ערב זיכרון ואהבה לשלוש משוררות ירושלמיות/ שמחה סיאני
שפרה ויינשטוק-אשכול, אסתר בר-חיים ופועה שלו-תורן
שהתקיים ב"בית ג'ראר בכר"
צילום: רחל סיידוף מזרחי 

הערב היה  ערב מיוחד, בו אנו מקיימים אירוע של זיכרון ואהבה לשלוש משוררות ירושלמיות שחיו בתוכנו, השתתפו בפעילויות ספרותיות של הקבוצה הירושלמית שלנו והלכו בדרך כל הארץ.

שתיים מהן מוזכרות בספר שמות פרק א' פסוק טז': "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר, בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא, והמיתן אותו, ואם בת היא, וחיה.  ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".

גם אסתר לא נפקד מקומה מהתנ"ך והיא מופיעה במגילה כאסתר המלכה, אשת אחשוורוש ,שהצילה בחוכמתה את עם ישראל מפרעות שנכונו לו.

שלוש הנשים, ששמן מעיד על מעשיהן וגדולתן. מאז ימי התנ"ך, היו הנשים בשמות אלו כדוגמא וכסמל לכולנו, וחברותינו היקרות שפרה, אסתר ופועה, שזכו באותם השמות, פרחו הן בכתיבת שירה והן בפעילות ציבורית בקרב הסופרים העברים.

אסתר בר-חיים פתחה "סלון ספרותי" בביתה, בו נהגנו להתכנס שנים רבות ולקרוא את שירינו. גם בביתה של פועה התקיימו מדי פעם ערבים כגון אלה, והקשר בינינו לבין השלוש היה קשר של   חיבה והוקרה.

ועתה מספר מילים על כל אחת מהן:

שפרה ויינשטוק-אשכול - 1924 - 2005

ילידת ירושלים, בת של המקובל הרב חנוך חיים הכהן, שהיה אחד מרבני הונגריה שעזב את כס רבנותו, עלה לירושלים וכיהן בה כראש כולל מונקאטש.

במשך עשרות שנים פרסמה שפרה שירים ופרוזה בעיתונות הדתית והכללית, בביטאונים ספרותיים ובשישה ספרים שהוציאה לאור. בשירתה וביצירתה, שילבה שפרה את עולמה כבת "היישוב הישן" והשתייכותה לציבור החרדי-חסידי, בד בבד עם העולם המודרני האוצר בתוכו יתר פתיחות ורגישות.

אסתר בר-חיים - 1926 - 2011

נולדה ב-1926 בירושלים ועסקה בשיווק סיטונאי של ירקות ופירות, שהיה מיועד לישיבות ולבתי חולים.  אסתר הייתה מתנדבת ב"יד שרה" וב"אמונה". היא השתלמה בשפת היידיש באוניברסיטה העברית ופעלה רבות לקידום השפה ותרבותה.

אסתר שימשה כיו"ר הסניף הירושלמי של "אוהבי יידיש – דור ההמשך". בשנת 1992 זכתה בפרס אברהם י' לרנר על ספרה "פארווס לאכט די כלה?" שראה אור ב-1997, וזכה לפרסום גם בשווייץ, צרפת, רוסיה, אוסטרליה, ארצות הברית, גרמניה ושודר ברדיו ובטלוויזיה בישראל ובגרמניה.  הוא אף עובד למחזה והוצג בתיאטרון ירושלים.

אסתר בר-חיים כובדה ב"פרס האור" בשנת 1995 ובתואר "יקירת ירושלים" בשנת 2004.

פועה שלו-תורן - 1930 - 2017

פועה שלו תורן נולדה בתל אביב להורים יוצאי רוסיה הלבנה.  היא למדה בגימנסיה הרצליה והייתה בעלת תואר דוקטור בספרות עברית באוניברסיטה העברית.

פועה השתתפה בתחרות מלכת היופי של ישראל בשנת 1954, זכתה בתואר "מיס ירושלים" והחלה לכתוב עוד בהיותה תלמידה בבית ספר יסודי. שיריה תורגמו לשפות רבות וכמה מהם הולחנו והוקלטו. היא הייתה חברה באקדמיה העולמית לאומנות וזכתה בפרסים רבים ביניהם: פרס בינלאומי על שם ש' שלום, פרס ראשון בקונגרס בסין, פרס על תרגום שיריו של רבינדרנת טאגור ובשנת 1997 זכתה ב"פרס האור".

כולנו חשים כלפי שפרה, אסתר ופועה, חוב של כבוד והוקרה. הן פעלו בתוכנו והשפיעו עלינו מאישיותן המיוחדת ומיצירותיהן. התכנסנו הערב כדי להביע את אהבתנו אליהן, העלאת זכרן והוקרה על החברות האמיצה וארוכת השנים שהייתה בינינו.

תהא נשמתן צרורה בצרור החיים.

 

דברים מפי קרובי משפחה וחברים על אודות שפרה, אסתר ופועה ז"ל

 

יאיר ויינשטוק-אשכול

 

יאיר הוא האח הצעיר במשפחה שירש את כשרון הכתיבה של אמו, שפרה. כמוה, כן הוא עוסק בספרות, כותב סיפורים קצרים במגזין החרדי "בקהילה" (שעורך בנו).

יאיר מפרסם קובצי סיפורים ורומנים, שהם ממש להיט ברחוב החרדי ואפילו רבי מכר. בנה של שפרה דיבר באהבה ובגעגועים על אמו ושירתה וסיפר סיפורים על אודותיה, "סיפורים שלא הכרתם עד היום", כך אמר וקיים!

לדבריו, המשפחה קשורה לחסידות מונקאש. כאשר נבנתה השכונה, הממוקמת בסמוך לרחוב בצלאל, תחילתה היה בבניית שורת בתים ברחוב יזרעאל. השכונה הייתה אמורה להתפתח ולהתרחב, אך היו כאלה שמנעו את התפתחותה.

שיריה של שפרה ויינשטוק-אשכול, יונקים מכתבי החסידות ויש שורות בשיריה הנשענות על החסידות ועל המיסטיקה הקבלית.  בנה הבכור, משולם-זושא, הוא על שם           גדולי החסידות.

לפני הולדת בנה השני, חלתה שפרה במחלת לב והייתה בטוחה שהיא על ערש דווי. מיד קיבצה את בני משפחתה סביבה כדי להיפרד מהם. בלילה, נגלה אליה בחלום אביה, חנוך, ואמר לה: "בתי, אל תפחדי ואל תדאגי, את תחיי עוד שנים רבות. עכשיו את הרה ונושאת בתוכך ילד שייקרא בשמי".

כששפרה התעוררה מחלומה, החליטה לעשות בדיקה אצל רופאה והתשובה השאירה אותה בתדהמה! היא הייתה בהיריון, בחודש הראשון, מבלי שידעה כלל על כך. לילד שנולד קראו "חנוך-חיים". יאיר ממשיך ומספר, שאמו חוותה צער, כאשר נולדה לחנוך אחות, שנפטרה מפוליו בשנת 1952.

אחריה, נולד לו אח בשם "נחמיה" והגיע לגיל שמונה.  במשפחה היה ידוע נחמיה כשחיין מעולה ונמרץ.

יום אחד, בשובו מהים עם כמה מאחיו, הרגיש עייפות, כי שחה שעה ארוכה בים, וביקש לנוח. אחיו הבכור, משולם זושא שהיה בבית, רצה אף הוא ללכת לים וביקש מנחמיה להתלוות אליו. נחמיה סירב ואמר שהוא עייף מאד, אך אחיו הפציר בו והוא נעתר לבקשתו ללכת עם משולם לים.

כשנכנסו השניים לים, הגיע נחשול גדול ובלע את שניהם.  משולם הצליח לצאת מהים, אך נחמיה, שהיה עייף, נבלע בין הגלים וטבע!

יאיר מספר, שאמו הייתה באותה שעה במטבח וחשה שמשהו מתפוצץ בלבה, כאילו משהו נקרע בה. היא מיד יצאה מביתה ורצה לחוף הים. המחזה שנגלה לעיניה אימת את הרגשתה הרעה.  המולה הייתה שם ואנשים התרוצצו הלוך ושוב על החוף, תרים בעיניהם אחרי דבר מה נעלם בין הגלים הסוערים.

"נחמיה" לחשה שפרה לעצמה, ואצה לשאול את האנשים: "מה קרה?", "ילד אחד טבע", ענו לה. שפרה הבינה, שאיבדה את נחמיה שלה. מקרה זה שבר את לבה עד      סוף ימיה!

"את גופתו של נחמיה", סיים יאיר את סיפורו הטראגי, "מצאו אחרי מספר ימים בחוף ים אחר". ואילו אחיו, משולם, לא סולח לעצמו על כי הכריח את אחיו נחמיה לבוא אתו לים, שאם לא הכריחו, היה אחיו חי וקיים עד עצם היום!

מי שהכיר את שפרה, כמונו, חבריה ל"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" ידע, ששיריה היו שונים ממה שכותבים המשוררים הישראלים. היא כתבה מתוך קדושה ולעיתים כתבה דברים בשפת המלאכים.

 

שירה מעידן אחר

שפרה ויינשטוק- אשכול

אוּלָם מָלֵא מִפֶּה אֶל פֶּה שִׁיר נֶחְרָז

שִׁירָה מֵעִדָּן אַחֵר

קוֹל דִּבּוּר שִׁירָה הִיא מְלָאכָה

פִּצְפּוּצֵי מִלִּים נֶאֱמָרוֹת כְּבַלָּדוֹת

שֵׁם נִתַּן לָהֶם אַחַר לֵידָתָן

צִפְצוּפֵי שִׁיר בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה

דַּבְּרוּ דָּבָר, הַכּוּ בַּסֶּלַע, שִׁירָה הִיא כֹּח

הָאִישׁ אָמַר מִלִּים, לָהֶן שֵׁמוֹת

שִׁירָה אַחֶרֶת רִנְנַת צִפֹּרֶת

כְּנָפֶיהָ מַפְלִיגוֹת אֶל אֲנִינֵי טַעַם

מַה טַּעַם מִלִּים זָדוֹן לִמְשִׁסָּה

כֻּתֹּנֶת צְהֻבָּה מְבַצְבֶּצֶת

בִּכְנָפֶיהָ כִּתְמֵי-דָּם - הַכֵּר נָא!

מַה טַּעַם זָכְרוּ צִיצִית טַלִּית קָטָן

מַה טַּעַם זָכְרוּ יֶלֶד יְהוּדִי קָטָן

מִלִּים כְּדָרְבוֹנוֹת, זֶה בְּכָךְ וְזֶה בְּכָךְ,

מִלִּים מְדַבְּרוֹת, הַכּוּ בַּסֶּלַע מִלָּה כִּלְשׁוֹנָהּ

שִׁירָה מֵעִדָּן אָחֵר.

 

הבן, יאיר, דיבר באהבה רבה על אמו ועל שירתה. שיריה יונקים מכתבי החסידות, ויש שורות בהם הנשענים על החסידות ועל המיסטיקה הקבלית.

 

בּוֹרֵא עוֹלָם, אוֹר זָרַעְתָּ בָּעוֹלָם,

וּבַבְּרִיוֹת שֶׁבָּרָאתָ אוֹר גָּנוּז זָרַעְתָּ,

וּבַעֲלָטָה הֶסְתֵּר פָּנִים, בְּנֵי אֱנוֹשׁ בַּעֲלָטָה שְׁרוּיִים,

בְּמֶרְחֲבֵי עוֹלָם אֵין-סוֹפִיִּים,

בְּהֶבֶל וּבְתֹהוּ אוֹבְדִים, כּוֹשְׁלִים עֲלֵי בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים

בַּעֲלָטָה הִשְׁתַּבְּרוּת שֶׁל אוֹר, שֶׁל שָׁבִיט וְצֶדֶק מִתְרַחֲשִׁים,

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשׁוֹב: רְאֵה אֱלֹקִים,

בְּנֵי אֱנוֹשׁ הַטּוֹבִים בִּיצִירוֹתֶיךָ,

חָתַמְתָּ בָּהֶם מֵהוֹד צַלְמֶךָ

יֶאֱצַל עֲלֵיהֵם מֵאוֹר פָּנֶיךָ,

יִמְתַּק הָאוֹר לְעֵינֵי מְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ,

עָטְפֵם בְּאַהֲבָתְךָ לֶאֱהֹבְךָ בְּכָל לְבָבָם

וְצַלְמָוֶת לֹא יִשְׂתָּרֵר בָּעוֹלָם

לְנֶפֶשׁ הַנֶּחְשֶׂפֶת לַנִּשְׂגָּב הָאֱלֹקִי בִּפְלִיאָה אֱנוֹשִׁית

לִקְרוֹא בְּשִׂמְךָ אֶחָד.

 

אסתר בר חיים

מנחם פאלק, יו"ר סניף ירושלים, "אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" נשא דבריו

על אודות אסתר:

אסתר בר חיים הייתה מחוברת לפולקלור של תרבות היידיש וכתבה יצירות בעברית וגם ביידיש. הספר הבולט שכתבה ההוא "פארווס לאכט די כאלע"- "למה צחקה הכלה?" הספר מציג במבט הומוריסטי את הווי החברה האשכנזית: השידוך, הדייטים בין   החתן לבין הכלה, האירוסין והנישואין. הכול נכתב בעין שובבה ובצחוק, כולל תיאור       הלילה הראשון.

לדוגמה, יש קטע שבו הכלה מחכה במיטה בליל הכלולות, והחתן יושב באותה עת ולומד תורה. היא קוראת לו ואומרת שקר לה, כדי לרמוז לו שיבוא  לחבק אותה ויקיים את "המצווה", אך הוא ממשיך ללמוד תורה. ואז אומרת לו הכלה,  שאימא שלה נהגה לחבק אותה כאשר היה לה קר. והחתן, שלא הבין כל רמז, הפסיק לימודו ושאל: מה את רוצה שאעשה, שאלך לקרוא לאימא שלך בשעה מאוחרת זו שתבוא לחבק אותך?

הנה ציטוט אחר מן הספר שמצביע על הפחדים מפני ליל הכלולות:

החברה מספרת לכלה –

"דודה חוה פחדה להתחתן".

"ווי איז מיר. עכשיו זה מה שמעניין".

"אבל מה היא פחדה? מה יכול להיות?"

"ישנם אנשים  שיש להם פחדים מכל מיני שטויות".

 

הסיפור חושף גם את הרתיעה בחברה החרדית מפני למדנות יתר של הכלות:

"שיינה רגזה על למדנותה ואמרה בקול מרעים:

כל הלמדנות של בת, זה הבל הבלים!

לא בפסוקים תכבסי את החיתולים, ולא רומנים תבשלי בחיים. מספיק ודי עם הכתוב. תהיי באלבוסטע, זה מה שחשוב".

 

בקטע אחר סמוך לחופה, אומרת הדודה לכלה:

"צאי ברגל ימין לחופה". ולחשה: "היי חזקה, ולפעמים רצוי להראות חולשה".

 

היא מציעה לכלה גם לבכות מדי פעם:

"הנשים בוכות."

"למה?" פאניה השתוממה.

 "כדי להראות שנאמנות הן וכדי להתפרק קצת מהצרות שלהן".

 

הספר הצליח מאוד וענה על הצורך של שוחרי תרבות יידיש רבים. אין פלא איפה, שהוא זכה לעיבוד כמחזה ב"תיאטרון היידיש שפיל".   

 

המשוררת אדלינה קליין, חברתה הטובה של אסתר נשאה דברים בשבחה:

בכל פעם שהנחיתי אירוע, אסתר הייתה יד ימיני. היא הציגה את הביוגרפיה של היוצר/ת וגם קראה יצירה מפרי עטו/ה.

חשוב לי להדגיש, שאסתר הייתה חברה של אמת, אישה חמה ואוהבת את הבריות. חיוך היה נסוך על פניה תמיד, הייתה מסבירת פנים לכולם ועיניה קורנות אור. את כל מעשיה עשתה בנועם ובחן. כשהיינו באים לביתה לערבי קריאת שירים, הייתה מתכוננת מבעוד מועד ומכינה לנו שולחן מלכים מלא כל טוב, חלקם ממעשה ידיה.

להלן אביא אחד משיריה:

 

א ד ם

מה שאדם חושב על עצמו -

אין זה מה שהוא.

ומה שהוא -

אין זה נראה.

ומה שנראה -

הוא אינו מקבל,

ומה שהוא מקבל -

איננו מקובל על אחרים.

ומה שאחרים חושבים שהוא -

זה לא מה שהוא.

ומה שהוא באמת -

יש שאינו יודע.

ומה שהוא יודע -

אין יודעים.

אולי זה טוב -

מי יודע.

 

בלפור חקק  סיפר על פועה שלו תורן.

(בעבר יו"ר אגודת הסופרים העברים 2011-2005):

האם יוצא לכם לפגוש אישה הולכת מחזיקה בשמשיה ובמניפה עם פרח בשיער? אני מתקשה לראות מראות כאלה היום. אבל זו הייתה פועה שלו תורן, צמודה לשמשיה ולמניפה. בספרה 'לחלום אותך' היא מתארת דיוקן של עצמה בעקבות ציור של הצייר הצרפתי קלוד מונה.

 

גְּבִירָה בְּלָבָן

אֲנִי גְּבִירָה בְּלָבָן

שֶׁיָּרְדָה מִבַּדָּיו שֶׁל קְלוֹד מוֹנֶה.

אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה

אֶל הַמְּצִיאוּת

בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה

יוֹצֵאת אֶל הָעִיר וּשְׁאוֹנָהּ

עוֹמֶדֶת תּוֹהָה:

הֵיכָן כָּל הַכִּרְכָּרוֹת

הֵיכָן הָרְגִיעָה

וְהַגְּבִירוֹת הַנָּאווֹת?

לְאָן מְמַהֲרִים כֻּלָּם?

מִתְחָרִים עִם הַזְּמַן, עִם עַצְמָם,

תָּמִיד עֲסוּקִים

וְדַעְתָּם פְּזוּרָה.

אֲנִי[‏W1]  יוֹצֵאת בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה

וּבְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה -

גַּם אֲנִי גְּבִירָה עֲסוּקָה,

עֲסוּקָה מְאוֹד,

שֶׁיָּרְדָה מִן הַתְּמוּנָה

רַק לְשָׁעָה קַלָּה

לְהִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב - - - - -.

 

מסכת החברות שלי עם פועה שלו תורן התנהלה לאורך שנים רבות. כשנכנסתי לשדה הספרות, היא הייתה אייקונה נודעת, כך ראוי להגדיר זאת. שיריה הופיעו אז במדורי הספרות של יום שישי וכן גם תרגומיה לשירי רבינדרנת טאגור.

באירועי הספרות ראיתי אותה, אך לא ניתן היה להתקרב אליה כלל. היא הייתה כה רחוקה מכולם, כאילו חומת מגן הקיפה אותה. פועה ישבה ונופפה על פניה עם המניפה. כמובן, הזכירו תמיד אז שהייתה מלכת יופי, "מיס ירושלים". זה הסב תשומת לב, כי כמה מלכות יופי יש כבר באגודת הסופרים העברים?

היום, כשפועה אינה עוד עמנו, אנו שואלים לא פעם: מי הייתה פועה?

אני זוכר, שבשנותיה האחרונות לפני שחלתה ולא יכלה לצאת מביתה, הייתה מגיעה תמיד לאינגליש קייק במרכז המסחרי של רמת בית הכרם. כך ניתן היה לקבוע אתה ולהיפגש שם. אני זוכר מפגש מיוחד, שבו ישבה פועה שותה שוקו חם ומתוק עם קצף גדול ממלא את שולי הספל. היא סיפרה לי שהיא עסוקה כבר שנים בספר שהיא כותבת: "פכים קטנים על אנשים גדולים". שאלתי אותה: למה כל הבוקר לא ניתן להשיג אותך? תמיד מגיעים אל המשיבון, משאירים הודעה, ואחר כך את חוזרת ומשוחחת.

היא ענתה: "אני נחה כל הבוקר, וקמה כשצריך לקום". מובן שזה נשמע משעשע, וצחקנו אתה. על השולחן היה לפניה הספר "פו הדב", שהיא מאוד אהבה.

פועה אמרה: "תשמעו קטע יפה, שמתאים לנו עכשיו":

"בוקר אחד שאל חזרזיר את פו: 'תגיד, פו, מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כאשר אתה קם בבוקר?' עונה לו פו: "הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא איך לא לעשות כלום כל היום ולאכול כמויות עצומות של דבש". "ועל מה אתה חושב כשאתה קם בבוקר?", שואל פו את חזרזיר. "אני חושב", עונה חזרזיר בגאווה מופגנת, "איזו הרפתקה נפלאה מצפה לי היום". פו חשב קצת בעזרת הנסורת שבמוחו, ולבסוף אמר: "תראה איזה יופי, חזרזיר,  שנינו קמים בבוקר וחושבים בדיוק על אותו דבר".

גם כשחשבנו שפועה לא עושה כלום ואחר כך נחה, היא ידעה שכך חושבים עליה, ולקחה זאת בהומור. "ש לי המון מה לתרגם", הייתה אומרת. ונודה על האמת, כשהיא תרגמה, תמיד עשתה זאת בחן ובכישרון רב.

כך למעשה נחשפנו אליה בצעירותנו: קודם כל, כמתרגמת וירטואוזית של כתבי המשורר ההודי, עטור פרס נובל, רבינדרנת טאגור. כשהכרתי את אשתי, תפארת, ידעתי שכנערה היא אספה אליה כל אחד מספרי טאגור שיצאו אז לאור.

זו הייתה תקופה שנמכרו מהדורות רבות של טאגור, בהוצאת "יבנה". הספרים יצאו כולם בפורמט זהה, מעוטרים בציוריה של פועה.

דמות שמאוד ריתקה את פועה, הייתה דמותו של שאול טשרניחובסקי. היא סיפרה, שעוד בטרם הכירה את חיים תורן, בהיותו בן שלושים, הוא היה אחד מהחברים הבכירים של אגודת הסופרים העברים. הם הגיעו לירושלים למתחם סן סימון, כדי לקחת את גופתו של טשרניחובסקי שהייתה בבית הפטריארך, הצמוד למנזר סן סימון, כדי שלא תילקח לקבורה נוצרית.

הסיפור עצמו ריתק את פועה, ולימים כתבה היא שיר על מותו של שאול טשרניחובסקי.

 

שָׁאוּל בְּסָן-סִימוֹן

בְּלִי בַּיִת, בְּלִי כֹּל,

עַל־כַּנְפֵי הַשִּׁיר

יְרוּשָׁלַיְמָה

בָּא שָׁאוּל בְּאַהֲבָתוֹ.

בִּירוּשָׁלַיִם יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ.

 

אִגְּרוֹתָיו, סְפָרָיו, שֻׁלְחָנוֹ,

כְּלֵי הָרוֹפֵא שֶׁלּוֹ, בַּאֲרוֹנוֹ,

לְבֵית הַסּוֹפֵר בְּתֵל-אָבִיב כֻּנְּסוּ.

בִּירוּשָׁלַיִם יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ.

בִּירוּשָׁלַיִם בַּמִּנְזָר יָצְאָה,

עִם "כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים- - - - -".

 

השיר עוסק ביום האחרון בחייו של המשורר שאול טשרניחובסקי בסן סימון בירושלים. בחודשים האחרונים לחייו הוא עבר לגור עם אשתו מלניה בסן סימון.  ביוני 1943, כשהורע מצבו (ממחלת הלוקמיה), עבר הוא לגור בירושלים, שם סיים את חייו כעבור ארבעה חודשים.

טשרניחובסקי נקבר בבית קברות "טרומפלדור" בתל-אביב, ואשתו הנוצרייה נקברה בבית קברות הנוצרי בחיפה.

השיר של פועה שלו-תורן על טשרניחובסקי הוא מעניין:

פועה מציגה את המשורר כדמות רוחנית: "בלי בית, בלי כל", ברוח שירו  של המשורר: "אני לי משלי אין לי כלום".

אגלה כאן סוד קטן הקשור למותה של  פועה: כשהייתי בהר המנוחות בהלוויה, נזכרתי שלפני למעלה מעשר שנים זימנה פועה את הרצל ואותי לחתום כשני עדים על צוואתה.

חיכיתי עד תום השבעה, וכתבתי לבנה, רוני תורן, מכתב. שאלתי אותו האם בצוואה שבידו העדים הם הרצל ובלפור חקק, או שהיא כתבה מאז צוואה אחרת? הוא אישר לי שזו הצוואה שמצויה בידו, ואנו חתומים עליה.

לא נשכח כמובן, שהיא הייתה משוררת של ירושלים וכתבה שירי אהבה רבים לירושלים:

 

בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי מִשֵּׁשֶׁת הַלֵּילוֹת

בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי -

עָלְתָה  עִירִי בְּלֶהָבָה

וּבְעֶרְגָּה הִרְעִידוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת

וְכָל הַשְּׁעָרִים הָמוּ בַּאֲנָחָה כְּבוּשָׁה - - - - -

המשורר יעקב יעקב, יו"ר המחלקה לספרות, משרד התרבות:

 

את פועה הכרתי כמשוררת בחסד, כל שיר שלה היה חסכוני במילים. כשקראתי שיר שלה, ראיתי וקראתי לא רק את המילים, אלא גם את הרווחים בין המילים וגם את הלבן שמסביב לשיר. להלן שיר קצר של פועה:

 

הלילות

הלילות – כים

והימים – כמדבר.

ורק ספינת געגועיי

צולחה דרכם

אל ארץ אהבתי.

 

מעט מילים, אך בכל מילה ומילה זרועה האהבה. פועה הייתה משוררת של אהבה. בכל אשר כתבה, כתבה אהבה. ראו בשיר הזה עד כמה אנו חשים את הים, את המדבר ואת הגעגועים והכול מוביל אל "ארץ אהבתי", אל האהבה.

 

המשורר אביחי קמחי סיפר על פועה שלו- תורן:

(בעבר סגן יו"ר אגודת הסופרים העברים 2017-2013)

במקרה הייתי אתמול באגודת הסופרים וראיתי, שמוציאים ארגז קרטון ובו ספרי שירים מחדר המנכ"לית. התכופפתי וראיתי שם את הספר של פועה שלו תורן, שיר אחד ועשרה תרגומים. השיר שלה "שערי הלב" מופיע בתרגום לעשר שפות:

 

שערי הלב

בבוקר ראיתי הלך מחזר על הפתחים

וכל הדלתות לפניו נעולות.

עם ערב, בגן, שמעתי קול ציפור

מקישה במקורה על גזע אילן,

ואין עונה לקולה.

ואני לא באתי לשאול או לקחת דבר.

רק על השער היקשתי בלאט באצבעי

וייפתחו לפניי שערי הלב.

לא באתי לקחת דבר

והנה ניתן לי הכול.

ניתן לי ליבך ועימו תבל כולה.

ובתבל עוד אראה יום יום

הלך מחזר על הפתחים

וכל דלת לפניו נעולה.

וציפור עודנה מקישה נואשות

על גזע אילן שבגן

ואין עונה לקולה.

 

אין ספק שהייתה משוררת גדולה וייחודית מאוד בשירה העברית.

כולנו, כאמור, מרגישים כלפי שפרה ויינשטוק-אשכול, אסתר בר-חיים ופועה שלו תורן, חוב של כבוד ואהבה. זו הסיבה שקיימתי את האירוע כ"חסד של אמת", מתוך רצון להביע הוקרה לפועלן בשירה ועל החברות האמיצה לאורך שנים עם כולנו ואף הכנתי סימניות עם דיוקניהן ושיריהן למזכרת, והריהן לפניכם. 

 



חפש באתר

טואול - בניית אתרים