סיפור:
 ארץ זבת חלב/ אושרית מינץ

 

ארץ זבת חלב אינה רק ארץ אלא גם איש. איך ייתכן הדבר? הנה כך סיפור המעשה.

חודשים ספורים לפני שמלאו לי עשר שנים, החליטו הורי לעלות לארץ. הם מכרו את דירתם בוורשה ואת הריהוט המיוחד שהיה בחדר הגדול, שצבעו היה ירקרק חיוור עם קנטים בצבע עץ אגוז, שכמוהו לא ראיתי עוד לעולם. את מה שנשאר מרכושם ארזו הורי בשני ליפטים גדולים. גם האופניים שלי וכמה מצעצועי נארזו שם. בידי נשאתי רק תיק לא גדול ובו כמה דברים הקרובים לליבי, כמו בובת התינוק הקטנה והעירומה, מיטתה הקטנה העשויה עץ קל, כמה צלחות וסירים מיניאטוריים מפח צבעוני – צעצועיה של ילדה.

כמה חששתי כשעברנו את המכס שמא האיש במדים שחבש כובע בעל מראה צבאי, יחרים לי את התיק על אוצרותיו. אבל במקום זאת, הוא העניק לי סוכריה אדומה על מקל וגם חיוך רחב. הוא אפילו שיבח את הסרטים הוורודים שבהם נקשרו צמותי השחורות, ושאל אם אני מוכנה לתת לו אותם. הבטתי בו במבט של ספק, כיוון שלא הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו. אבל כשאימא פרצה בצחוק, הייתי כבר בטוחה שמדובר בבדיחה בלבד, והעזתי אף אני לחייך אליו חיוך ביישני.

בתחילה נסענו ברכבת במשך שעות רבות. בדרך לנמל גדנסק הבטתי על כל חורשה או קבוצת עצים שנראתה מבעד לחלון הרכבת. חשבתי בליבי שאולי לא אראה עוד עצים לעולם, כי סופר לי שהארץ אליה מועדות פנינו היא ארץ מדברית וחמה ואין בה יערות כלל.

ככל שהבטתי בעצים בשקיקה ובמעט צער, זכרתי גם את יערות האורנים העבותים שבהם טיילתי במחנה הקיץ, וכמה פחדתי כשמצאתי את עצמי לפתע לבדי בתוך העלטה הירוקה והריחנית – ילדה בת 8 בשמלת קיץ פרחונית וסנדלים אדומים שאינה יודעת לאן לפנות ואם תוכל אי פעם לראות את אימא ואבא. עד שלאחר דקות, שנדמו לי לעת ללא קץ, שמעתי את קולות חברי ואת המדריכה קוראת בשמי. שמחתי אפילו על הגערות מפי המדריכה כשראתה את פני. אבל אחר הגערות זכיתי גם בחיבוק חם בין זרועותיה, וכיוון שאימא הייתה רחוקה, היה החיבוק הזה מקום מפלט שאין טוב ממנו.

וכשישבתי לי ליד חלון קרון הרכבת, חשבתי בליבי שמי יודע אילו סכנות יהיו בארץ החדשה? אבל בכל זאת העדפתי לחשוב על הדברים המשמחים והמרגשים. בדמיוני ראיתי את עצמי נעורה בבוקר, ניגשת אל חלון גדול וירוק ומסיטה וילון לבן ודקיק, מושיטה את ידי וקוטפת תפוז מענף העץ הצומח ממש מחוץ לחלון. לא היה לי ספק שהפירות הנדירים האלה, שטעמם טעם גן עדן, אשר מחלקים אותם לפלחים ונותנים פלח לכל אחד מבני המשפחה, צומחים שם על כל צעד ושעל. לא ידעתי בדיוק מה מראהו של עץ תפוזים, אבל הסתפקתי בכך שידעתי איך נראה פריו.

לאחר שעות רבות של נסיעה הגענו אל עיר הנמל שלא הייתי בה מעודי. וכמובן שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הים. לפני כן לא יכולתי לשער את גודלו, וכי אין רואים את הגדה השנייה. עד אז ראיתי רק נהרות – פלגים קטנים ואף נהרות גדולים יותר. בטיול בהרי הטטרים ראיתי אפילו אגם, אבל הוא לא היה כה גדול כמו הים, ואפשר היה לראות את החוף בצד השני ואת הבתים הקטנים של הכפר שעל הגדה. ואילו הים ...!

נתנו לנו תא קטן באנייה שהתנופף עליה דגל יווני, כך אבא הסביר לי, ולאחר שהתמקמנו, אימא ליוותה אותי אל הסיפון. עמדנו שם, נשענות על המעקה בשעה שהאנייה השמיעה צפירה עזה והחלה עוזבת את החוף. ואני ריכזתי את מבטי בנמל ובעיר גדנסק ההולכת ומתרחקת, בידיעה שלא אראה מראות אלה שוב לעולם. התרגשות אחזה בי לקראת הבאות, וגם לחרדה היה בה חלק לא מבוטל.

כיוון ששעת הצהרים קרבה, הלכנו שלושתנו, אימא אבא ואני לחדר האוכל וישבנו סביב שולחנות רבועים יחד עם עוד נוסעים שעשו את דרכם לחיים חדשים. כיוון שהאנייה הייתה אנייה יוונית, גם המאכלים היו זרים לחכנו, אך אימא שכנעה אותי לטעום מסלט הירקות שהיה זרוע פיסות גבינה מלוחה. אך את הדברים המאורכים והשחורים האלה, שקוראים להם זיתים, הוצאתי מיד ולא הסכמתי אפילו לטעום. מי אוכל דברי מאכל בצבע שחור בעלי מראה שמנוני שכזה?

באותו להילה התקשיתי להירדם כי הייתי נרגשת מכל הדברים החדשים שראיתי וטעמתי, אולם תנועת הערסול של האנייה הרדימה אותי לבסוף; וכשקמתי למחרת הייתי מלאת מרץ. לאחר ארוחת הבוקר יצאתי לתור את האנייה, ומה שמחתי כשפגשתי את תומס, בן כיתתי, שהייתי בטוחה כי אין הוא יהודי כלל. ופתאום גם הוא נוסע לפלשתינה, או כפי שהתברר לי אחר כך, לארץ ישראל.

מאחר שהיה לי עכשיו חבר למשחקים שאותו הכרתי מאז הכיתה הראשונה בבית הספר, לא חששתי עוד להשתעמם. בהיותנו שניים, הרגשנו בטוחים בכוחנו והתחברנו אל ילדים נוספים שעשו את דרכם יחד עם משפחותיהם לאותו היעד עצמו.

מחלת הים לא פקדה לא אותי ולא את תומס והזמן עבר עלינו בנעימים במשחקים מגוונים על הסיפונים השונים. לאחר ימים מספר, כשכבר התרגלנו אל המרחבים האינסופיים של הים הגענו לקָלֶה שבצרפת. משם יחד עם שתי המזוודות ועם התיק שבו בובתי וצעצועי האחרים עברנו לרכבת שלקחה אותנו למונפלייה, עיר בדרומה של צרפת.

אני תפסתי כמובן שוב את המקום שליד החלון בתא הרכבת והשקפתי בעדו על נופים מוריקים ועל עצים מנצנצים בירוק כסוף שנאמר לי כי עצי זית הם. גם כאן נתקלנו בדברי מאכל שלא היו מוכרים לנו. אפילו הפרי המאורך הזה בעל הקליפה הירוקה צהבהבה, שיש לו טעם של תפוח אדמה לא מבושל, אם כי קצת מתקתק. איך אנשים אוכלים את הפירות האלה, את הבננות?

מה שזכור לי מהנסיעה הזו הוא בעיקר האור השונה כל כך מזה שהייתי רגילה בו. היה בו משהו צהוב ולבן ובוהק והיה קשה להביט בנופים המוארים בו במשך זמן רב. ואני גם זוכרת גבעות משתפלות וירוקות ושדת חיטה צהובים וגם עצים רבים ושונים.

במונפלייה הובילו אותנו למחנה גדול שבו ביתני עץ המוקפים גדרות חיות ירוקות וביניהם מדשאות וארוגות פרחים רבות. מתחת לחופה של עצים רחבי פארה הוצבו שולחנות ארוכים מכוסים בנייר בצבע בלן דהה. הזמינו אותנו לשבת מסביב לשולחנות והוגשה לנו ארוחה חמה. לאחר הארוחה, כל משפחה קבלה חדר באחד הביתנים, ושם היה עלינו להמתין שבוע ימים עד אשר נוכל לנסוע למרסיי כדי לעלות על האנייה 'ארצה', אשר תיקח אותנו לארץ יעדנו.

בערב הראשון יצאתי עם הורי לטייל בעיירה היפיפייה, מונפלייה. אבל כיוון שהיינו עייפים למדי מהנסיעה ברכבת, שבנו מוקדם אל המחנה. כשעברנו את השער, שמענו את קול צלילו של אקורדיון וקול גבר המלווה את המוזיקה בשיר. התקרבנו. אנשים רבים ובעיקר ילדים וצעירים ישבו על כסאות ועל הדשא ובמרכז עמד לו אדם לא צעיר בהרבה מהורי. האיש היה נמוך קומה, לבוש במכנסיים קצרים בצבע חאקי שהכיסים הלבנים מציצים מתחת לקפל התחתון ובסנדלים בעלי שתי רצועות עור חומות שידעו ימים טובים יותר. בידו אחז אקורדיון והוא שר וחוזר על מילות שיר שלא שמעתי מעודי ולא הבנתי ממנו דבר.

הורי התיישבו על כיסאות פנויים, ואילו אני הצטרפתי אל היושבים על הדשא. תומס מיד בא וישב על ידי. הבטנו זה בזו ובאיש. הבחנתי כי האיש עם האקורדיון מלמד את הקהל לשיר את השיר והם חוזרים אחריו. לאחר פעמים רבות של חזרה, יכולתי אף אני לבטא את המילים ולצרפן למנגינה: "ארץ זבת חלב, חלב ודבש". אלה היו כל המילים והן חזרו על עצמן שוב ושוב גם אם הקצב השתנה. המילים היו בשפה שלא ידעתי, בעברית, וזה היה השיר הראשון אשר למדתי לשיר בשפה החדשה הזו, השונה כל כך מהשפה שידעתי עד כה. ובכל זאת חזרתי על המילים ברצון, וגם תומס שר בחיוך רחב ואפילו תפס את ידי ונענע אותה מעלה ומטה לקצב המנגינה.

איזו רוח נעורים והתלהבות פשטה בקהל, ואפילו הורי הצטרפו לשירה. וכך היה מדי ערב בערבו – באותו המקום עצמו נאספו דיירי המחנה, אשר חלקם התחלף לפרקים, כאשר האנייה שהייתה אמורה לקחת אותם לארץ ישראל הגיעה למרסיי, הם יצאו בדרכם אליה, ואילו אחרים באו במקומם. ובאשר לנותרים, הם השתתפו בערבי השירה עם האיש המנגן באקורדיון.

ומכל השירים שלמדנו וגם מריקוד ההורה שהורה לנו האיש מאוחר יותר, זכרנו טוב מכל את השיר הראשון: "ארץ זבת חלב, זבת חלב ודבש".

השבוע חלף והגיע הזמן להיפרד מהמחנה. תומס והוריו לא הצטרפו אל הקבוצה שלנו, לכן הערב האחרון היה עצוב מעט. הבטחנו זה לזו שניפגש בפלשתינה ושתמיד נישאר חברים.

באנייה ארצה בילינו את רובו של השבוע שלאחר מכן. אבא, שראה כי אני קצת עצובה בגלל הפרידה מתומס עודד אותי לשיר איתו את השיר "ארץ זבת חלב, זבת חלב ודבש". ואז התברר לנו שאנחנו לא יודעים את שמו של האיש שלימד אותנו את השיר. אבל אבא פתר את הבעיה בנקל – הוא פשוט קרא לו "ארץ זבת חלב" או בקיצור, "זבת חלב". וכך קראנו לו בכל פעם שדיברנו עליו מאז.

כשהגענו לישראל, הורי לא הסכימו לגור במעברה בישוב מרוחק ומצאו דירה קטנה בדרומה של תל אביב, ובעזרת קרובי משפחה נכנסנו לתוכה כשוכרים במה שנקרא אז "דמי מפתח".

אבא מצא עבודה כמעט מיד, אבל מה שהוא אהב באמת, הוא לבלות את כל עתותיו הפנויות על חוף הים. הוא היה שחיין מצוין ואף אותי ניסה ללמד לשחות, אך צעדי בנושא היו מהוססים למדי. אך לשחק בחול ולבנות ארמונות עם אבא, זאת אהבתי מאוד. כך הצטרפתי אליו בכל שבת בבוקר, בעוד אימא שנשארת בבית. היא לא אהבה את השמש הקופחת, את החול החם ואת הרעש הרב על חוף הים. אימא העדיפה לשבת בשקט ליד מקלט הרדיו ולהאזין לכל סדרת תוכניות השבת, "עולם המדע", "המסך עולה" ועוד.

כך דרכינו נפרדו במשך כל הקיץ ורובו של הסתוו. אבל בהגיע החורף, אבא המשיך ללכת אל חוף הים בכל מזג אוויר ואילו אימא ואני נשארנו בבית ליד מקלט הרדיו.

יום אחד אבא חזר כולו נרגש מן החוף. "פגשתי את 'ארץ זבת חלב'!" הוא אמר ברגע היכנסו לדירה הקטנה. אימא ואני התרגשנו, אבל אבא לא יכול היה לספר לנו הרבה על האיש עצמו. הוא רק אמר כי הם התעמלו ביחד על החוף ואפילו שיחקו מטקות. שמו האמיתי של האיש לא נודע לנו וכן לא מעשיו בימים שבהם אינו מלמד את שירי הארץ לעולים במונפלייה.

במשך השנים, אבא פגש את "זבת חלב", כפי שקרא לו מעתה לשם קיצור, פעמים מספר, אם בים ואם ברחוב אלנבי. בכל פעם הוא סיפר על כך בהתרגשות, אבל מעולם לא עלה בדעתו לשאול את האיש על חייו. או אפילו מה שמו האמיתי.

במשך השנים מצבנו הכלכלי השתפר הודות לשילומים שהורי קבלו מהגרמנים והם יכלו להרשות לעצמם לקנות דירת שלושה חדרים ברחוב ביאליק בתל אביב. אבא היה כמוצא שלל רב, כי עכשיו יכול היה ללכת לים גם לאחר העבודה בשעות אחר הצהרים. אימא שמחה על קרבתה של שוק הכרמל. ואני. אני המשכתי את לימודי בבית-הספר היסודי והתיכון. אחר כך התגייסתי לצבא ולאחר הצבא למדתי באוניברסיטה העברית. את תומס לא פגשתי שוב מעודי.

 

--------------

עברו שנים רבות. נישאתי וילדתי בת ובן וגם ילדי גדלו ונישאו. הורי כבר אינם בין החיים והדירה ברחוב ביאליק הייתה מושכרת במשך שנים רבות. בעלי ואני התגוררנו בבית קטן במזכרת בתיה. אלא שהחיים משתנים כל העת, ולפני כשנתיים נפטר בעלי ונותרתי אלמנה.

בתחילה לא רציתי להיפרד מן הבית שבו אהבנו ובו גידלנו את ילדנו, אך כיוון שגם אני כבר לא צעירה בשנים, חשבתי לי שלגור במרכז תל אביב יהיה קל יותר מאשר בביתי המרווח במושבה.

וכך, שיפצתי את הדירה ברחוב ביאליק ועברתי לגור בה. עכשיו הייתי קרובה לכל מה שהיה נחוץ לי. אוטובוסים לקחו אותי בנקל לכל הצגה או סרט ולקניות היומיומיות היה לי שוק הכרמל. עכשיו יכולתי להבין למה אימא אהבה את השוק. ניתן למצוא בו הכול ובשפע, יפה וטרי. וגם מעניין להלך בשוק ולהתבונן בטיפוסים המסתובבים בו.

באחד הימים, עמדתי ליד דוכן אפרסקים והתחלתי בוחרת וממלאה שקית בפרי היפה והעסיסי. כשהרמתי את ראשי ראיתי לפתע איש זקן במכנסיים קצרים עם כיסים המשתלשלים החוצה מהמכפלת ונעול זוג סנדלים חומים. ריגוש עבר בגופי. לא היה לי ספק שאני רואה את "זבת חלב". כבר עמדתי לנטוש את שקית האפרסקים וללכת בעקבותיו, אבל נזכרתי כי איני יודעת את שמו האמיתי.

המשכתי להביט בו וראיתיו ניגש אל הדוכן הקרוב שהיה דוכן ירקות. אבל הוא לא בחר מן העגבניות, המלפפונים או הפלפלים. הוא עמד רגע ואחר התכופף אל הארגז עם שאריות פרי שלא היה ראוי לממכר, ואל האספלט שעליו היו פזורים ירקות שונים שנפלו מהדוכן. הוא הוציא מכיסו שקית פלסטיק ישנה וקמוטה והחל ממלא אותה בירקות שמצא על הארץ ובארגז שבצד הדוכן.

כל כך רציתי לגשת אליו; כל כך רציתי לקנות בשבילו ממיטב הירקות והפירות שבשוק, אבל לא העזתי לבייש אותו. לכן רק עמדתי והבטתי בו, עד שגמר למלא את השקית הישנה שלו ודשדש משם למקום אחר.

ארץ זבת חלב ...

חפש באתר

טואול - בניית אתרים