מאמר:
אני בן אדם ולא גרגיר של תירס
/ ד"ר ברכה קליין תאיר

סיזיפוס וטאנטאלוס; פנים בתוכנו

 

טיף נהאת האן (לגעת בשלווה / גל / 1992), סיפר על "ככות" ("אני"):

"בבית החולים הפסיכיאטרי היה חולה שנראה נורמלי. הוא אכל ודיבר כמו כל האחרים. אבל הוא האמין שהוא גרגיר של תירס. בכל פעם שראה תרנגולת, הוא נס על נפשו. לאחר שהאחות דיווחה על כך לרופא, אמר לו הרופא: אדוני, אינך גרגיר תירס, אתה בן אדם. יש לך שיער, עיניים וידיים. כך הוא הטיף לו ימים ולבסוף שאל אותו: האם אתה יכול לומר לי מי אתה? האיש ענה לו: אני בן אדם, אני לא גרגיר של תירס. הרופא היה מאושר. אך כדי להיות בטוח, ביקש ממנו לכתוב 300 פעם ביום את המשפט 'אני בן אדם ולא גרגיר של תירס'.

לאחר חודש בא הרופא לראותו והאחות דיווחה כי הוא מתקדם יפה, נשאר בחדר וכותב את המשפט שהתבקש. הרופא שאל אותו: מי אתה? ענה לו החולה: אני בן אדם ולא גרגיר של תירס.

הרופא היה מרוצה והבטיח לשחררו בעוד כמה ימים. הוא ביקש ממנו לבוא למשרדו. בדרך, לפתע עברה תרנגולת והאיש ברח במהירות  גדולה ורק לאחר שעה נתפס. הרופא היה נסער. אמרת שאתה בן אדם ולא גרגיר של תירס, אז למה ברחת מהתרנגולת? ענה האיש: מובן שאני יודע, אבל אין אני בטוח שהתרנגולת יודעת זאת?"

 

בספרו "הליכי טנטלוס" (הוצאת צ'ריקובר, 1977), מצביע פרופ' שוהם גיורא על הבסיס הביו פסיכולוגי של רצף; בקצהו האחד מצוי "האני הטהור" – חסר האובייקט – ווקטור האיחוד (טאנטאלוס), ובקצה השני נמצא "האני האקטיבי" – מתהווה ופועל במגע תמידי עם אובייקט – וקטור הפירוד (סיזיפוס).

לאן החולה מהסיפור שלעיל שייך?

וקטור האיחוד מבטא את נטיית היחיד להזדהות ולהיטמע באנשים ובאובייקטים המצויים מחוץ לתחומי אישיותו. וקטור זה מעורר את היחיד, בכל שלב מחייו, לשאוף לחזור לשלב התפתחותו הקודם — לחסות המשפחה, לחסד האם, לאחדות הפנתאיסטית[1] המאפיינת את תקופת הילדות המוקדמת, ולבסוף לאין ולאיחוד המושלם שהיה שרוי בה טרם לידה ברחם אימו. חוסר האפשרות להשיג איחוד מלא ורב-חסד זה מעצב את הטיפוס הטאנטאלי. כטנטלוס המיתולוגי, שהאלים הענישוהו ברעב וצמא נצחיים, לאחר שכבלו אותו בטווח-יד, נוגע-לא-נוגע בפרי העץ ובמי הפלג, כך גם הטיפוס הטאנטאלי נידון לערוג כל חייו לחסד האחדות שהייתה מנת חלקו טרם לידתו. הוא מבקש לשווא אחר המוחלט — תוך כדי התמקדות בפנימיותו ולכן, את האחדות הסופית עם הקוסמוס ינסה להשיג דרך המיסטיקה.

מנגד לו נמצא הטיפוס המפריד, הסיזיפי, המחלץ עצמו מהאיחוד הפנתיאיסטי הראשוני ומגבש את זהותו הנפרדת תוך מאבק של כאב וסבל בסובב אותו. כמוהו כסיזיפוס המיתולוגי, שנידון לבלות ימיו בדחיפת אבן אל ראש ההר — רק כדי לראותה מתגלגלת למרגלותיו בהגיעה לפסגה — כך הטיפוס הסיזיפי מבלה ימיו בהתמודדות מתמדת עם האובייקטים בסביבתו והופך את הפעלתנות לשמה למטרה. הוא מנהל מרוץ חסר טעם אחר קריירה והישגיות (קאמי).

דומה הדבר לשני סיפורי הבריאה השונים, כפי שמתוארים בספר "בראשית":

 

בסיפור הראשון:

"ויברא אלוהים את האדם בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה"....

