מאמר:
לשמור על הנינוחות/ מארי רוזנבלום
על הספר –"נינוחות" / ויליהם שמיד / הוצאת כתר

 

כמה קשה נפשית לקרוא ולהבין את כוונת הסופר ויותר קשה לסכמו, וחובה להעבירו לחבריי וחברותיי, לעמוד מול אותה מציאות ולומר "הוא מתכוון אלי"........

אז אם אתם צעירים בגילכם, מאשרת לכם לדלג על הכתבה, השאר, תקראו.

שכנתי נותנת לי ספר במתנה. לא יום חג ולא יום הולדת, סתם ככה אחרי צהריים של קפה. כמה אני אוהבת מתנות כאלה.

"נינוחות

על המתנה שהזקנה מעניקה לנו"  מאת וילהלם שמיד.

ספר אדום קטן בהוצאת כתר 2019 . 113 עמודים. גם הגודל נוח. נוח להחזיק בו, לטוס אתו, אותיות שחורות בגודל נוח.

שמיד פותח את ספרו ואומר : "הרעיונות שלי לא נבעו מההזדקנות שלי אלא מזו של אמי. הערצתי את אמי על הנינוחות שבה חוותה את הזדקנותה....והצצתי מעבר לכתפה כדי ללמוד ממנה מה שרק אפשר, למקרה שיום אחד, כמו כולנו, אזדקק לנינוחות הזו ושאלתי עצמי איך אוכל להגיע אליה בעצמי, בעתיד הרחוק".

שמיד הוא פילוסוף חופשי ומורה רוחני פילוסופי וטוען שאנו מנסים להתחמק ולהתמודד עם הזקנה. אנו מנסים להתייחס לכל מיני תופעות שקורות לנו מעין "קלקול". הקלקול הזה הוא השינויים שעוברים על גופינו ולא נוח לנו לקבלם.

 

כשמדקנים חשובה הבריאות. כולנו יודעים זאת. כעת היא הופכת לסוג של עבודה- תנועה , תזונה, דברים טובים,  וכד'. רק מעטים זוכים לבריאות טובה.

 

מה נחוץ לנו כשאנחנו מזדקנים? בריאות, כמובן. זמן רב הייתה הבריאות דבר מובן מאליו וכעת היא הופכת לסוג של עבודה. אנחנו יכולים לעשות הרבה למענה, לדאוג לעצמנו באורח מודע, להקפיד על תזונה נכונה, להרבות בתנועה, להקיף את עצמנו בדברים שעושים לנו טוב, אבל רק מעטים זוכים לבריאות טובה עד יומם האחרון. הסבירות של כאבים ומחלות לא פוחתת עם ההזדקנות. אמנם יש כאלה שמנסים להקיף את עצמם בחומה של הנאות שתרחיק מהם חוויות שליליות בעזרת חוויות חיוביות, אך הצעד החמישי לנינוחות מתבטא דווקא בשכלול היכולת לקבל את הקשיים הקטנים והצרות הגדולות שכרוכים בהזדקנות. איך אוכל לעשות זאת?

יש לי כאבים בגב ובכתפיים. למה? איך אפטר מהם? מה עוד צפוי לי? בבוקר אני גורר את עצמי לאמבטיה כמו פעם אחרי לילה סוער. אני מותש וכל העצמות כואבות לי. כך זה יימשך? כתמי גיל על הגוף לא כואבים, אבל פוגעים ברגישות האסתטית. מצער אותי גם שאינני מסוגל לעבוד כל הלילה, דבר שיכולתי לעשות במשך עשרות שנים. החניכיים שלך התכווצו עוד יותר, מודיע לי בצער רופא השיניים. חדשות רעות לשיניים שלי וגם לי. רופא המשפחה מאבחן שיגרון, אבל רק בשלב התחלתי, הוא מוסיף. "ערמונית" הייתה במשך שנים רבות מילה זרה, סתמית. בינתיים למדתי עליה דבר או שניים. לפעמים יש לי קצת סחרחורת כשאני קם ממקומי. מה זה אומר? הלב שלי מגמגם ?

.

אם יתעורר הצורך להתמודד עם כאבים הרי יש פתרונות, ומרגיע לדעת שהם קיימים: תרופות, טיפולים, מדיטציה, ניתוחים, בהתאמה אישית עד כמה שאפשר. כגורם משלים להתמודדות עם כאב יש להביא בחשבון את היכולת להכיל את הכאב בחיינו. הדבר חיוני במקרה של כאב כרוני, כדי שלא נתעל את כל כוחותינו למאבק אחד, שעל פי הערכה מציאותית אין סיכוי לנצח בו.

.

דברים רבים בחיים תלויים במזל - או בחוסר מזל - בלי שאפשר יהיה לומר בביטחון מהן הסיבות בכל מקרה ומקרה. אין טעם לבוא בטענות לעצמך, לאחרים, לחיים ולעולם כולו כשקורה משהו שלא היה צריך לקרות. קורה שנוחתים אסון, מחלה, התערערות של ודאות. למה זה קורה לי? אין הסבר. מדוע זה קורה לי עכשיו? זה יכול להיות מקרי לגמרי. מתי זה יחלוף? יכול להיות שלא יחלוף. ומה אז? לא נותרת אלא ההתמודדות הטובה ביותר, והיא לומר לעצמי: זו המשימה שהחיים מציבים לי כעת, במקרה או בכוונה, מי יודע. אני מקבל עליי את המשימה כדי להפיק ממנה משהו, הרי משהו טוב צריך לצאת ממנה. האין זה כך? כל מה שקורה מביא איתו בסופו של דבר משהו טוב. לא בהכרח משהו טוב שנקבע מראש, לא תמיד טוב לאדם שלו זה קרה, לא אחת רק במבט לאחור. עם הזמן, ולעיתים אחרי זמנו של היחיד, מתבהר הטעם, ההקשר, של המקרה, טעם שהיה בו כל הזמן והתברר בדיעבד.

עקרונית אין בכוחי לבטל את הקוטביות בחיים, את המתח בין החיובי לשלילי. בלעדיה אין חיים, זאת ידעו כבר אבות אבותינו וכך כתוב על שעוני שמש עתיקים: "מה היה האור בלי החושך?" האמונה בחיים מאושרים כאן ועכשיו, שרווחת בעת המודרנית, מעוררת ציפייה שאפשר יהיה להרחיק את כל השלילי מהחיים. גישה זו דומה מאוד לאמונה הדתית באושר בעולם הבא, בגן העדן שכולו על טהרת החיוביות. האמונה בעולם הבא שרווחה בתרבות הנוצרית במשך מאות שנים הוקיעה ספקות ארציים, חשיבה שלילית ומלנכוליה כחטאים שדינם מוות.

החטא המודרני הנורא מכול הוא הדיכאון. מה שהיה מאז ומעולם חלק מההוויה האנושית, קבוע אנתרופולוגי, קרי, היכולת של האדם להיות מדוכא, שפוף, אומלל, נחשב כיום לפשע חמור, ל"מחלה" פוסט-מוסרית.

עם זאת, רבים הרואים בעצמם דיכאוניים או אף מאובחנים לא אחת ככאלה, בעצם סובלים ממלנכוליה ותו לא. הם סובלים ממה שנקרא תוגה, אותה מלנכוליה ישנה, מצב נפשי שלא יכול להיחשב למחלה. בניגוד למשמעות המקורית של המילה - מרה שחורה (מלנכוליה ביוונית) - לא חייב להיות בה משהו מר.

זקנים וקשישים סובלים מהמצב הזה יותר מצעירים ומבוגרים. כך גם לגבי המחלה הקרויה דיכאון, שהלוקים בה סובלים מקיפאון רגשי ומאי יכולת לחשוב - בניגוד לסובלים ממלנכוליה שחווים סערת רגשות ומחשבות. האדם הדיכאוני כבר לא יכול לעזור לעצמו. הוא לא מצליח להימלט מהמעגל הצר של מחשבותיו, והוא תלוי בעזרתם של בני משפחה וחברים, שלא עוזבים אותו לבד במצבו זה, או בטיפול של רופא או מטפל.

השטח האפור שבין מלנכוליה לדיכאון מקשה על ההבחנה ביניהם. הנטייה לאבחן אנשים מלנכוליים כדיכאוניים מעלה את מספר החולים במידה שלא תשוער. זה טוב ליצרני התרופות וגם למודעות הציבור למחלה, אבל לא ליחיד הסובל ממלנכוליה. זה האחרון זקוק לבן שיח יותר משהוא זקוק לתרופות, לעומת הדיכאוני שזקוק לטיפול של רופא ומטפל.

הבדידות האקזיסטנציאלית, המועצמת בתרבות שמאדירה את ה"אני" יותר מאי-פעם, היא האחראית, יותר מכל דבר אחר, למלנכוליות לעת זקנה. ה"אני" נדרש להסתפק בעצמו: אני הוא זה שחי את החיים האלה, לא מישהו אחר. אני הוא זה שצריך לעמוד על פי התהום שנפערת כאשר דכדוך זניח הופך לאומללות של ממש. רק אני הוא שיכול לחיות את החיים האלה עד תומם, לא מישהו אחר. ואני הוא זה שחושב על החיים בעולם הבא בצורה אחרת מזו שחושבים עליהם אחרים. צער העולם שאני חש בשל מצבו של האדם ושל העולם בכלל הוא בלתי נתפס ואין מה שיכול להפיג אותו. המודעות לעובדה שזמני עלי אדמות מוגבל, שיום אחד איאלץ לעזוב את החיים ואת האנשים שאני אוהב, מייסרת ממש. זה יקרה. לא יהיה בכוחי למנוע זאת.

כאן אני עוצרת.

 

לכו תקראו ותיהנו.

 

שימרו על הנינוחות, במיוחד בזמנים קשים.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים