סיפור:
השיבה לאמסטרדם/ בלפור מור



 

 


פריימארק לונדון, פריימארק ברלין, והיום השלמתי את הביקור ואת הקניות  בפריימארק  אמסטרדם. לו דן בעלי היה רואה אותי, אפילו עכשיו כשהוא מת, וכבר לא יכול לכעוס ולהגיד לי ולילדים, "תבטלו את הטיול, אין טעם לנסוע", כפי שהיה נוהג לעשות כל השנים שחיינו יחד והמילה 'תבטל' הפכה לשגרה אצלנו. הוא היה צועק עליי ואומר: "יא חתיכת מטומטמת, עכשיו נזכרת לעשות את זה?"


אני יושבת כאן בקופי שופ ברובע יורדאן עם כל שקיות הבגדים האלה שקניתי לנכדים שלנו, מבקשת בהתרגשות מהמוכר בדלפק סיגריית גראס קלה. אני מחייכת אל דן בדמיוני ומשיבה לו: "למה, מה תעשה לי עכשיו? בוא תכה אותי!" תמיד התלבטתי האם התנגדותו לטיולים נבעה מחרדה אובססיבית ודאגתו לילדיו, או שמא מדובר באגואיזם וברצון להישאר בבית הנוח והבטוח שלו.


המוכר שמבחין בהתרגשותי מציע לי לייט גראס מעורבב בטבק. אני סומכת עליו וקונה את הסיגריה בחמישה יורו. שואלת אותו אם יש לו גם עוגיות גראס. הוא משיב שבקופי שופ רק מעשנים. עוגיות זה במקום אחר. אני מדליקה את הסיגריה ושואפת לריאות. אני משתעלת שיעול חזק. בשאיפה הבאה אני עדינה יותר ומקטינה את המינון. אני משתחררת אט אט מהלחץ של הפעם הראשונה, ונשענת לאחור על גב הכיסא, לוקחת שאיפה ועוד שאיפה. למרות הצפיפות שבמקום אני חשה את החיבור לאנשים שמסביבי. הריח עושה לי טוב. בצמוד אליי אימא כבת ארבעים עם שתי בנותיה ובנה הצעיר והם מעשנים ומצחקקים. התאורה העמומה והרקע האדמדם בחלונות מסיעים אליי שלווה. אני מתחילה להרגיש את הכבדות בראשי ולוקחת שאיפה נוספת. כשהסיגריה מתכלה אני מתפתה ומזמינה סיגריה נוספת. 'עכשיו או שלעולם לא', אני אומרת לעצמי.


את ירח הדבש שלנו חגגנו באמסטרדם. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיינו בחו"ל. אז הוא עישן את הגראס בכמויות. "קחי תנסי, זה יעשה לך רק טוב", הוא ניסה לשכנע ולפתות אותי. אני פחדתי ולא העזתי להתקרב לזה.


אני מסתכלת עתה על שקיות הבגדים שקניתי היום. חושבת על ריצת האמוק שלי בשנה האחרונה, מכלבו לכלבו מאז שדן נפטר. בכל מקום אליו הגעתי וידאתי שהמלון יהיה קרוב לפריימארק, שלא אצטרך לסחוב את הבגדים ממרחק גדול. למרות שאני לא חזקה באנגלית אין לי בעיה להסתדר. תמיד ישנם מסביבי ישראלים שמדברים עברית שמתלהבים מהמחירים הזולים וקונים עוד ועוד ושמחים תמיד לעזור.


הרגשת ההיי הנובעת כנראה מהעישון, והשמחה שאני כאן חיה ונושמת, מתחלפת בדיכאון. זיכרונות מהעבר ומחשבות נוגות מציפים אותי. 'מה את מרמה את עצמך כל יום מחדש', אני חושבת לעצמי.


זקנתי בינתיים ואין עוד להט או זעקה בפי, עכשיו דבריי נאמרים ונשמעים רק בחיוך ובמבטי עיניים תמימים אל מול עיניים. כשהייתי נערה נלהבת אמרתי דבריי בלהט. עברנו אז בכפרי הדייגים בוולנדאם בולסים את דגי ההרינג בלחמניות הולנדיות, טועמים מגבינות הגאודה ומתפתים לקנות ולהביא לכל המשפחה בארץ.


עם השנים נצרד קולי. נשאתיו בזעם מחריש אוזניים של נשיות פגועה.


זהו, אני יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו, לא אבזבז את זמני על כפרי דייגים וקניות. אני הולכת לספר לו הכול עליך ועלינו, וכשאשוב לחדר אכתוב את סיפור חיי, חיינו. אתה, דן הפרופסור הפילוסוף הגדול שכל חייך, למדת, פירשת, והסברת אותו, אתה לא הבנת את מה שאמר: "אלוהים הוא כול, אבל כול זה לא אלוהים".


אני יוצאת מהקופי שופ, ומשרכת את דרכי למלון. בתעלת הנסיך אני חולפת על פני ביתה של אנה פרנק. 'כשאחזור לחדר אני אסמן לי לא לשכוח לכתוב על מה שהוא אמר לי שם', אני מבטיחה לעצמי. אני נזהרת לא להיפגע מתנועת רוכבי האופניים סביב תעלות נהר האמסטל, מזג האוויר הבהיר מתחלף בעננות אפורה וגשם קל מתחיל לרדת. כשאני מגיעה אני זורקת את השקיות בחדר, שוטפת את הפנים, מתאוששת קמעה וממהרת אליו. 'כלום כמעט לא השתנה פה', אני חושבת בשעה שאני חוצה דרך החלונות האדומים. אז בירח הדבש שלנו  הרחובות האלה היו אטרקציה ומקור השראה לסקס נועז. אני חולפת על פני בית הכנסת הפורטוגזי. ליד בית רמברנדט  אני עוצרת מעט. אני לא מתפתה להיכנס אל הבית. אני פונה שמאלה לתעלת המים ברחוב Zwanenburgwal 15 ומגיעה אליו, אל פסלו של ברוך שפינוזה שאותו הערצת ובתורתו הגית יומם ולילה. אני עומדת מולו, בוחנת אותו מכל הזויות, מסתכלת על הגלימה בצבע הנחושת שעוטפת אותו, מתרשמת ממגוון הציפורים והפרחים המוטבעים עליה. אני מביטה בעיניו העצומות, בשיערו הגולש על כתפו ובדגם הגיאומטרי עם עשרים הפרצופים שלידו. אומרים שהם מסמלים את המוח האנושי. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת אותך. לא נראה לי שהם התכוונו למוח האנושי שלך דן.


המשפט "The purpose of the State is freedom"  חקוק לרגלי האנדרטה. שפינוזה מדבר על מטרה, אני תוהה מה הייתה מטרת נישואינו. מעניין מה הוא היה אומר על האופן שבו הגשמת את המטרה של הנישואין והחיים שלנו.


הכרתי אותך היטב. אני יודעת  שהיית אדם הגון אבל אני גם יודעת היום שהעמדת פנים שאיני קיימת כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. הבנתי את הצורך שלך להיות חופשי יותר. ידעתי שחיים מסודרים, שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אף פעם לא רצית לדעת מה אני חושבת. לא הפנמת ולא רצית להפנים את ההשלכות של מה שעוללת לי. הכנסת את ידך עמוק לתוך הגרון שלי ועקרת איברים שלמים מתוכי. רק עכשיו לאחר שמתת אני שלמה יותר, יודעת ומרגישה חופש מהו.


איך נהגת להגיד לי שוב ושוב ביהירות ובציניות שלך, "אדם שמתחרט– עושה שגיאה שנייה". זאת שפינוזה אמר. ואתה לא התחרטת מעולם.


 


*

אני צריכה לשלב בסיפור:

 


 

אתם המזרחים לעולם לא תבינו אותנו האשכנזים. זה שביקרנו ביחד בבית אנה פרנק זה לא הופך אותך לאחת שבאמת מבינה אותי (בסיום הביקור בבית אנה פרנק בירח הדבש).

את לא חושבת שכדאי שנצטייד באביזרי סקס כדי לגוון את חיי המין שלנו (ביציאה ממוזיאון הסקס ובניסיון לשכנע אותי להיכנס לחנויות אביזרי מין בירח הדבש).

אם שכחת, את עדיין אשתי, וכדאי שתתנהגי בהתאם (לאחר שהוא היכה אותי בפעם הראשונה).

את זאת שתוקפת אותי כל הזמן ואני הקורבן. אני לא מוכן לסבול את זה יותר (לאחר שהיכה אותי בפעם השנייה).

את לא מבינה שאני כל הזמן נלחם בעצמי לא להיות כמו אבא שלי שהרס לי את הילדות והיכה את אימא שלי. אני חושש לא לפגוע בך ובילדים (לאחר שהיכה אותי בפעם המי יודע כמה).

את והילדים צריכים להיות אסירי תודה שאני לא מפרק את המשפחה. את צריכה לשלם את המחיר. גם אני מוותר על החופש שלי (לאחר ששב הביתה לאחר שלושה חודשי היעדרות).

את המכשול שלי בדרך אל האושר, את חונקת את הסיכוי שלי ליהנות מהחיים. את הגידול הממאיר שלי. לא אתן לך לנתק אותי מהילדים (כשהתגלתה אצלו המחלה).

  

*


מצאתי את הפתק עם השורות האלה בחדרה במלון. הם התקשרו אליי אתמול בבוקר והודיעו לי שאימא מתה, ושאגיע לאסוף את הדברים שנשארו בחדר ולארגן את הטסתה לארץ.


היינו משפחה ירושלמית מכובדת. אבא, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ממשפחה יקית ברחביה. מומחה ושם דבר בהגותו של ברוך שפינוזה.


אימא, ירושלמית, ס"ט דור שביעי בארץ. היא אחות מוסמכת ומיילדת בבית החולים שערי צדק. אני, הבן הבכור, ואחותי, קטנה ממני בשלוש שנים.


הבית המה אנשים מכובדים שאהבו את האוכל של אימא. הכי חשוב היה לה שלא נפריע לאבא בעבודתו.


בבית הספר ובשכונה היללו ושיבחו אותנו. הרגשנו חשובים. ספגנו את החום הספרדי ממשפחתה של אימא. מהצד של אבא הכרנו רק את אחיו, דוד גדי, שהתחתן עם אישה יפנית והיגר לשם.


את המתח באוויר ואת השתיקות הצועקות בין אימא לאבא אני זוכר בערך מגיל שלוש עשרה. פעם אחת ראיתי את אימא בוכה, היא אמרה לי אז שזה מהבצל.


על החלון הגדול במטבח עמדה אדנית. כל חורף היו צומחים בה שלושה צבעונים גדולים: אדום, צהוב ושחור.


אימא סיפרה לנו שאלה צבעונים מפקעות שהיא ואבא קנו כשהיו בירח הדבש שלהם בשוק הפרחים באמסטרדם.


ארזתי את הדברים של אימא, לא שכחתי את הבגדים שהיא קנתה לילדיי בפריימארק .


בדרכי לשדה התעופה, ביקשתי מנהג המונית שיעצור בשוק הפרחים. חיפשתי, מצאתי וקניתי פקעות של צבעונים:


אדום, צהוב ושחור.


 


 


 


 


חפש באתר

טואול - בניית אתרים