אדם נברא יחד עם חווה, תחילה כאנדרוגינוס ולאחר מכן נעשתה הפרדה מגדרית למען הפריון (פרו ורבו). למען הישרדותו, צווה האדם ללדת, למלא את הארץ ולשלוט בכול החי והצומח. לשם כך הוא מפעיל יכולת יצירתית, בינה ודעת. כאדון הבריאה, הוא מעוניין רק בפן המציאות החושית ומחפש את הדרך התבונית לפעול בה ולשלוט עליה.

 

מוכר לנו, לא?

 

בסיפור השני:

"וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה...וייקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה...".

אדם נוצר, ולא נברא, מן האדמה לבדו (התפיסה הדרוויניסטית).  מאוחר יותר, ראה הבורא כי לא טוב היות האדם לבדו, והוא ברא את חווה מתוך צלעו (self-creation).  כלומר, הבורא הביא את הנקבה לידי קיום מתוך צלעו של האדם השלם. השלם הוא טבע מהותנו בעוד שההתגלמות בכלי/בגוף רק משקפת ומפרידה. אדם זה חוקר את קיומו, סקרן לגבי הקוסמוס וסודו (עץ החיים ועץ הדעת), שואל מהי התכלית לקיומו, מחפש אחר הפלא והמסתורין.

דרכם של שני הטיפוסים המנוגדים פונה בכיוונים נפרדים כבר במגעם הטראומתי הראשון עם העצמים הקשים והמחוספסים שמחוץ לרחם האם, ומתגבשת לכדי מבני אישיות נוגדים תוך כדי חוויית הכאב, החסך והסבל של החיים, השזורים אך רגעים ספורים של הנאה, חסד ונינוחות.

יחד עם זאת, שניהם שואלים: מי אני ולשם מה נולדתי? לשם מה אני קיים בעולם הזה? מהו תפקידי – הייעוד שלי?

מסופר על חסיד שהלך ושר בשמחה: "מאין באת ולאן אתה הולךמטיפה סרוחהואל מקום עפר רימה ותולעת". שאלו אותו: "אם כך הדבר, אז מה השמחה?" ענה להם: "ובינתיים…". (מבוסס על: משנה אבות ג/א: עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא).

"דע את עצמך" היא אחת מהאמרות המפורסמות שנחקקו על מקדשו של אפולו בדלפי, והיא גם מאושיות האמונה החסידית (היא מופיעה גם ב"להיות או לא להיות" של המלט, או ב"אני טהור" – דאזיין של היידיגר, או בקריאה "מן המצר קראתי יה ענני במרחביה"). אדם היודע את עצמו, היודע את נשמתו על רבדיה השונים, יודע את סיבות קיומו (התכלית וייעודו) וחי את חייו מתוך חופש לברוא את עצמו ואת קיומו ביום יום, מתוך וודאות מול כל הספקות של החיים, ומתוך אמונה בעצמו – מתוך ידיעה עצמית שאין אדם מבחוץ יכול לתת לו אותו, אלא האדם לעצמו. "איפה השארתי את הנפש שלי, שבלעדיה לא אוכל לנגן את המוסיקה של חיי שלי בהתלהבות כזאת?", שואלת ורוניקה בספר של קוואלו 'ורוניקה מחליטה למות'. אדם שלא יודע את עצמו, נתון לשליטתם של כוחות פנימיים בלתי ידועים.

אדם היודע את עצמו, בעצם חי מתוך פרדוקס מרתק שבו מחד, הוא מודע לפן החברתי שלו (ה"אישיות") המוגדרת על ידי מסכותיו, הידע שלו, כבליו, האגו, התארים, המעמד, מערכת ההתניות והציפיות בהן הוא שבוי, הרגליו, תכונותיו, רמת התודעה מתוכה הוא פועל והתכנים הלא מודעים שהודחקו מן המודע. אך מאידך, האדם היודע את עצמו, חווה גם את פניו המקוריות, הפנים הקיימות מעבר לגלוי, מעבר לתפיסה חושית – קוגניטיבית, מעבר ליכולת השפה לתארה (זהו ה"אני" – האותנטי שמחובר לנשמתו).

בין שתי הפנים, בין הגלוי לנסתר, בין החול לקודש, קיימת משיכה דינמית דיאלקטית המגדירה את האדם, את מעשיו ואת המציאות בתוכה הוא חי. "וראית את אחורי ופני לא תראה" (שמות, ג'). רובינו שמחוברים בעיקר ל"אישיות" (אחורי) ולא יודעים את ה"אני" (לפנים), מעמידים פנים. על כן הפן הלא ידוע, האינסופי, הנסתר, הופך להיות מטרת הצמיחה וההתחדשות של האדם.

ה"אישיות" (סובייקט, ME ,DO – החווה, הצופה, העצמי) היא האובייקט ("אני" אימננטי) של התודעה, ה"אני" החברתי, בעל מסכות = persona - התנהגות מותנית, בעל תיאורים מוחשיים כמו תפקיד, מעמד, תכונות, יכולות, תואר וכד'. ה"אישיות" היא הצל של בצלם “אלוהים” ("כותונת עור" – סיפור גן עדן). אדם החי בעיקר מתוך ה"אישיות", מרוקן מכוחו ומתכחש לאותנטיות שלו (סיפור רבקה ויעקב ונזיד העדשים), נמצא בגלות מעצמו (יעקב גלה פעמים; לבית לבן ולמצרים). הוא מתופעל בעיקר על ידי ציפיות, התניות, דחפים, הרגלים, כבלים חברתיים, פחדים, שיפוטיות, חומרים שהודחקו, חששות, גבולות קבועים ויציבים, גדרות (הגדרות), משוכות וקורות של חלל וזמן (רצון נמוך). הוא מתופעל על ידי אגו פטפטן, היסטרי, תובעני ומחושב (במקום על ידי אגו בריא). "אנכי עומד בין ה' וביניהם" (דברים ה') – האנוכיות של ה"אישיות" היא המסך המבדיל בין האדם לאינסוף. וכאשר האדם ריק מ"אני" אותנטי, הוא מחפש למלא את עצמו על ידי מקורות חיצוניים ולהעריך את עצמו בהשוואה לאחרים. הוא נתון למרות וללישה על ידי סמכות חיצונית וזהותו נקבעת על ידי לאום, דת ותרבות (יחסי אני – הלז על פי בובר). לכן, אדם המתופעל בעיקר על ידי ה"אישיות", חי מתוך הישרדות, הערכה, רושם, תדמית, חשיבות עצמית וכסף. על פי החסידות לכן, ה"אישיות" נחשבת לנפש בהמית והסגידה לה נחשבת לעבודה זרה (עגל הזהב), או להמשך העבדות.

לדעת אוספנסקי (החיפוש אחר המופלא/ זמורה, ביתן/ 1982), כאשר אנחנו מתופעלים על ידי ה"אישיות", "הדבר החשוב ביותר שאנו מבחינים בו תוך כדי התבוננות בעצמנו הוא שאנחנו לא זוכרים את עצמנו". זאת, מכיוון שרובינו מזדהים רק עם מה שמרתק את לבנו ונוח לנו אתו. כי ברגע שאנחנו נצמדים ומזדהים עם משהו, אנחנו מכוונים בידי "המסכות" שלנו. דומה הדבר לאדם כסוי עיניים שמעולם לא למד לנהוג, היושב מאחורי הגה מכונית דוהרת בכביש הומה. קלושים סיכוייו להגיע למחוז חפצו בלא פגע. הוא יכול לחשוב שהוא נוהג במכונית, אך לאמיתו של דבר המכונית היא הנוהגת בו. קרישנמורטי תיאר אדם זה "מקבץ נדבות", ואילו אוספנסקי כינה אותו אדם "מכונה". ורק חייו של "אדם מכונה" זורמים בין אצבעות ידיו כגרגרי חול.

 

אלה הם חיים ב"בית שיש בו הרבה משרתים, ואין בו בעל בית אחד" (אוספנסקי). לכן התוצר העיקרי של ה"אישיות" הוא הסבל, התסכול, הפחד והמאמץ (רומן סאנאיה / עצמה אישית דרך מודעות / מרקם / 1994).

הסבל צץ כאשר אורבת סכנה ל"אישיות" שהאדם מטפח, או כאשר האדם לא משיג את מה שהוא רוצה. הסבל נולד מבורות, מתשוקה, מדבקות בעבר, במוכר ובידוע, מדבקות בהצלחות, משנאה, מגאווה, מקנאה, מחוסר הבחנה ומכל הגורמים המנטאליים המכונים "שליליים" או "מאפילים", משום שהם טורדים את הרוח ומכבידים עליה ביבול ואי ביטחון. הפחד נובע מהחשש להיות ייחודי, לגעת בשמים, מהחשש לכן, להכיר את ה"אני", למרות קיומה של כמיהה כזאת.

אך ה"אישיות" משקפת גם היבטים שונים של הנשמה – ה"אני" האותנטי – הטעונים ריפוי. הווה אומר, אי אפשר להבין מסכות, פחדים, כעסים, תפקידים, קנאות של ה"אישיות" בנפרד מנסיבות הקארמות שה"אני" מייצג. לכן, קיומה של ה"אישיות" מאפשר כניסה לעבודה רוחנית עמוקה. בעבודה זו על האדם לחזק ולהבריא את האגו שלו על מנת שיפעל כאוטונום ולא כאינדיבידואל. אדם שהוא אוטונום חי מתוך איזון, מבטא יצירתיות, נמצא בתהליכי צמיחה והתחדשות תמידיים, מגיע להישגיות משמעותית ומתחבר עם ה"אני" הגבוה שלו (אותנטיות).

ה"אני" " (SELF, I, BE) בניגוד ל"אישיות", הוא הטוהר הראשוני של הדברים ("כותונת האור" – סיפור גן עדן). לדעתי, ניתן לראות באדם המחובר ל"אני", את האדם המופיע בסיפור בריאת העולם השני. הוא בא מן העפר, אינו שואל שאלות פונקציונליות (איך?), אלא מתעניין בשאלות מטאפיסיות על העולם הנסתר (מדוע? מהו? מיהו? מהי משמעות החיים?). הוא סקרן לגבי תכליתם של הדברים שסובבים אותו לכן, הוא אינו יוצר עולם משלו. אין הוא עושה מתמטיזציה של תופעות ואין הוא הופך את הדברים למושגים. הוא עומד מול היקום בכל שפע צבעיו, הודו ושגבו, ולומד להכירו בתמימות, כמות שהוא, במורא ובהערצה של ילד המחפש את החריג והמופלא בכל דבר ובכל אירוע. אין הוא רואה את עצמו נבדל מהטבע (אין הפרדה בין אובייקט לסובייקט), אלא נמצא איתו בהרמוניה ובאחדות. חייו ממוקדים בהשגת גאולה וחווית ה"היות בעולם" (הדזיין של הידיגר). אך למרות הניסיון לאיין את קיומו הנפרד ולחזור חזרה ל"גן העדן" או "לרחם אימו" (שרפשטיין בן עמי / טבעה האוניברסלי של האמנות / עם עובד / 1989), יודע האדם שזו "עבודה" לכל החיים מתוך בדידות ותסכול ואולי מטרה בלתי מושגת (לכן "ייסורי טאנטאלוס" בסיפור המיתולוגי).

 

ה"אני" הוא המהות, הנשמה – מקור המימוש העצמי, הטבע הפנימי חסר מסכות וצעיפים, משולל מרחב וזמן, חסר גבולות, חסר צורה או הגדרה ("אני" טרנסצנדנטי, רוחני). "להיות אדם", אומר פוקו, "משמעו להיות פנים המצוירות על החול, כה קרוב לשפת המים, עד שהגל מוחק אותן". זהו "אני" ללא סיווגים של חלש-חזק, טוב-רע, מצליח-נכשל וכד'. הוא ריק מהגדרות וככזה הוא נקרא ככות – suchness. בחסידות מוגדר אני כזה כ"אין" – אדם מרוקן מתכנים חומריים הפנוי להתמלא בזיו האלוהי ובכך מותר האדם מן הבהמה, הצומח והמינרלים. הוא לא קיים לא בחלקים שמרכיבים את הפרט – הגוף, השכל והרוח, אך גם לא מחוץ לחלקים אלה. הוא נמצא בתלות הדדית בין כל אלה כ"קול פנימי" בתוך התודעה שלנו. ה"אני" לא ניתן להשוות למשהו מוכר או לאיזו נקודת התייחסות חיצונית, כי הוא מעבר להגדרה של אובייקט – סובייקט. זהו "אני" המגדיר את חירות האדם. בחסידות נחשב ה"אני" לנפש אלוהית ("חלק אלוה ממעל") שמבינה שיש דברים יותר חשובים מאשר תרועות לאגו (נענה לרצון האלוהי להתאיין). על כן, קיימת ביהדות מצווה "לא תעשה לך פסל ותמונה". זהו בעצם איסור לתת ביטוי גשמי למשהו שהוא רוחני. העולם הרוחני הוא מופשט ופועלים בו רק כוחות ורגשות בלי לבושי גופים. ומי שמנסה לתת צורה גשמית לעולם זה, לא יוכל להשיגו.

"יש האומרים יש מהות ויש האומרים אין מהות.

אם יש מהות איך יתכן שינוי?

אם אין מהות מדוע אינני הופך לצרצר?"

                                    (מעשיות זן)

אם כן, אנחנו פקעת מסובכת המכלילה את שני הפנים הקיימים בתוכנו והנמצאים, אצל רובינו, במאבק תמידי: הראשון ככוח שמושך אותנו לארציות ולהתנהלות כוחנית – לוחמנית, השני ככוח שדוחף אותנו לאוניברסליות, לחיפוש תמידי, למתיחת גבולות הקיום, מתוך אמונה ללא תנאי בלא ייאמן. על מנת להכיר את רובדי הפנים העמוקים יותר ולנסות לייצר קואורדינטה ביניהם, עלינו ללמוד לפרום, לפתוח צופני ארכיבים ולגלול את הנגלה מחדש, על מנת לחזור עוצמתיים יותר אל נקודת המוצא שלנו אשר בכוללות הרוחנית. חלק מהצופנים ייפתחו על ידי ניגודים וחלק על ידי תדרים .המשמעות היא להיות בורא = להיות טבח: מוסיפים א' שהיא הכוח שמחבר שמיים וארץ, פנים וחוץ, אישיות ומהות, למילה בורות ומקבלים בורא שמאפשר לנו לחזור לאחד ולהיות האדם הגדול שאנחנו במהותנו.

אם לא נעשה זאת, נמשיך להיות כלים/גופים עבי קליפות שמממשים רק 5% מהפוטנציאל הרוחני שלנו. נמשיך להכיר רק את מי שאנחנו: החזות – החיזיון – הזהויות, ולא את מה שאנחנו באמת. נמשיך להשקיע  בלהכיר את הפחדים, הספקות, ההתניות, הכאבים, הסבל, המחלות, הדיכאון, התוקפנות, במקום להיות באמון ובביטחון שהכול לטובתנו. נמשיך לפזר את האנרגיה היפה שלנו באופן לא מודע בדומה לכסף קטן במקום לרכז אותה ולהשיג עוצמה. נמשיך לחיות בבית שיש בו הרבה משרתים שהם פני האגו הרבים שנאבקים זה בזה (פני האישיות), במקום להמליך את מהותנו העוצמתית והמאוחדת. נמשיך לקבל החלטות שמבוססות על אמת של "חור מנעול", במקום על אמת מוכללת. נמשיך לחוות פיצולים, נפרדות, לעומתיות, שגורמים לנו להשקיע מאמץ יתר, משאבים רבים וזמן, במקום להתכלל ולטפס. איזה בזבוז אדיר של משאבים במקום לבחור להיות יצורי אנוש אמיתיים.

 

כדי לעורר אותנו לתנועת הטיפוס, קוסמוס ממטיר עלינו היום אנרגיות עוצמתיות והשפעות כואבות ומבקש מאיתנו, כמו שביקש מאברהם (בראשית י"ב, א'): 

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ...".

עלינו  ללכת מהאמונה - הרצון – המחשבה – המצפון הארציים, הדחוסים, המוגבלים, שפועלים לקבל לעצמנו לתועלת אישית, מהתולדות אליהם נולדנו, מהיגיעה של בית אבא, מן החומר, אל האמונה - הרצון – המחשבה – המצפון לקבל על מנת להשפיע ולטפס אל הרוחני, אל ה"לפני ולפנים" – קודש הקודשים. כלומר, עלינו להתערטל מגופי החומר הדחוסים והאגואיסטים שלנו ולהתחבר מחדש עם שורש הנשמה, עם גרעין המהות שלנו אשר בקומה ה-100.

לשם כך, עלינו להסכים לצאת "ממצרים", מהמיצרים בהם אנחנו תקועים עד כאב; להפסיק להיות משרתים של משרתים, עבדים לאגו שממרר לנו את החיים, אגואיסטים שפועלים לתועלת אישית, מתלוננים, מקטרים ומחכים "למשיח"...ולטפס אל הארץ המובטחת – קודש הקודשים שלנו אשר בקומה ה-100, הכוללות הרוחנית השלמה, קודקוד הפירמידה של יצור אנוש אמיתי.

שלושה חלקים ל"בית המקדש" שאנחנו: החלק הראשון והפנימי הוא ליבו של המקדש והמקום המקודש ביותר – קודש הקודשים. בו נמצא ארון הברית, שבתוכו נשמרו שברי לוחות הברית. הסוד הכמוס ביותר נשמר בו. רק הכהן הגדול הורשה להיכנס אליו פעם בשנה. מתחם קודש הקודשים משול לגרעין המהות שלנו, לתיבה שמכילה את כל סודות קיומנו מרגע הנשימה הראשונה אי פעם (מה אנחנו). זה להיות לפני ולפנים, ל"השיב פנים" (לפגוש את הפנים הנפלאות של האלוהות), להתחבר מחדש אל המרכז הרוחני שנלו – הנשמה. "גם אוגוסטינוס (המאה ה- 4) העיר כי אל לו לאדם לפנות כלפי חוץ. "שוב אל עצמך, האמת שוכנת בנפשך פנימה".

בשונה מהעבר, הנגישות לקודש הקודשים שאנחנו נפתחת היום בפנינו לגילוי הסוד שאנחנו ולמימוש מלוא הפוטנציאל שלנו כיצורי אנוש אמיתיים.

 

החלק השני הוא מתחם הקודש – היכל שבו היו המנורה שסימלה את אור החוכמה, השולחן שעליו הונח לחם הפנים שמסמל את עולם החומר והפן הכלכלי שלו, ומזבח הזהב שעליו הקטירו קטורת. מתחם הקודש הוא האישיות שלנו בעולם החומרי-כלכלי, לצד סקרנות וחקירה של החדש (מי אנחנו). 

 

החלק השלישי היה החצר. במרכזה עמד מזבח העולה, שעליו הוקרבו קורבנות מן החי. המזבח בחצר משמעו העשייה שלנו בארציות הלכה למעשה. בעשייה זו ישנן גם טומאה וגם טהרה, גם תודעת קורבן וגם אמונה, גם הניסיון לכבות את האור של האחר וגם הרצון לשתף פעולה.

 

רק החיבור למהות, לקודש הקודשים, יזכה אותנו בכרטיס יציאה מפלנטת ארץ אל עבר נקודת המוצא שלנו – הכוללות הרוחנית. זו המשמעות של השתוות צורה – השתוות עוצמה. כדי שנחזור אל נקודת המוצא שלנו בכוללות הרוחנית – הקומה ה-100,  עלינו להחזיר לעצמנו את אשר אבד לנו במשך אלפי שנים, ו"להפוך להיות אציל עם הזמן" ("ספר הידע"). זהו מאמץ אבולוציוני: לפעול מכלולית ולא פרטנית. לשלוט במחשבות שלנו בלי תגובתיות. לבנות עוצמה תודעתית - מוחית - מהותית. להכיר את האמת ולפעול על פי התקנה שלה. אנחנו חוזרים לנקודת המוצא ממנה באנו, רק מושלמים ועוצמתיים יותר ממה שיצאנו.  זו תנועה של re-ligio, אנחנו נעים כביכול אחורה אל עבר המקור שממנו באנו (self-creation). כלומר, אנחנו נעים רקורסיבית (מעגלית) מתוך עצמנו – אל עצמנו, בדומה לאדוות מים החוזרות למרכז לאחר שפגשו במחסום.

 

"לזכות ביצור אנוש משמעו לזכות ביקום."

("ספר הידע", 54/755)

 

בסיפור "גן עדן" (בראשית פרקים ב'-ד'), מופיעים שני עצים שהם אנאלוגיה לקיום שתי פניו של האדם; עץ החיים ועץ הדעת, שאותו אסר “אלוהים” לאכילה. עץ החיים הוא אנאלוגיה לחיים אינסופיים, לחיבור ישיר ובלתי אמצעי אל ה"אני" המקורי, החשוף, הנסתר והאמיתי כי "שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁו" (לא היו מודעים לערום – הידיעה שאינה יודעת). ודווקא הנחש, שהוא סמל לדבר הכי עמוק ואמיתי - הספק (ועל כן אנו מפחדים ממנו), משכנע את חוה ואדם לאכול מהפרי האסור – עץ הדעת (עץ ההגדרות, ההפרדות, הסיווגים, הספק ואי הודאות). "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.". דעת מתקשרת כאן לערום, לבושה, לעכבות, לחששות, לפחדים, לסיווגים, לתוויות של טוב ורע (מתארים את ה"אישיות"). ידיעה זו גורמת לאדם להתחבא מפני "האלוהים" ולחשוש לגלות / לראות את ה"אני" הפנימי שלו. לדברי הרב קוק, החטא הגדול של האדם הקדמון הוא לא כל כך באכילת תפוח עץ הדעת, אלא בבגידה ב"אני" והישענות על מקור חיצוני – הנחש, שהוא מקור של ספק בחיים.

העונש שהטיל “אלוהים” על אדם וחווה הוא הגירוש מגן עדן (עץ החיים), בעצב תלדי בנים, בזיעת אפך תאכל לחם והלבישם כותונת (מסכות). ועל מנת להקשות עליהם את החזרה אל הגן, הוא הציב שני כרובים (יודעים זה את זה, זכר ונקבה) וחרב מתהפכת. החרב יכולה להיות גם כלי מפריד, גם כלי זין – שליטה, כוח (אישיות). אבל בהיפוך אותיות החרב יכולה להיות מחבר. אומר רבי יוסף מג'יקטילא, קבליסט מהמאה ה- 13, שעל מנת להשיג מחדש אחדות ולפגוש את ה"אני" המקורי, על האדם לעבור קודם דרך "עץ הדעת" (ידע, מפריד, מקטלג, קליפה חיצונית). עליו לשרוף את הקליפות - מלבושים (מסכות) המכסים את "הערווה" – מקום רגיש, מקום נוח לחדירה ולכיבוש, מקום אינטימי ואותנטי, עוד קודם שיחבור מחדש עם גן העדן – "עץ החיים".

השבת פנים" וגילוי ה"אני" דומה למעשיו האוהבים של הילד. הוא לא ניתן לגילוי בדרך של התבוננות המנסה לבודד פיסית או מנטאלית ישות כלשהי המתאימה ל"אני". אין מפה למציאת ה"אני". מפה היא צורך של השכל. הדרך למציאת ה"אני" היא פרטית לחלוטין. "הפנים המקוריות" מתגלות כאשר האדם מוכן להינתק מהרציף ולצאת להרפתקה, לפסוע אל תוך הלא נודע, לקחת סיכונים ולזרום ללא התנגדות וללא שיפוטיות. כאשר הוא מוכן להשתחרר מעולו של האחר, לקלף את קליפותיו, במיוחד הקליפות של האינטלקט ושל האגו, להתקלף מהרגלים, תגובות מותנות, התנהגויות ומדעות קדומות המעיבים על ראייה בהירה. כאשר הוא יביט אל תוך עצמו עירום (ריק מהתניות) וינסה להבין מה הוא באמת רוצה להיות, מה הוא באמת רוצה להשיג, מהי מהות חיי. וכאשר הוא מצליח לעשות זאת, הוא מגלה רובד נוסף בנפש שלו, רובד שאין בו ההכרה הרציונלית משגת, רובד של איבוד שליטה, של הכנעת המחשבות, של וויתור על מילים והמשגה (זהו מאבק בלתי פוסק ודומה למאבקו של יעקב עם המלאך). זהו מצב של חופש ורק מתוך החופש יכול האדם לברוא מחדש את מי שהוא בכל רגע ורגע ולא להפעיל מחדש את מי שהיה. "להיות אדם משמעו לכן להיות פנים המצוירות על החול, כה קרוב לשפת המים, עד שהגל מוחק אותן" (פוקו).

בזן מגלים את ה"אני" דרך אחת משאלות הקואן החשובות (שאלה כביכול חסרת הגיון שהתשובה עליה איננה מובנת מאליה, המאפשרת לאדם להיות במסע מתמיד לגילוי "אני" חסר הגדרות ומשולל כל גבולות) - "מה היו פניך המקוריות לפני אימך ואביך?" הפנים המקוריות הן הפנים "הריקות" של ה"אני" עוד טרם הוטבעו בו טביעות האצבעות של הוריו ושל החברה. אלה הן הפנים הייחודיות של האדם (מקורי = ייחודי). אלו הן הפנים האמיתיות ללא אידיאל, ללא הזיכרון של מה שהייה או של מה שרצה להיות. המיסטיקן היה עונה על שאלה זו "כל מה שיישאר לאחר שייטלו ממני את רוכשי, תארי, השתייכותי, השכלתי ואף את שמי".

רק כאשר האדם מוכן ופתוח לגמרי, מחובר אל המרכזיות הייחודית שלו (הנשמה), אל הקול הפנימי שלו, "הוא מוכן לביקורו של אלוהים". ביפאנית יש מושג בשם “kokoro” שמשמעותו שיפור ופיתוח הטבע הפנימי של האדם. כדי להיות "איש חרב", "מאסטר לתה", "רקדן קוג'יקי", אחד חייב לא רק לשפר את הטכניקה, אלא לשפר את הדרך להיות – מרכזיות הרוח הפנימית. עליו לאפשר לאלף פרחים לפרוח מתוך המהות הפנימית שלו. וכמו בפריחה, הוא איננו יכול לכפות אותה. המימוש הוא חופש הבחירה של אדם מועצם.

 

"אחד שאל את מורה הזן  ג'ושו: מהו ה"אני" האמיתי?

ג'ושו ענה: אם זה מה שאתה אומר, מהו אותו דבר שאינך סובל?"

אם מישהו מחפש 'אני אמיתי', הרי שהוא מניח קיומו של 'אני מזויף."

                                                            מעשיות זן

הדיאלקטיקה בין שתי פניו נעשית בתודעה - העד (Mind). התודעה מקשיבה, מתבוננת, קולטת ומשקפת את הקורה בין ה"אני", ה"אישיות" והאובייקט. ככל שהאדם עובד מתוך תודעת ריק ללא שיפוטיות, הוא משקף אבל לא משמר. ואז, הוא מביא לידי התגלות רחבה יותר את ה"אני", את ה"אישיות" ו"האובייקט". כל התבוננות מתוך תודעה גבוהה יותר, משנה את הגדרתם בכל רגע, ועל כן הם אינסופיים בפוטנציאל ההתגלות שלהם (כפי שטען הרקליטוס שאיננו יכולים לחצות אותו נהר פעמיים). אבל תמיד נחיה מתוך פער בין שאיפתנו לאיחוד (ההתחברות ל"אני" – הניצוץ האלוהי), לבין המרחק ממטרה זו בגין השפעת ה"אישיות" על חיינו.

 

"מהי הדרך לשחרור?"

"מי כובל אותך?"

"איש אינו כובל אותי."

"אם כך, למה לך לחפש שחרור?"

 

 (מעשיות זן)

 

במקורותינו רבים סיפורי הדיאלקטיקה בין שתי הפנים. בסיפורי המעשיות (ממלך עניו) של הרבי נחמן מברסלב, מסופר על מלך שביקש מהחכם שלו להיפגש עם מלך אחר המוקף "הגנות" ושקשה להתקרב אליו, על מנת שיביא לו את הפורטרט של אותו מלך.

"יש לי כל הפאטרעטין של כל המלכים, והפאטרעט שלו לא נמצא, כי הוא נסתר מבני אדם, כי הוא יושב תחת כילה והוא רחוק מבני מדינתו". והחכם בדרכי תחמון, תחכום ושוחד מצליח להתגבר על הגנות כמו ים, ספינות מלחמה, תותחים, ביצות, שקרים ומעשה ליצנות, ולהגיע אל המלך. הוא התחיל לשבח אותו. "ומחמת גדל השבח של החכם, ששבח וגדל את המלךעד שנעשה קטן וענו יותר ולא היה יכול להתאפק והשליך את הוילון לראות את אותו חכם. ונתגלה פניו, וראה אותו החכם והביא את הפאטרעט שלו אל המלך." 

זו היתה דרכו של הרבי נחמן מברסלב לתאר בפני חסידיו את מערכת הגומלין בין ה"אישיות" (המלך המבקש) לבין ה"אני" (המלך השני), לבין "החכם" שהוא התודעה. אלו הם יחסי גומלין אינסופיים שכל פעם מתגלה בהם "אני" חדש (פורטרט חדש).

חסיד חדש הגיע לבית המדרש בפשיסחא ונשאל על ידי הרבי בונם מפני מה בא לעיר. "באתי כדי לחפש את ה'" ענה החסיד. "אם כך", ענה לו רבי בונם "לא היית צריך להטריח עצמך ולבוא ולחפש דווקא פה. הלא 'מלא כל הארץ כבודו'. לפשיסחא בא האדם כדי לחפש את עצמו!" סח הרב.

בספרו "ערים סמויות מעין", מתאר קאלוינו את הדיאלקטיקה המתקיימת בין "שתי הפנים": "תושביה של ואלדראדה יודעים שכל תנועותיהם הינן בו בזמן גם אותה תנועה עצמה וגם השתקפותה במראהשתי ואלדראדות חיות זו למען זו, מביטות ללא הרף זו בעיניה של זו, אולם אהבה אינה שרויה ביניהן."

כאשר הדיאלקטיקה בין "אני" ל"אישיות" הרמונית; אני הוא אני. הכל נמצא במלואו ברגע (גשטלט). הכל מציג את עצמו סימולטנית. הפוטנציאל נוכח", מתאר פיקאסו. במצב של אחדות, אין יותר איש שמתבונן ואין דבר (אובייקט) להתבונן בו. הכל נמצא בתלות הדדית בלתי ניתנת לפירוד. היוצר והנוצר הם היינו הך (ה"אני", ה"אישיות" והאובייקט אחד הם). לדוגמה: העורב קרא (אובייקט) והאדם (סובייקט) שומע, והתודעה שלו מתבוננת בשניהם עד שהכל הופך להיות אחד נטול המשגה ונטול הפרדה בין אובייקט לסובייקט. הפילוסוף הגרמני היידיגר טוען שההפרדה אובייקט – סובייקט, מכחישה את היסוד המהותי של הוויה בעולם שהיא דזאין – האובייקט והסובייקט קיימים ביחד.

 



[1] תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל; האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית. מי שאחז בתפיסה זאת הוא שפינוזה שטען כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין  אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו האלוהות היא אימננטית, ובכך מהווה את כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים