים בתוך התיק, ולמרות שהוא עבר במכונה המשוכללת לגילוי חפצים לא רצויים, איש לא גילה אותו, כך שיש לי מה לשתות עכשיו. לפעמים יש יתרון בקלות הראש האיטלקית!

כשאני יוצאת מהאולם הממוזג של נמל התעופה עט עלי החום הכבד שבחוץ ובעיקר הלחות הקשה יותר מאשר בארץ, או לפחות כך נדמה לי. נהג המונית המקבל על עצמו להסיע אותי למלוני שבכיכר קוֹרְווֶטָה, נראה בחור בסוף שנות השלושים שלו, דק גזרה ומתולתל ולבוש ברישול מוקפד. אני מוסרת לידיו את כתובת מלוני, ולאחר שאנחנו מסכמים על המחיר ואני יושבת בנוחות במושב האחורי, הוא שואל מיד האם אני תיירת ומציע לפני את כל נפלאותיה של גנואה, העיר היפה בעולם, לדבריו. האנגלית שבפיו כמעט רהוטה. ופניו הנאות מפצות על המבטא האיטלקי המושך את המילים.

אני מספרת לו את מטרת בואי ושואלת אם הוא מכיר את הגלריה סאטורה. כמובן שהוא מכיר ומתחיל להסביר לי מיד איך אוכל להגיע אליה ממלוני. בדרך אני רואה מבעד לחלון את הבתים הצבעוניים שעל צלע ההר, כי שדה התעופה נמצא ממש בפאתי העיר. אחר כך אנחנו עוברים ליד הנמל, מוזיאון גלטאה, האקווריום וממולו הבניין המצויר של איגוד הסוחרים.

-         גם אני אמן, אומר לי הנהג.

-         באיזה תחום, אני שואלת.

-         אני רקדן טנגו וגם מלחין. אני גם שר קצת הוא אומר בצניעות, ואז הוא פוצח באריה מתוך לה טרוויאטה. כשהוא רואה שחיוך מאיר את פני הוא שואל אם אני אוהבת אופרה.

-         מאוד, אני אומרת, אבל לצערי לא אוכל לשיר אתך. לא חננו אותי ביכולת הזאת, אבל אילו היו בידי קמליות, הייתי נותנת לך אחת ברצון!

-         אני רואה שאת מכירה את האופרה.

-         נכון, אני אומרת.

-         אני כל כך שמח, אגב, קוראים לי אנדראה. הוא אומר. נוכל ללחוץ ידיים בסוף הנסיעה! אני רואה חיוך קונדסי בעיניו.

-         ואני לילך. גם זה שם של פרח בעברית, כמו לָיְילָק באנגלית. אותו הפרח וגם השם דומה, רק דרך הביטוי שונה במקצת!

-         וגם יש לו ריח ניחוח, אומר אנדראה בנימה של פלירטוט. והוא מוסיף שבעוד שבועיים יתקיים בעיר העתיקה פסטיבל ריקודי טנגו והוא ישמח מאוד אם אבוא לראות אותו רוקד.

-         אוי, לצערי לא אוכל! כבר לא אהיה אז בגנואה. באתי רק לפתיחה והחלטתי להישאר עוד זמן מה כדי לראות את העיר היפה שלכם.

-         כמה חבל! אומר אנדראה בחיוך רחב לבן שיניים, המעיד על כך, כי הצער הוא מטעמי נימוס בלבד. אבל אני חשה צביטה קלה של צער אמיתי על שלא אוכל לראות את האיש הצעיר החטוב הזה כשהוא רוקד טנגו.

אלא שלא באתי לכאן כדי להתעצב, באתי כדי לשמוח בתערוכה ובעיר היפה המצפה לי.

כשאנחנו מגיעים לכיכר קורווטה, אני רואה את הפסל המרשים של ויטוריו עימנואלה השני, כי כך כמובן הסביר לי אנדריאה, ואחר כך עוד פסל ניצחון, שלידו נמצא המלון שלי במיקום מצוין. אנדראה מוציא את המזוודה שלי ואת תיק הנסיעות הנוסף ומביא אותם אל סף הדלת המסתובבת ואז הוא מושיט את ידו ולוחץ את שלי בלחיצה אמיצה ומלאת מרץ. והוא גם מושיט לי כרטיס ביקור ומוסיף שישמח להסיע אותי שוב, אם אזדקק לתחבורה. אנחנו נפרדים לעת עתה, ואני נכנסת למלון בחיוך של שביעות רצון.

חדרי גדול ומצוחצח מאובזר בכל מה שרק הלב יכול לחפוץ בו. אני מסדרת את חפצי בארון ובמגירות השידה העתיקה ועושה אמבטיית קצף שמרגיעה את שרירי העייפים. אני לובשת מכנסיים לבנים וחולצה בצבע חרדל וסנדלים תואמים ויוצאת לכבוש את העיר. הפקידה בקבלה מנחה אותי איך להגיע לרחוב גריוולדי, שם ממוקמים שלושת המוזאונים החשובים, פָלאָצוֹ רוֹסוֹ, פלאצו בְּינָקוֹ ופלאצו טוּרְסִי. אני מקיפה את הכיכר, עוברת במעבר תת קרקעי והנה אני בוויה רומא. פרחי נייר תלויים מעל לראשי לאורך הרחוב כולו, ובצדדים חנויות אופנתיות. אבל אני הולכת רק מספר צעדים בוויה רומא וכבר אני ויורדת בסמטה צרה שבצדדיה בתי קפה ציוריים. עוד דקות מספר ושלט אדום מכריז על רחוב המוזיאונים. התרגשות אוחזת בי כשאני יורדת ברחוב הנקרא על שם גיבורה של איטליה. בפינה איש עם כלבו הקטן והמתולתל. האיש מנסה לשכנע את כלבו לעשות את צרכיו, אך זה מצא משהו ברווח שבין אריחי הרחוב הישנים והשבורים ומסרב למוש ממקומו. אני תמהה מי כאן מוציא את מי לטיול. ואז אני אוזרת אומץ ושואלת את האיש באנגלית אם אוכל לצלם אותם. הוא אינו מבין את השפה, אך מבין את רצוני ומסכים בחיוך ידידותי. אני מנציחה אותם בטלפון הנייד שלי וממשיכה הלאה. אפילו הצל בוויה גריוולדי ידידותי. איני יכולה שלא להרים את ראשי כדי להסתכל על הבתים המקושטים בתבליטים, שכולם נדמים לי לארמונות. ותחת אחד מהם עומד צעיר עם כינור צמוד לסנטרו ומושך בקשתו צלילים הממיסים את הלב.

אני מבלה את כל אחר הצהרים בעברי מחדר לחדר ומציור לציור. פסלים אין כמעט לאכזבתי, אך יש ריהוט, וביגוד וכלי נגינה – שפע של פאר זר, עולם אחר, כה שונה מעולמי. וקרוב לשעת הסגירה, אני כבר עייפה ורעבה ובעיקר צמאה. ואז אני רואה בכניסה לפלאצו רוסו בית קפה שבו מתנגן שיר של החיפושיות.

אני נכנסת ומזמינה מאפה איטלקי ומיץ שכתוב עליו אָצֶ'ה. כבר טעמתי אותו כשהגעתי לבית המלון. הוא עשוי גזר, תפוזים ולימון ויש לו טעם גן עדן. אני מתייבשת לי בשולחן ליד הקיר ומפנה את גבי לאיש צעיר שלפניו כוס אספרסו וספר. כשהמלצרית הצעירה, שאני מניחה כי הינה סטודנטית, מביאה את הזמנתי, אני מעירה שהם מנגנים מוזיקה של הדור של הורי.

-         זו מוזיקה של כל הדורות, אני שומעת קול מאחורי. הגבר היושב בשולחן לשמאלי הוא זה שדיבר. אני מיד מסתובבת כך שגבי לא יפנה אליו ומחייכת.

-         כל מוזיקה טובה היא נצחית, הוא מוסיף. אני מסכימה בנימוס ומוסיפה שאמנם אני אוהבת מוזיקה, אך איני יכולה לנגן או לשיר. אני פסלת, אני מוסיפה, ובאתי לפתיחת התערוכה שלי.

-         ואיפה התערוכה?

-         בגלריה סאטורה, אני עונה. אתה מכיר?

-         איזו שאלה? הוא עונה ונראה שהתרשם. זו הגלריה הכי חשובה בעיר.

-         אני מסמיקה מעט, וכדי לשנות את הנושא, אני שואלת אותו מה הוא קורא.

-         או, זהו ספר של תומס הארדי. את מכירה את תומס הארדי?

-         כן, כמובן. אני מביטה בספר ורואה שהוא קורא את 'טס ד'אברוויל'. ספר רומנטי ועצוב, אני אומרת. אתה כנראה יודע אנגלית היטב!

-         סבתא שלי הייתה מורה לאנגלית, למרות שמעולם לא הייתה באנגליה. כל כך אהבתי אותה, והיא דיברה איתי אנגלית כדי שאלמד את השפה, אבל עכשיו היא כבר איננה ואין לי עם מי לדבר, אבל אני יכול לקרוא.

-         ומה אתה עושה, כלומר, מה העבודה שלך, אם מותר לי לשאול?

-         אני זמר אופרה. הוא אומר בקצרה.

-         זמר אופרה! זה נפלא. איטליה ואופרה תמיד הולכות אצלי ביחד. ובאיזו אופרה אתה שר עכשיו.

-         לה בוהם.

-         מרצ'לו או רודולפו? אני שואלת.

-         רודולפו. הוא עונה בהבעה מתרשמת ומוסיף שלמעשה ערב הגאלה עוד כמה ימים, ומחרתיים יש חזרת תלבושות. כשיתקרר מעט, ילך להתאמן. בחום הקול שלו סובל, ובקור עוד יותר.

-         אז אין לך מזגן בבית?

-         לא, לא! רק מאוורר גדול. מזגן הורג את הקול.

ופתאום הוא מביט בי בחיוך ושואל אם ארצה לבוא לחזרת התלבושות.

-         רק אם אתה תבוא לפתיחה שלי בסאטורה מחר בערב. אני משיבה.

-         אשתדל מאוד, אבל אני לא יכול להבטיח. אגב, מה שמך? הוא שואל

-         לילך, אני עונה ומושיטה את ידי. הוא לוחץ את ידי ואומר שנעים לו מאוד ושמו אנדראה. אני מצחקקת.

-         מדוע את צוחקת? הוא שואל. ואני מסבירה לו שרק לפני כמה שעות הסיע אותי נהג מונית בעל אותו שם, וגם הוא שר אופרה, אמנם רק כחובבן. אבל הוא רקדן טנגו מקצועי.

-         כן, השם אנדראה הוא שם נפוץ באיטליה, ושלא כמו בגרמנית, שבה זהו שם של אישה, באיטלקית זהו שם של גבר. אני מנידה בראשי כדי לאשר את דבריו.

לפני שאנדראה הולך לו, אנחנו מחליפים כתובות בפייסבוק ומתבוננים בהערכה זה בדפה של זו.

 

 

אנדריאה לא הגיע לפתיחת התערוכה. לא היה לי זמן רב להצטער, כי אורחי הגלריה היו רבים וחשובים וכולם רצו להכיר את האמנית, כלומר, אותי. צילומים, שתיית פונץ' ושיחות על אמנות ועוד צילומים. כשהגעתי למלון הייתי מותשת אבל מלאת אדרינלין. לא יכולתי ללכת למיטה, לכן פתחתי את המחשב הנייד ומצאתי הודעה אישית במסנג'ר מאנדראה. הוא מצטער שלא יכול היה להגיע, אבל הוא עדיין רוצה מאוד שאתלווה אליו לחזרת התלבושות למחרת. אם אסכים, הוא יבוא לקחת אותי ממלוני בחמש אחר הצהרים למחרת. הסכמתי; למה לא? אני בחצי חופשה ואנדראה בחור אינטליגנטי וחביב. אין להכיר עיר כמו בחברת אחד מתושביה.

בחמש אחר הצהרים המתנתי בלובי של המלון לבושה בשמלת קיץ פרחונית וסנדלים אבל מאופרת בקפידה. אנדראה דייק. הלכנו לנו ברחובות, פטפטנו וצחקנו, והוא פצח מדי פעם בשורה מתפקידו בלה בוהם. אנשים הסבו את ראשיהם לעברינו בחיוך מבין. מה הם הבינו? האם הבינו יותר מדי או פחות מדי שאלתי את עצמי כשמשהו בתוכי מרטט.

ומה היה בחזרת התלבושות? ישבתי מהופנטת. איזה קולות! ולמרות שסיפור העלילה אינו אלא סיפור כמו של טלנובלה, הרי שהשירה הנפלאה והתלבושות המרהיבות משנות את כל התמונה. לא יכולתי שלא להזיל דמעה על מותה של מימי! וקולו של רודולפו, האוהב רטט בדמעות אף הוא.

כשיצאנו, לא ידעתי מה לומר מרוב התרגשות. אבל אנדראה כנראה רגיל למחמאות על שירתו. הוא חייך בהנאה למחמאות שהרעפתי עליו והציע שנלך לשתות משהו. לקחנו מונית ונסענו לנמל. שם התיישבנו באחד מבתי הקפה ושתינו יין לבן ואני שתיתי גם המון אצ'ה שאותו שיבחתי באזני אנדראה כמשקה האלים שכמוהו לא שתיתי מעודי.

-         כן האיטלקים יודעים להמציא דברים טובים, אבל לנהל את המדינה שלהם הם לא יודעים כל כך. אדם עובד כאן חמש שעות וכבר מתלונן שהוא מתמוטט מעייפות!

-         אתה רוצה לומר שהאיטלקים עצלים?

אנדראה רק חייך בעצב. אבל לא היה לנו חשק להיות עצובים. סיפרנו זה לזו על חיינו ועל אמנותינו. ביקשנו מיושבי השולחן הקרוב שינציחו אותנו בתמונה משותפת בשני הטלפונים, שלו ושלי כשאנחנו מחובקים ומחייכים מאוזן לאוזן.

אני לא רגילה לשתות, ואחרי שלוש כוסות, היין עלה לראשי וחשתי מסוחררת מעט. אנדראה ליווה אותי למלוני. הפעם הלכנו ברגל, כשהוא אוחז בידי ומזמר ואני פורצת בצחוק מבוסם מדי כמה דקות. הדרך שלוקחת באופן רגיל רבע שעה, לקחה לנו שלושת רבעי השעה. אפילו רקדנו בצמתי הרחובות. כשהגענו למלוני, אנדראה חיבק אותי וקרב את פניו לפני. עצמתי את עיני בצפייה לנשיקה על פי, אך הוא הצמיד שפתיו ללחיי ושפשף את לחיו בשלי. ואז הוא נסוב לאחור, נפנף בידו והלך לו.

לא רציתי להתקלח, כדי לא להסיר מעלי את תחושת החלום שאפפה אותי. רק הסרתי מפני את האיפור וצחצחתי את שיני ומיד נכנסתי למיטה הרחבה. לא עבר זמן רב ועפעפי נעצמו מעליהם. חלמתי על רודולפו ומימי ועל אהבתם שהתגשמה בחלומי. שם לא היה מקום למותה של מימי.

למחרת היה לי כאב ראש קל, אבל מצב רוחי היה מצוין. זכרתי שלא החלפנו מספרי טלפון, אבל כבר ידעתי שבשעות הצהרים ניתן למצוא את אנדראה בבית הקפה של פלאצו רוסו. כיוון שבערב עלי להיות בשדה התעופה, רציתי לראות עוד מקומות אחדים בעיר היפה.

כל הבוקר שוטטתי בעיר. ראיתי את כיכר פרארי עם המזרקה הגדולה והרחובות החשובים היוצאים ממנה שבתיהם מרשימים. ובצד את תיאטרון קרלו פלי'צ'. אחר כך חזרתי לעבר המלון ועליתי אל הגן המתפתל במעלה הגבעה. מערות כלובים ריקות עמדו בצדי השבילים הן עוררו בי צמרמורת קלה של נבואה רעה. אך צל מבורך קידם את פני. הירוק היה עמוק ושלו. צעדתי לאיטי במעלה ובאחד הפיתולים נתגלה לפני בניין דו קומתי. התקרבתי וראיתי דלת עץ גדולה ועליה כתוב כי זהו מוזיאון לאומנות המזרח. פתחתי את הדלת והתקבלתי במאור פנים על יד זוג מבוגר. אני המבקרת הראשונה שלהם היום. לבי היה פתוח אל פסלי הבודהות, אל האגורים, אל הסמוראים בבגדי הקרב שלהם. מבטיי ליטפו את קערות הנחושת וקערות הפורצלן העדינות. היופי היה בכול.

כשהגיעה שעת הצהריים הלכתי שוב אל עבר ויה גריוולדי. אישה בלונדית בשנות הארבעים לחייה השמיעה אריה מתוך טוסקה וקולה מילא את הרחוב הצר והמוצל. עוברים ושבים שמו זה יורו וזה שניים בכובע שהיה מונח לרגליה וכמה מהם עצרו והאזינו דקה או שתיים. אף אני עצרתי לרגע, אך רגלי משכו אותי לעבר פלאצו רוסו.

כשנכנסתי, ראיתי מיד שהשולחן שבו ישב אנדראה תפוס על-ידי אם צעירה ושני ילדיה המלקקים ג'לטו – גלידה. העפתי את מבטי אל החדר האחר ואף הצצתי אל החצר, אך איש מהיושבים אל השולחנות לא היה האיש שקיוויתי לראות.  הזמנתי שני אצ'ה בזה אחר זה וארוחת צהרים דשנה. אכלתי לאיטי. אבל כשהגיעה השעה שלוש, לא הייתי יכולה להישאר עוד, היה עלי לארוז לקראת הנסיעה הערב וגם לא הייתה עוד סיבה להישאר.

שבתי למלוני לאיטי. הזמרת כבר לא הייתה במקומה. בלי שירתה הרחוב נראה שקט מדי וכמעט נוגה. גם הצללים התארכו והעוברים והשבים כאילו שרכו את דרכם בחוסר כוח בחום הכבד.

בדרך למלון החלו השמיים להתקדר. עננים שחורים כיסו את התכלת ורוח קרירה ולחה החלה לנשוב. בכיכר קורווטה תפסו אותי טיפות ראשונות, גדולות.

-         עוד מעט ירד גשם של ממש, אמרתי לפקידת הקבלה.

-         נכון, היא השיבה. וכשזה מתחיל, זה יכול להימשך שעות על שעות.

-         תוכלי להזמין לי מונית לשעה 7. אמרתי לפקידה כשאני מושיטה לה את כרטיס הביקור שנתן לי אנדראה, נהג המונית המזמר.

-         כמובן. היא אמרה

שילמתי את החשבון ועליתי לחדרי. קודם כל בדקתי את המסנג'ר לראות אם יש לי הודעה. לא הייתה כל הודעה.

שמתי את המזוודה על המיטה והנחתי בה בערבוביה את הבגדים שהיו תלויים בארון ומונחים במגירות. השארתי בחוץ רק את הבגדים בהם אסע ואת כלי הרחצה.

התקלחתי ארוכות, התלבשתי והתאפרתי וסגרתי את המזוודה. ברבע לשבע ירדתי ללובי. שתיתי אצ'ה אחרון ואז הגיעה המונית.

הנהג לא היה אנדראה. הוא גם לא ידע אנגלית, והבין בקושי כשאמרתי לו שאני זקוקה לחשבונית.

כל הדרך לשדה התעופה ליווה אותנו גשם שוטף. העיר נראתה חשוכה והאנשים המעטים ברחוב אצו תחת מטריות רחבות.

כשהגענו לשדה התעופה, הנהג הוריד את המזוודה ותיק הנסיעות שלי. הוא קיבל את שכרו ונתן לי חשבונית, אבל הוא לא לחץ את ידי ולא אמר לי את שמו, ולעולם לא אדע אם גם לו קראו...

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים