סיפור: 
לב זה לא כלב/ זאב ליכטנזון

הברז מנוזל.

וירוס הגומיות. דלקת הצינורות. אני יודע?

צריך אינסטלטור. טיף-טף, טיף-טף. כמו גשם בשירי ילדים.

טיף-טף, טיף- טף. עזבו ילדים, אצלי הוא דופק עכשיו כמו הלב .

ברז חולה פועם כמו לב בריא.

פעם הייתי מתקן אותו בעצמי, את הברז כמובן, חצי שעה עבודה, בקושי.

אבל היום. 

. אולי צריך רק לסגור טוב יותר. פשוט לסתום לו את הפה.

גם לזה אין לי כוח.

לא מסוגל לתקן , לא אותו, ולא את מה שהוא מזכיר לי בחוסר טקט.  

 

זה בא לבד, פתאום ובלי מלווים. טוב, שטרח לעשות כמה סימנים בוטים לפני

שהודיע שהוא מתנחל אצלי.  

פרפר בטון התיישב לי על החזה. לוחץ ותוקף, האידיוט, כאילו אני איזו מוטציה מוזרה  

בעולם הצמחוני שלו. התחיל בעדינות, כאילו, ומיד דפק לי אגרוף שמאלי בצלעות.

נוקאאוט.[ מוחמד עלי, הפרפר, זוכרים?]

אפילו הפנקס בכיס החזה סוגר עלי בלחיצה של דלת ברזל.

תפס אותי בטיסה מעל גרמניה, בדרך הביתה.  

אוויר, אוויר, אין לי אוויר.

בפה פעור אני מנסה לנפח את הבלון המתרוקן של עצמי.

משתעל בלי שליטה. מנסה לחפות על מוצאי הפה ביד מנומסת, חסרת תועלת.

דיילות זריזות. יש רופא במטוס?  

כן. רופא. יש. חמצן. יש. דפיברילטור. יש.  

הכול תחת שליטה. לא התחת שלי.

ונחיתת חירום בשדה קרוב. לכבודי.

ואיזה פינוק. יותר מוי.אי.פי  בפירסט.

לימוזינה לקחה רק אותי , במהירות נטולת פקקים, אל בית המלון הקרוב .

. מאד מאד סלקטיבי. מקבל רק חולים. 

בלימוזינה, רק מיטה אחת, לשני הנוסעים הלבנים האחרים נשארו רק מקומות ישיבה.

הלימוזינה צרחה כל הדרך, כשאני מנמנם בתוך מסיכת חמצן וקוקטייל שהוא. 

האמת, עד ההסעה היה קצת מפחיד. הספקתי להציץ בראי כדי לבדוק שזה באמת אני.

פחד. לבן כמו החלוק, שיתנפל עלי עוד מעט. [ רק אחר כך הגיעו הירוקים עם המסכות.]

 מוחק את כל השיזוף שאני סוחב אתי בחזרה משבועיים של בטן-גב בעיירת החוף המקסימה הזאת.  

טוב. הצילו אותי .כל הכבוד.

 

עכשיו אני בבית. בוקר. אני לבד.

האמת ,לא זו הקודמת, זו העכשווית, מפחיד הלבן הזה שטבעתי בתוכו. הוא נדבק

ולא מוותר. כלב נאמן כזה.

והלב מה? הלב זה לא כלב. אני .כמובן גם לא וטרינר. אבל יודע שאם הלב נובח הוא

דווקא כן נושח-ח-ח-ח.

הסכנה עכשיו, שהפחד יהרוג אותי. הלבן הזה .והפרפר .עשו ממני לוחם פשוט בשטח הבנוי

של הלב הפרטי שלי. בחדרים, בפרוזדורים , ואני נראה לכם חייל?  פעם הייתי. אז מה?

ועוד כזה אחד שיכול רק להתגונן. מותקף ולא יכול להכות בחזרה. מערך הגנה על פי

הוראות הפיקוד המדיציני בלבד.

כי אחרת, תמות. 

ואני בכלל לא ממהר. יש לי עוד  הרבה הרבה דברים לעשות.

לבד זה לבד. בלי אחיות שמפנקות אותך עם כל מיני תופיני תרופות, מציעות את המיטה, מסדרות  

את הכרית, ובלי שכל בוקר מגיעה חבורה לבנה לשאול מה שלומך היום, ולרשום מה לדעתם שלומי.

בבית. בלי צינוריות שיושבות לי על הווריד. לא מחובר לכלום.

לבד. אני מוכרח לדבר.  מוכרח לדבר, אחרת ערימות המילים שמתעצבנות בתוכי, יתמוטטו ויסתמו

אותי שוב.

אין אף אחד בבית. בטח. מישנורמלי, מישבריא, מישעובד, לכל מישכזה אין מה לחפש בבית

בעשר וחצי בבוקר.

נחמו נחמו עמי, אומר לי הקרדיולוג המקומי שהגעתי להשגחתו. בסך הכול, לא נורא. יכול להיות

הרבה יותר גרוע.  

עכשיו צריך לשמור קצת יותר, לנוח טוב-טוב בבית, ואחר כך , נו, קצת להיזהר יותר.

אנחנו כבר לא צעירים, אתה יודע.

מה אני יודע? אני לא יודע. 

איזה קשקוש. לא צעירים. בטח, אנחנו כבר לא ילדים.

אז מה? הוא יכול לדבר. הוא חי ממחלות של אנשים אחרים. מתפרנס מזה.

שידבר. אבל אני , אני בן אדם עובד אני. שנים אני עובד. תמיד עובד. יותר עובד מחי.

עניין של עדיפויות.

לא צעירים. שלא יבלבל את השכל.

צריך להיזהר בשביל לחיות, אתה יודע, הוא אומר, לב נובח כן נושחחח, אתה יודע.

[נכון, למדתי את זה ממנו, מודה.]

לחיות. הרי גם זה משהו. אפילו אם צריך לעשות את זה יותר לאט. כי למה לרוץ? למה לרוץ? לאן.  

בעצם?[ שאלה לא נכונה. כשאתה רץ אתה מרגיש שאתה חי. מאד.] 

למה לרוץ? הנה אפילו בשידורי הספורט ,את הקטעים הכי מעניינים משדרים בסלואו-מושיין.

מפרקים כל תנועה, כל מהלך, לכסף קטן. סימן שאפשר גם .

הרי בסוף המהדורה מחכים לנו מלאכי השרת האלה שרצים על הקווים. כל הזמן.

[כבר הבנתם, שאני מת על ספורט. מת. פה זה נשמע קצת ציני, לא?] 

למה למהר. גם לאט אפשר להגיע לאותו מקום. בטוח. כולם מגיעים לשם. גם הרופא.

פאק. אי אפשר לצאת חי מהעולם הזה.  

אז למהר? צריך רק לדעת להסתדר בינתיים.

קשה. קשה לנוח. רק לפני חודש נחתי. ועוד איך נחתי .חופשה חלומית. ותראו מה קרה  

כשהתעוררתי ממנה בדרך חזרה.

נחתי. אני בטוח שזה מה שהרג אותי.                                       

אני לא רגיל לנוח. אני לא צריך לנוח. שיכנעו אותי.

לנוח צריך לדעת. ככה זה. אם עובדים, אז לעבוד, אם מפסיקים בעצירת פתע מתוכננת,  

הגוף מתחיל להתפנק ומי שמתפנק מתפרק.

כשהכבל המתוח של החיים מתרופף פתאום. נופלים.  

תנסו לבד בבית. ניסוי פשוט, קחו חבל, תמתחו אל חפץ קצת כבד .שחררו. וזהו. נוכחתם והוכחתם.  

אתה עובד – אתה קיים. ודקארט שיחשוב לו מה שהוא רוצה.

גם הוא כבר לא קיים החושב הזה. מה הוא חושב על זה?  

 

בבית החולים , בסך הכול, היה מאד מעניין.

אמנם גם מאד מעייף, כי לא עשיתי כלום. הכול עשו בשבילי.

אבל מקום חדש. מצב חדש. סביבה חדשה .הכול חדש בשבילי.

זמן בית החולים פועל לפי שעונים אחרים לגמרי. קצב אחר. דופק אחר.

בית מלון, כבר אמרתי, רק מסוג קצת אחר.

יש סגל , יש צוות, יש חלוקה מוגדרת של תפקידים, של מטלות.

מדברים פה בשפה זרה ,שאני מבין רק פתיתים ממנה ,וכך מתנפחת הרגשת

הניתוק החדש הזה. 

יש בזה משהו טוב, אני חושב. תשומת לב מלאה רק לעצמי.

ללב מקרטע הדופק שלי.   

תפס תחת הקנאי הזה.  

בן יחיד. נכון. כל הזמן צריך לעבוד. או.קיי. הרי זה כל הג'וב שלו.

טוב, בלי להעליב. לא להרגיז אותו. לוקח את הדברים קשה.

תירגע , תרגיע,, לא התכוונתי.

לא צריך להרוג אותי בגלל זה.

לא חשבתי על העבודה שלך יותר מידי. היה לי מספיק משלי.

בגלל זה הורגים? או אצלך נכון יותר להגיד, בגלל זה מתאבדים?

הרגשת בודד ,זנוח, לא מבינים אותך.?

 היו לי מספיק צרות משלי.  

אבל בסך הכול חשבתי שהיה לך די טוב אצלי.

לא התרגשת יותר מידי, כאבים רומנטיים במידה סבירה ביותר, לדעתי. 

אף פעם לא היית בין עבודות, כי הצליח לך, ובין משפחות, כן היית, כשלא

הצליח לך.  

 

מדוד. מתון. משעמם? 

סדרתי לך מספיק מלחמות. שתיים. כמעט-כמעט הרגו אותך אחרים, שלא

שאלו אותך.

פיצוץ אחד שלקח את כל האחרים, וכדור אחד שנתקע לי בתחת, למרבה הבושה

והפחד. שארגן לי את הרגל הצולעת. 

עד היום ,אתה בטח יודע, כל דלת נטרקת מפוצצת לי ת'מוח.

אני מתאמץ מאד להשאיר את זה רק במרחב האוזניים כדי שלא ירד, חלילה, לקומה שלך.

אני חושב שאתה יודע להעריך את ההתחשבות הזו, שנואת נפשו של כל פסיכולוג מצוי.

 תמיד השתדלתי לשמור עליך מהרוע של אחרים.

אגב, יש לך מושג מה תפקיד הרוע האנושי באבולוציה?

אני לא כזה חכם ולא מצליח להבין בעצמי.

הסתגלן שורד .והרוע בשביל מה?

לא יודע. וגם לא מעייף אותך בשאלות מסובכות.   

התור שלנו יגיע. ביחד.

לא צריך להידחף. גם לאט זה מספיק מהר.

לגמרי לא בטוח, כי במה שהרופא מרגיע, זה באמת נכון.  

מדבר אתי על אחוזים, על תוחלת, אפילו אקטואריה. לא מבין בזה.

בהחלט יכול להיות, שהוא בעצם אומר בנימוס מדיציני, שאני צריך להתחיל לארוז את החפצים.  

בעצם, זה קיצור של, תארוז ותעוף מפה.

אל תדאג. אתה עף אתי.

ואם אעוף קצת לפניך, אם המוח ימריא ממני החוצה לפניך, ממליץ לך לעוף מיד יחד אתו. 

אם תישאר לקשקש עוד קצת ,עוד יוציאו אותך לעבוד אצל מישהו אחר.

לך תדע אצל מי תיפול. בריא כבר לא תצא מזה.

אל תדאג. אתה בא אתי. לא תרמתי אותך.

בוא נסכים, שנמשיך עוד קצת ביחד. תתאושש. השידוך בינינו לא נראה כל כך רע.

אולי הוא לא מצטלם כל כך טוב במכשור הרפואי המתוחכם הזה, אבל היחסים בינינו

די פשוטים.

אמנם אני המעביד היחיד שלך, אבל רואה אותך יותר כמו חבר, לא בוס.   

 

אנחנו משפחה, הכי קרובה שיש. באנו ביחד. עוזבים ביחד.  

כשהאבא שלנו ז"ל ,הכניס את ההוא שלו לאימא שלנו ז"ל, הם שידכו אותנו לתמיד.

כן. כן. תזכור הם גם ההורים שלך ז"ל, לי אין שום אחריות על ההזדיינות שלהם.

הז"לים שלנו דחפו דחפו  את הדם, עד שנפשקו ברכיים, נדחפו אשכיים,

 קווץ פה, קווץ שם והופ, הנה אנחנו.

ואז. נתתי לך מקום מצוין בדירה שלי. עודדתי את הקשרים שלך עם כל האברים האחרים בדירה.

עד האחרון והקטן ביותר בהם.

האכלתי, השקתי, הזנתי, התנדבתי ללעוס ויטמינים ולבלוע ברזל, צמחוני, טבעוני, כבר לא יודע

מה. והכל רק בשבילך. אותי זה לא עניין בשיט. רק סביבה מוגנת בשבילך. תשאל את דארווין

או את הרופאה, שעוד מעט תגיע לראות מה שלומך, וזה בדיוק כמו לשאול מה שלומי..  

נמשיך את השיחוח החד צדדי הזה אחר כך.  

 

בינתיים נכנסה הרופאה.

מוצאת חן בעיני. לא. לא ברמה שכבר מגיעה ללב. אבל יש עוד אברים אחרים בגוף.

חיוך מקסים. וגם. היא מתכופפת אלי וחושפת קצה של מסר כפול. שדיים כפתוריים ארוזים

ברישול בחזיונת וורדרדה.

אני יודע שהעיניים שלי שמחות וגם המנוף המזדקף במכנסיים הפתטיים שלי.

אי נעימות קלה, כרוכה בנעימות קלילה.  

פה אני אישיות דיגיטלית. הכול ממוחשב. אני רק עוד קייס. ערימה של דאטה .

והיא אלי, בחיוך אנלוגי ,ישן וטוב.

וגם חכמה. רופאה מומחית.

אני לא כזה חכם גדול, אבל גם לא איזה טמבל קטן. 

עבודה.עבודה.עבודה. הצלחה.

 עד היום, זה אני.

שני תארים ומשרה בכירה ומקדמת, אלה ההוכחות בסי.וי שלי.

נשארתי אתה בקשר מיילים אחרי שחזרתי הביתה.

כשהביטוח ירשה לי לטוס בטיסה רגילה, לא רפואית, אני חושב להגיע אליה.  

חושב שהיא תסכים.

התחממנו קצת אחת על השני, במגבלות הנדרשות בסיטואציה.

יתרון עצום להיות עם אחת שתבין את הלב שלי, בריא או חולה.  

ותהיה גם הספקה חופשית של ויאגרות , כדי לעזור לך לדחוף את הדם לאן שצריך, כשצריך.

בינתיים אני לא שואל מה דעתך בעניין.

אם ילך טוב, יגיע גם תורך להתערב. 

אם יצליח, עוד אודה לך, שתקעת אותי , ביוזמה שכולה פרטית שלך, בדיוק בידיים שלה.

אין סיכוי, שהייתי מוצא אותה במהלך מתכונן ויסודי אחר .

איך ידעת? אינטואיציה ניסיון?" נכון, נמאס לשנינו מהבצורת הארוכה בשדות הרגש שלנו.

הנה אנחנו שנינו ,לבד לבד בבית.

העיתוי שלך, המיקום, ההזדמנות. שאפו גדול. בטוח שהיא תמצא חן גם בעיניך.

אני מתנצל, שאמרתי : הלב זה לא כלב, שלילי כזה. נכון יותר להגיד, שאתה בהחלט גם

חבר. סורי. 

עוד יהיה טוב לשנינו. אנחנו ביחד ,ואולי נצרף עוד מישהי. אם נחיה. נראה.

 

אני מדבר המון. זה מה שנשאר לי לעכשיו. פלטתי כמעט את כל הקצבה החודשית שלי

בחודש טוב. אני אוהב לעשות. לא לדבר. אתה יודע.

עכשיו אני פנוי להתווכח עם עצמי. תקשיב.

מי אומר שעבודה חשובה כל כך, מי? ואם מישהו אומר, אז אני צריך להאמין. תראה אותי היום.

עבודה מכניסה לי סדר בחיים וגם מסדרת אותי כלכלית. חשוב בהחלט. אתה יודע שלא נולדנו עם  

כפית של  פלטינה בתחת. סחבנו עד פה , בסך הכול, די יפה ביחד. אנחנו שני פלחים של אותו תחת.

אם הבאת אותי לפה וגם פתחת לי את שם, חייבים לבדוק.

מת על וויז: לחשב מסלול מחדש. 

הסיסמא הכי קולוסלית שיש. הפילוסופיה הכי שימושית שיש.  

אנחנו מוכנים.

בוא נצא לדרך.

עשה פניית פרסה....

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים