סיפור:
מעשה בפולקע / גד אביאסף עמבר
      
 

ברקע מתנגן האדג'ו של אלבניוני, שמופרע מדי פעם ע"י צלצול חוזר של דלתות מעלית שנפתחות ונסגרות וקול של אחות שצווח ברמקול "דוקטור שוורץ לקבלה" האנשים שחולפים במסדרון, לא יודעים שכמה מטרים מהם אני שוכב קפוא כמו עוף מרוט בפריזר,  כשאני מכוסה בסדין ושמיכה ולא מסוגל להניע אבר, זונדה תקועה לי בתוך האף, מחט אינפוזיה תקועה לי בזרוע, צינורית קטטר גולשת לה משולי מיטתי ישר לתוך שקית מלאה בשתן ועל החזה מודבקות לי אלקטרודות שמודדות לי את קצב פעימות הלב.

כמו מתוך ענן כבד ואפור אני קורע לי סדק צר ומפלח מבט מבוהל מבעד לערפל הסמיך שמוולן על עיני, ומזהה פרצופים מודאגים שרכונים מעלי, הינה אימא, אבא, אחותי, אחי, גיסתי, גיסי, וכל הדודות והדודים שלי חלק מהקרואים כבר לא בין החיים והם נוחתים אלי במשק כנפים מהתקרה כשהם מחזייקים בידם נרות נשמה ומברכים אותי ביום הולדת שמח למרות שהיום רק תחילת ניסן ואני בכלל נולדתי באב

"הוא חי"? שואלת אחותי בסקרנות ועוטה על פניה ערשת של עצבות

"וודאי שהוא חי! מה אתך את לא רואה את הקיפצות האלה של המוניטור?" גוערת בה גיסתי, גיסתי שוש היא הכי מאושרת במצבים שכאלה, תנו לה לשוטט בבתי חולים להתחכך עם הרופאים, ולבטא מונחים מעולם הרפואה שאף אחד לא מבין והיא בשמים. ארבע שנים היא למדה להיות אחות ומאז שהיא סיימה את הלימודים היא לא נותנת לאף אחד לשכוח שהיא לא סתם אחות אלא אחות מוסמכת.

הצפצוף המונטוני של המוניטור שמתגבר על השאון וההמולה שבבי"ח משכנע אותי שאני עדיין חי. הבעיה היחידה שלי שאני לא מסוגל לדבר לא מסוגל להזיז את האישונים ולא מסוגל להניע אבר

מישהו מניח יד חמה ויבשה על מצחי ואני תכף מזהה את מגע ידה של אימא אי אפשר לטעות במגע ידה של אימא. כשסבלתי מהתקפי מיגרנה אימא הייתה מתיישבת לידי מניחה את כף ידה על מצחי ומיד כאב הראש היה חולף ונעלם.

כמעט כל הדודים והדודות שלי באו להיפרד ממני, חוץ מדודה אחת בת תשעים עוד מעט (דודה פלורה) שלא הגיעה בגלל התחיבויות קודמות. גם אשתי שתחיה והילדים שלי לא הגיעו להיפרד ממני. לאשתי יש בדיוק עכשיו נקיונות שלפני הפסח והיא חייבת להשגיח על העוזרת. והילדים שלי קטנים והם לא יכולים לבוא בלי אימא, אבל אני לא מתלונן. שמו אותי בינתיים בלימבו, ועד שיחליטו בחלונות הגבוהים שם למעלה מה לעשות איתי, אני בינתיים כאן

יש לאימא מגע יד מופלא. אני מגייס את כל כוח רצוני כדי להניע את ראשי ולרמוז לה שאני בהכרה שאני חי שאני שומע אותה שאני מרגיש אותה, אבל אימא לא יודעת כלום, השיתוק שולט בי מהצהרים, כששקעתי בקומה. אני מרגיש, אני שומע אבל אני לא יכול להגיב אפילו לא בהזזת אצבע או במצמוץ עפעפיים..

 "איך זה קרה לו, מה הוא אכל, מה נתת לו..."

הקול המהוסס משהו הוא קולו של אבא, משום מה כשהוא שואל הוא תמיד נשמע לי כאילו הוא מתנצל

    "מה זה מה נתתי לו"? מתרעמת אימא ומסירה את ידה מעל מצחי

"מה שתמיד אני נותנת לו, אוכל, אוכל רגיל, בשר אורז, תפוחי אדמה, מה שהוא אוכל כל יום"

"אולי היה משהו בבשר ? יכול אולי להיות שהוא היה מקולקל?" שאולת אחותי                                

  "מה פתאום מקולקל?! מה את מבלבלת את המוח!? אצלי האוכל לא מקולקל"

גוערת בה אימא

"אז מה קרה לו? איך זה שהוא איבד את ההכרה? ואיך הוא בכלל הגיע לכאן? " מתעקשת דודה פרחה לשאול וקולה הרך והענוג, נשפך ומתגלגל אלי כמו מתוך קופסה של ממתקים

"אני לא יודעת, מה אתם תוקפים אותי"? ממשיכה אימא להתגונן "הוא בא בצוהריים כמו בכל יום אני הגשתי לו את האוכל הוא גמר לאכול קם מהשולחן פתאום אני שומעת אותו צועק "אימא אימא" רצתי אליו והוא צועק אלי "אני לא מרגיש טוב אני נחנק" ונופל על הרצפה. הנשמה שלי יצאה. התחלתי לצעוק גודל'ה גודל'ה מה קרה לך? והוא לא עונה לי, רק ממשיך לשכב ככה בעיניים פקוחות ולא זז, פתחתי את הדלת והתחלתי לצעוק הצילו אנשים הצילו הילד שלי מת.."

"היא הזעיקה אותנו מהעבודה" המשיך מיקי גיסי את הסיפור "עמדנו לצאת מהמשרד פתאום עמליה הפקידה רצה אחרינו בבהלה ואומרת לנו שחיה, אימא של הניה, בטלפון ושקרה משהו נורא לגדי, עד שהגענו הביתה השכנים כבר הזעיקו אמבולנס ואנחנו טסנו אחריו עד לכאן כשהגענו הוא כבר היה בטיפול נמרץ.."

     "בחדר הטראומה" תיקנה אותו גיסתי שוש

    "בחדר הטראומה? מה זה חדר הטראומה?" שואלת דודה ח'תון (יש אומרים כ'תון קרי "אישה יפה")

"הוא במצב של קיבעון, או  קומה או אובדן הכרה, תרדמת או איך שתרצו, עשו לו את כל בדיקות האפשריות ולא מצאו  שום סיבה קלינית למצבו, הם חושבים שהוא בריא. עשו לו הא קא גא ומיפוי מוח, הכל תקין והכל בסדר, לא גילו אצלו הפרעה מיוחדת, הם סבורים שהבעיה שלו היא נפשית.." מדווחת גיסתי ביבשושית

 "נפשית?!

 מזדעקת אימא "נפשית!? מה פתאום נפשית !? מה הם חושבים שהוא משוגע!? עזבי, את לא מבינה שום דבר, מה את חושבת שאם את אחות, את יודעת הכל? נפשית? מה פתאום נפשית? הוא חולה מה לא רואים עליו שהוא חולה? שהוא לא בריא? תסתכלי עליו, זה נפשית?"

גיסתי סופגת את הביקורת בחיוך מלגלג ומתנשא

    "גברת חיה" היא אומרת בלגלוג "תשאלי את הרופאים, מה את באה אלי בטענות? זה מה שהם אמרו. אני לא ממציאה שום דבר"

  "רופאים שמערופאים" נחרה אימא בבוז "מה הרופאים יודעים בכלל? מה הם מבינים?, את חושבת שהם מבינים משהו? גם רופאים לא יודעים הכל"

"לא הכל, אבל יותר ממך גברת אמבר." מתקלסת בא גיסתי כשהיא מדגישה את האמבר באלף במקום את העמבר בעין, ומיד מתרחקת ממנה בהפגנתיות ומתחילה לשוחח ליד דלת הכניסה, עם מישהו שאני לא רואה מהמיטה שאני שוכב עליה

בהתחלה אימא התעלמה מהפגנת הזלזול הבוטה הזו של כלתה אבל אחרי כמה דקות גם היא מתרחקת ממני ואני שוכב ומייחל שהיא תשוב ותחזור אלי ושוב תניח את ידה על מצחי אבל נראה כאילו אימא איבדה בי עניין.

פתאום היא פונה לאחותי ומתעניינת לדעת מי שומר לה על הילדים, שאי אפשר להשאיר ככה לבד שלושה ילדים בבית בלי אוכל.

החזרה המהירה הזו לשגרה לא מוצאת חן בעיני אבל אני לא יכול להגיב ולא יכול להתקומם ולא יכול למחות על העוול הזה שאימא גורמת לי ככה כלאחר יד

אחרי שאחותי אמרה לה שהכל בסדר והילדים אצל השכנים ואין לה מה לדאוג, אימא פונה למורת רוחי גם לאחי הגדול ושואלת עם הוא היה בבית ובדק שהכל נעול וסגור לפני שהוא יצא ואם הוא הרים את הברז של הגז

ואני מרגיש שהחיים חוזרים למסלולם הרגיל יותר מדי מהר ורוצה להתלונן ולהגיש קובלנה מסודרת לרשויות על הזילות הזו שאימא נוהגת כלפי, אבל אני לא מסוגל לזוז. אני קפוא לגמרי כאילו הייתי גליד של קרח.

אם רק הייתי יכול, הייתי דורש ממנה לשוב ולהניח את כף ידה על מצחי ודורש ממנה במפגיע שתתמיד להתמקד בי, אך ורק בי שאני גוסס והולך למות ומגיעה לי עכשיו התייחסות יותר רצינית ממנה

אבל נראה שההבחנה של גיסתי כאילו אני נפלתי לקומה בגלל איזו בעיה נפשית חילחלה לאמא לתודעה ומטרידה את מנוחתה ולפי מראה פניה אני מרגיש שהיא חוככת בדעתה מה לעשות, שאם מצבי נובע מבעיה נפשית אזי לא נשקפת לחיי כל סכנה ממשית ואם לא נשקפת לחיי כל סכנה ממשית (לפחות לא היום) אז לאימא שלי יש עיסוקים טרדות ודאגות אחרות וסדר עדיפיות אחר ושונה, מה שאומר שלהמשיך ולעמוד ככה סתם ליד מיטתי זהו בשבילה בזבוז זמן יקר.

ואז להכעיס כמו בהצגת תיאטרון אימא מפנה את קידמת הבמה ומתרחקת ממני ויוצאת למסדרון ומיד אבא שלי ודודה פרחה תופסים את מקומה ונעמדים מעלי ומתחילים לשוחח ביניהם בערבית

 "עדה מג'נון עדה"? שאולת דודה פרחה את אבא ומיד היא רוכנת לעברי ונושקת לי על מצחי וממלמלת לי "שלום" רפוי וגם אבא מפטיר לעברי "מעלש" ומלמל לי "שלום בני, תהיה בריא" ואף הוא רוכן אלי ומנשק אותי על מצחי ומיד שניהם יוצאים למסדרון בעיקבות אימא

אחותי אומרת "הוא נראה איום" וגיסתי משיבה לה "תמיד הוא נראה איום. דווקא עכשיו הוא נראה לי די בסדר".

אחרי כמה דקות גם אחי גיסתי אחותי ובעלה יוצאים מהחדר ומותירים אותי לבד ואז ההאחות שעמדה כל הזמן וחיכתה מאחור שהם יצאו מהחדר, ניגשת אלי ומסירה מעלי את השמיכות בבתנועה חטופה אחת וחושפת את במערומי לכל דכפין ואני רוצה לצעוק לה "הלו מה את עושה? תכסי אותי"!

ומיד כאילו היא חשה במצוקתי האחות מגיפה עלי את הווילון ומיד היא שוב מכסה אותי ומותחת את שולי השמיכות אל מתחת למזרון ומהדקת אותי ככה אל המיטה כאילו הייתי מומיה ומיד גם היא יוצאת מהחדר

"ד"ר שוורץ לקבלה" צורחת האחות שוב ושוב באינטרקום

"אז זהו" אני חושב לעצמי "אני מטורף". אני לא יודע איך כולם הגיעו למסקנה הזו. אבל כנראה יש בזה משהו, מה שאני יודע בבירור זה רק שאני קפוא ומשותק ושאני לא יכול להניע אבר ורק מוחי ממשיך לעבוד בטורבו, בעוד שכל גופי כבר חצה את הגדר המבדילה בין העולם הזה לעולם הבא

"אוי אני לא רוצה למות" אני אומר לעצמי "אני כל כך לא רוצה למות. אני לא מקבל את זה שאני עוד מעט כנראה אמות בשעה שעדיין לא התחלתי אפילו לחיות"

שלושה רופאים לבושים חלוקים לבנים כשסטטוסקופ מציץ להם מהכיס נכנסים לחדר ונעמדים מעלי כמו מלאכים "מקרה מוזר" אומר ד"ר שטיין ומגרד בפדחתו "הבחור לא מניע אבר. אפילו לא את העפעפיים, הוא קפוא לגמרי, אבל אני לא סבור שהוא בתרדמת או בקומה. אני סבור שהוא בהכרה מלאה ושהוא שומע ורואה הכול. רק שהוא לא יכול להגיב, עשינו לו אם אי רי סרקנו לו כל פינה במוח ולא מצאנו שום דבר, פתאום הוא מקרב את פניו אלי וצועק לי ישר באוזן "הלו אדוני. אתה שומע אותי"? ותוך כדי כך הוא מאיר לי את האישונים בפנס קטן ומנפנף אלי בידו כאילו הוא אומר לי שלום

"ד"ר שטיין" אומר ד"ר חן "הוא לא מגיב. מה עושים? גם אני סבור שהוא לא בקומה ולא בתרדמת. הבחור סתם ישן ומסרב להתעורר, אולי נוריד אותו למחלקה הפסיכיאטרית"?

"נחכה עוד כמה ימים. אם לא יחול שינוי במצבו נחליט על המשך הטיפול מה אתה אומר ד"ר לביא"? אומר ד"ר שטיין. ד"ר לביא הקשיש מבין שלושת הרופאים וכנראה גם הבכיר ביניהם. חשב רגע לבסוף כחכך בגרונו ואז חזר ואמר "מקרה מוזר מקרה מוזר. זהו נרקולפסיה שלא מצאתי לה מקבילה דומה בכל הספרות הרפואית. נראה כאילו הבחור חטף הלם. תביטו בו הוא נראה כאילו הוא חטף שוק. כאילו הוא ראה משהו שזעזע אותו, ד"ר חן הפמן צודק. האיש נושם כרגיל וכנראה הוא בהכרה מלאה. רק שהוא לא מגיב"

ד"ר שטיין עלעל בדפים שהחזיק בידו ואמר "הבחור עם המיפלגיה ספסטית עקב תאונת דרכים בגיל ארבע. נשוי עם שלושה ילדים קטנים. בהתחלה חשבנו שהוא קיבל אירוע מוחי אולי תגובה מאוחרת לתאונה שהוא עבר בגיל ארבע, אבל לא גילינו שום דבר. עשינו לו מיפוי מוח בדקנו לו סוכר בדקנו לו את תפקוד הכליות והכבד והכל תקין. אימא שלו סיפרה בקבלה שזה קרה לו באמצע הארוחה. הבחור אכל ארוחת צהרים ופתאום הוא התמוטט"

ד"ר לביא גיחך "כנראה היה משהו בשניצל מה אתה אומר ד"ר הופמן" ?

"יכול להיות שהיה משהו בפולקע . אין לנו שום הוכחה שהוא אכל דווקא שניצל" אמר ד"ר חן

"אולי נבדוק לו את תכולת המעיים ונברר מה הוא אכל לפני שהוא הגיע לבי"ח. מה אתה אומר ד"ר שטיין"?" אמר ד"ר לביא

"צריך לברר אם הייתה לו יציאה מאז שהוא הגיע לכאן" אמר ד"ר חן"?

"לא נראה לי שהייתה לו יציאה" אמר ד"ר לביא "הבחור נמצא כאן בקושי ארבע שעות. דרך אגב כתוב כאו שהוא בן חמישים וארבע. תסתכלו עליו כולו לבן ומבוהל מעניין מה הוא ראה שכל כך הבהיל אותו "

"הוא נשוי" אמר ד"ר שטיין

"אה" אמר ד"ר חן "זה מסביר את הזקנה אבל לא את המבט המפוחד

ד"ר לביא הסב את פניו לאחור וסימן לאחות שעמדה ליד הדלת להתקרב אליו. וזו מיד דחפה לפניה עגלה עמוסה בדוחות רפואיים ונעמדה גם היא לידי

"רינה" אמר ד"ר לביא לאחות "תרשמי לבחור ששוכב כאן חוקן ושיעבירו את הממצאים למעבדה. אנחנו רוצים לברר מה הוא אכל לפני שהוא נכנס להלם"?

"או קי " אומרת האחות רינה

"מה הוא קיבל מאז שהוא הגיע לכאן"? שואל ד"ר שטיין את האחות

"הכול רשום כאן" אומרת האחות רינה "עשינו לו בדיקת סוכר בדקנו לו את הלבלב את הכליות הכול תקין הוא לא קיבל שום דבר מיוחד הוא מקבל נוזלים וכמות זעירה של אטרופין דרך הוריד וזה הכול"

"כמה זעירה"? שאל ד"ר שטיין

"ככה" אומרת האחות רינה ומקרבת את האצבע עד שכמעט היא נוגעת באגודל

"אני רואה גם שבדיקת הדם בסדר גם לחץ הדם תקין והלב דופק ברוך השם כמו שצריך ושהוא בסך הכול איש בריא צריך לברר למה הוא נכנס להלם זה הכול" אומר ד"ר לביא

"כן" אמרה האחות רינה

"בסדר" אומר ד"ר לביא "אז כמו שאמרנו אחרי שהשקית תתרוקן תשחררי אותו מהאינפוזיה ומכל המכשירים ותסדרי לו חוקן ואחר כך נראה איך אנחנו מתקדמים הלאה"

כעבור שעתיים נכנס לחדר סניטר ששחרר אותי מהאינפוזיה ומכל המכשירים שהייתי מחובר אליהם וגרר את מיטתי למעלית, ירדנו כמה קומות יצאנו מהמעלית וכעבור כמה דקות הסניטר הכניס אותי לאיזה חדר והלך לו לדרכו.

המשכתי לשכב ככה בלי לזוז ובהיתי בתקרה וחשבתי לעצמי "למה לעזאזל אני לא מסוגל לדבר? ולא מסוגל להניע אבר"? ואז נכנסה אחות וגררה את מיטתי לחדר הטיפולים ומיד הסירה מעלי את השמיכות לבשה על ידיה כפפות לאטקס ניסתה לכופף את רגלי ולא הצליחה אז היא קראה למישהו שיעזור לה וזה דחף את רגלי בכול כוחו לעבר פני וכעבור כמה שניות הרגשתי שדוחפים לי משהו לרקטום ושוטפים לי את התחת בזרם של מים וכעבור כמה דקות הרגשתי איך כל תכולת מעיי יוצאת החוצה והרגשתי שאני מרחף באוויר מרוב אושר

"או קי" אמרה האחות " אפשר להחזיר אותו לחדרו

שני לילות ביליתי בפנימית אלף. שמו לי טיטול חיברו לי קטטר. לא קיבלתי נוזלים ושום תרופות. והזנה קיבלתי עם זונדה דרך האף, וככה שכבתי לי יומיים שקוע בשינה לתרגית כשאני שוכב פרקדן על הגב ובוהה בתקרה.

למחרת בצהרי היום אימא ואבא כיאה זוג זקנים שנפטרו ממזמן ירדו במשק כנפים מהתקרה ואימא קירבה את הכורסא שעמדה בפינת החדר אלי והתיישבה לידי ומיד התחילה להתלונן על זה שאשתי לא באה ולא הביאה את הילדים לבקר אותי ובכתה. אבא ישב לידה ולא אמר מילה. אחרי שעה ורבע הם קמו נשקו לי על המצח חבטו בכנפיהם וחזרו למקום שממנו הם באו.

אני לא חשתי צער ולא בדידות מיוחדת ולא באתי בקובלנות על זה שחוץ מאימא ואבא אף אחד לא בא לבקר אותי. היה לי נוח לשכב ככה בלי לעשות שום דבר. בעצם גם כשהייתי יכול להתנועע ולדבר לא עשיתי הרבה

למחרת בעשר הגיע שוב הסניטר הוא החליף לי טיטול ניתק אותי מהזונדה הניח על מיטתי את הלוח עם הגיליון הרפואי שלי ואז הוציא את מיטתי מהחדר הכניס אותי למעלית הוציא אותי מהמעלית והתחיל לגרור אותי לאורך מסדרונות בי"ח ואני שכבתי והסתכלתי למעלה וראיתי איך התקרה עם מנורות הפלורסנט נעה ומסתחררת מעל לראשי ככה הוא נדד עמי לאורך כמה עשרות מטרים עד שאני ראיתי שלט שכתוב עליו "פסיכיאטריה" ושתי דלתות הכניסה נפרסו לצדדים וכעבור כמה דקות מיטתי נעצרה ליד תחנת האחיות ואני שמעתי את הסניטר אומר "החולה הזה נשלח לכאן מפנימית א"

"אה כן" שמעתי קול נשי של אחות אומר עניינית "זה החולה שלא רוצה להתעורר" שים אותו בחדר תשע כאן בסיבוב מול המקלחות"

כל היום שכבתי בחדר. לא רחוק ממני שכב עוד מישהו שלא הפסיק להשתעל לירוק ליחה ולדבר לעצמו. ניסיתי לברר לעצמי מה הוא אומר אבל לא בדיוק הצלחתי. מה שקלטתי היו כמה מילים שחזרו כל הזמן על עצמן כמו "לשוט" "גברת בעלת הבית" ו"על ארבע"

בערב הגיעה אחות ורופא בחלוק לבן שסבל מעוויתות וטיקים בשרירי הפנים והצוואר וכל הזמן צקצק בלשונו

 "שמי ד"ר קליינהאוז אני אני פסיכיאטר" הוא אמר "הגעת אלינו למחלקה הפסיכיאטרית מפנימית אלף, בוא , בוא נראה מה הם רוצים שנעשה נעשה אתך"

הוא נטל את הגיליון הרפואי שלי והתחיל לעלעל בו תוך כדי שהוא מפזם לעצמו "בלהבלהבלהבל... בן חמישים וארבע המיפלגיה ספסטית עקב תאונת דרכים בגיל ארבע, נשוי, אב לשלושה בללל בלל אה הנה אני רואה שעשו לך חוקן ושאתה אכלת אורז עם פולקע יבש שכנראה לא היה טרי לפני כן...תח תח תח איך הם בפנימית אלף יכולים לדעת שהפולקע היה יבש אחרי שהוא יצא לך מהתחת? לאלוהים פתרונים. הם גאונים שם בפנימית אלף... נו טוף גם אני הייתי נכנס להלם אם הייתי אוכל פולקע יבש .. פולקע יבש? נו באמת.

ד"ר קליינהאוז זרק את לוח המתכת עם הגיליון הרפואי שלי על המיטה שלף מכיסו פנס כיס קטן התכופף אלי ואמר תוך כדי מתיחת שרירי הצוואר. "נו בחורצ'יק בוא נראה לך את האישונים. לפי המסקנות שהגיעו אליהם בפנימית אלף אתה שומע ורואה אבל אתה לא מסוגל להגיב אם זה נכון תלחץ לי את היד"

ד"ר קלינהאוז נטל את ידי השמאלית וכשגילה שידי השמאלית מצומקת ויבשה אמר "פרדו טעיתי ביד" ונטל את ידי השנייה וחזר ואמר "נו בחורצ'יק תלחץ לי את היד"

ניסיתי ללחוץ את ידו אבל לא הצלחתי.

אחרי כמה שניות ד"ר קליינהאוז שיחרר את ידי ואמר "זה מה שאתה יכול? צטצטצט צטעטעטט אבל תסמוך עלינו אנחנו נוציא נוציא אותך מההלם בפעמונים וכשתצא מההלם אתה תשיר תשיר ותרקוד אצלנו כמו חדש. בלומה" פנה ד"ר קליינהאוז לאחות שעמדה לידו "תני לחולה נוזלים. הרבה נוזלים שלא יתייבש ומנה של מגנזיום ואולי קצת תוספי מזון. נתן לו "מולי" "

מאוחר באותו לילה התגנב ד"ר קליהאוז לחדרי ובידו מזרק. החולה שישן לידי נחר כמו טרקטור. ד"ר קליינהאוז נעמד מעלי הניח את אצבעו על פיו ואמר "שששש אל תרעיש. אני רוצה לנסות עליך קוקטיל של אנדורפינים ואמפטמינים שעוד לא ניסינו במחלקה. אנחנו חלוצים בעניין בעניין הזה" והזריק לי את תכולת המזרק לתוך הזרוע

לא היה לי ספק שד"ר קליינהאוז מטורף לגמרי. אבל הייתי חסר אונים. ולא יכולתי לעשות כלום

אותו לילה ראיתי זיקוקי דינור שהתפוצצו לי מול העיניים עד אור הבוקר. ובין לבין היו כל הזמן נערות בביקיני רצות על החוף ומאירות את הגלים בלפידים בוערים שהן החזיקו בידיהן.

ידעתי שד"ר קליינהאוז הזריק לי איזה סם מעורר שדפק לי את המוח ופחדתי שהסם הזה במקום לעורר אותי רק יגרום לי לישון יותר חזק.

בצהרים שוב באו אימא ואבא לבקר אותי והפעם הם נכנסו דרך הדלת כמו אנשים רגילים,  הם הביאו שני כיסאות מהמסדרון והתיישבו ממולי ואימא התנצלה על זה שאתמול הם לא באו בגלל שאבא לא הרגיש טוב ומיד התחילה לבכות להתייפח וליבב "בפולניה לא היו פסיכיאטרים" אמרה אימא "וכולם היו נורמליים. איך הם הורידו אותו למחלקה הפסיכיאטרית איך? אני לא מבינה את זה. חבל שהבאנו אותו לבי"ח הזה. היינו לוקחים אותו לבי"ח אחר. כאן הם רק הפכו את הילד שלי למשוגע"

אבא שלי שתק. הוא רק הביט בי וחייך מין חיוך סתמי כזה.

אימא אמרה "הבאנו לך קצת ממתקים ושוקולדים" והניחה אותם על הארונית לידי. אחרי חצי שעה הם קמו ממקומם נתנו לי נשיקה במצח ונפרדו ממני בברכת "תהיה בריא" ויצאו שלובי זרוע מהחדר

בערב בא סניטר החליף לי טיטול ניגב לי את התחת החליף לי את השקית של השתן והחליף לי את שקית הנוזלים החליף לי מצעים והלך לו לדרכו

בשעה מאוחרת בלילה שוב התגנב ד"ר קלינהאוז לחדרי. כשהוא נכנס קידם החולה ששכב לידי את פניו בשירת "הבאנו שלום עליכם"

ד"ר קלינהאווז אמר לו "ששששקט" וניסה להשתיק אותו אבל האיש ששכב לידי רק הגביר את קולו וצעק בקולי קולות "שלום שלום. שלום עליכם".

לפני שהאחות ששמשה כתורנית לילה תתעורר, ד"ר קלינהאווז הזריק לאיש ששכב לידי את הזריקה שהוא הועיד אותה לי. וזה תכף השתתק ואחרי כמה דקות שמעתי אותו ממלמל בהתפעלות "יו איזה יופי כמה פרחים ועוד פרחים" ואז הוא התחיל לבכות להתייפח ולצחוק לסירוגין עד שהשתתק לגמרי

למחרת בבוקר נכנסו לחדר אחות וסניטר וניתקו את מיטתו של האיש ששכב לידי מהמכשירים והעבירו את מיטתו לחדר הסמוך.

ידעתי שהעברת החולה ששכב לידי הייתה הוראה של ד"ר קלינהאוז ושבלילה הרופא המטורף מתכוון שוב לבוא לחדרי ושוב להזריק לי קוקטיל של סמים כדי לנסות ולהעיר אותי. ממה שידעתי ספק רב אם האקסטזי או כל סם אחר יכול לעורר אותי. בדרך כלל סמים משיגים את האפקט ההפוך.

אלוהים יודע איך ובאיזו דרך מינו את הד"ר המטורף הזה כאחראי על המחלקה הפסיכיאטרית.

כל היום שכבתי במיטתי וספרתי את השניות. הזמן עבר לאט.

המחלקה הפסיכיאטרית רחשה פעילות, במסדרון היו האנשים עוברים ושבים ונראה היה כאילו הם סטטיסטים בהצגת תיאטרון. אף אחד מהם לא יכול היה לנחש שלמרות שאני לא יכול להגיד את הטקסט שלי, אני שוכב כאן בחדר כשאני בהכרה מלאה ושאני בעצם השחקן הראשי בהצגה, שבה הם משחקים.

ואז ירד הערב ואחות עברה בין החדרים וקראה למאושפזים שמסוגלים להלך לבוא לחדר האוכל.

בשעה מאוחרת בלילה נכנס ד"ר קלינהאווז לחדרי ואמר בקול חגיגי שהוא הביא לי קוקטיל מיוחד  מעורבב ביאבה תאילנדי וקריסטל מת' שזה קוקטיל מעורר שחייב להעיר אותי ואם הוא לא יצליח להעיר אותי לא יהיה מנוס משימוש בנשק יום הדין שהוא המוצא האחרון של הרפואה המודרנית ושאם זה לא יעזור לי, כבר שום דבר לא יעזור לי והזריק לי לתוך הזרוע את כל תכולת המזרק ואז רכן לעברי ליטף לי את הראש ואמר "איש טוב איש טוב" ויצא מהחדר בצעדי מחול.

כל אותו לילה היה הים עולה בלהבות. הגלים שהיו מלחחים את החוף היו גלי אש. היה לי חם. הרגשתי שאני מזיע ושהקשקשים בוערים לי בראש. כל הגוף גירד לי. האופק נצבע בכתום ואדום. הירח והכוכבים היו נמסים ונוטפים לתוך מי הים כמו גשם.

אני רצתי ורצתי וניסיתי לברוח ולהימלט מהחום הנורא שאפף אותי מכל עבר, ואז פתאום מצאתי את עצמי ביער עצום שבו כל העצים היו מפוחמים ושחורים ואני חיפשתי לי מעט צל אבל כל העולם מסביבי היה שרוף ומפויח ובשמים הייתה תלויה מעלי שמש שחורה.

בבוקר נכנס ד"ר קלינהאווז לחדרי הוציא פנס זעיר מכיסו האיר לי את האישונים ומלמל "טח טח טח לא טוב לא טוב " ומיד יצא מהחדר

בעשר בבוקר באה אשתי לבקר אותי והביאה עמה את שלושת ילדי הקטנים. אשתי ליטפה את כף ידי ואמרה שהיא עשתה סדר בבית לקראת פסח ושהיא זרקה את כל קלטות הווידאו שלי שאין להם שימוש כי אין לנו בכלל וידיאו יחד עם הספרייה מקש ושהיא זרקה גם את שידת ההחתלה מהסלון שאני סירבתי להיפטר ממנה כמו שאני מסרב להיפטר מכל דבר שמזכיר לי את העבר ועכשיו כשאני אחזור הביתה אני לא אכיר את הבית ושאני לא אדאג מפני שהיא לא נגעה לי באף ספר וכל הספרים עדיין במקומם על המדפים.

בזמן שהיא דיברה הילדים טיפסו לי על המיטה וניעורו אותי מצד לצד ואשתי צעקה להם לרדת מהמיטה ולא להציק לאבא שהוא חולה ולא מרגיש טוב אבל הם לא צייתו לה ועלו על המיטה וירדו מהמיטה ורצו לכל עבר ונגעו בכל דבר שהיה בחדר עד שבאה האחות וגערה בהם ואמרה להם לשבת בשקט שאם לא היא תקרא לאיש הביטחון ויסלקו אותם מב"ח ויותר הם לא יראו את אבא אז הילד הקטן שלי אמר לה "אז לא נראה. אנחנו לא מפחדים" בסוף אשתי אמרה "טוב אנחנו חייבים ללכת והוציאה מהתיק קופסת פלסטיק והניחה אותה על הארונית לידי ואמרה "הבאתי לך קצת קוסקוס, אתה לא יכול כל הזמן לאכול רק את האוכל של בי"ח" ואמרה לילדים לתת לי נשיקה ולהגיד לי שלום

שעה אחרי שאשתי והילדים הלכו באו להיפרד ממני גם כל הדודים והדודות שלי חוץ מדודה פלורה שהיא מאוד זקנה ובקושי הולכת, וכל אחד מהם ניגש אלי בתורו נתן לי נשיקה על המצח ואמר לי "להתראות" ואז נפנף בכנפיו ונעלם מבעד לקירות ואני ידעתי שכולם יודעים שהלילה הוא הלילה האחרון והגורלי.

בצהרים  גם אימא ואבא ירדו מהתקרה ונעמדו מעלי ואימא ליטפה לי את הראש ואמרה לי "אל תפחד בני. הכול לטובה יהיה מה שיהיה אנחנו רוצים שתדע שאנחנו אוהבים אותך ורוצים בטובתך" ואז הם נתנו לי חיבוק ואבא אמר "אלוהים אתך בני תהיה חזק ואל תפחד"

בערב אחותי ובעלה ואחי ואשתו באו במפתיע לבקר אותי. הביאו כסאות והתיישבו לידי וגיסי אמר "מתאים לו לישון, הוא כל החיים היה בטלן" וגייסתי אמרה "אף פעם לא סבלתי אותו. אין לי מילה טובה להגיד עליו. אבל כואב לי שהוא ככה"

אחי ואחותי הסתכלו עלי בחמלה ולא אמרו דבר.

אחר כך כולם התחילו לשבח את ילדיהם ואמרו בהתפעלות שזה תענוג שיש ילדים מוצלחים ואחרי שהם כמעט הצליחו להרדים אותי הם קמו ממקומם ויצאו מהחדר בלי לטרוח ולהגיד לי אפילו שלום. ואני נשארתי לבדי. וחיכיתי קצר רוח לביקורו הלילי של ד"ר קלינהאווס בחדרי

השעות נקפו שאון הלילה הלך ודעך, ככל שעבר הזמן ההמולה מסביבי הלכה והתפוגגה עד שכל המחלקה כולה הלכה ושקעה בשינה עמוקה, ואז האורלוגין התחיל לצלצל וכשהצלצול השתיים עשרה נטמע בעלטה שעטפה את חדרי כמו תכריכים ראיתי את צלליתו של קלינהאווז עומדת בפתח

ד"ר קלינהאווז לא היה לבדו יחד אתו בכיוון הרוח צלו של בלדור פרק מספר מאת שון (סיִגורְּיוןֹ בּיִרְּגירִ סיִגורְּדְ'סוןֹ) מאיסלנדית  משה ארלנדורנכנסה לחדרי גם אחות לבושה בלבן. ד"ר קלינהאוז אמר "תכיר, הבאתי אתי את סבוטלנה. סבטלנה היא המילה האחרונה ברפואה המודרנית . האישה הזו מצליחה איפה שהרפואה הרימה ידיים" ומיד יצא מהחדר

יה בה בה בם יבבת קלרינט מילאה את החדר בתחנונים מאיפשהו איזה חזן פרץ בשירת "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי" כשסבטלנה הסירה מעלי את השמיכות. אני הייתי מבוהל ומשותק מרוב אימה. סבוטלנה גחנה לעברי ושפתיה המלאות נפערו לקראתי כמו בולען ומרגע שהיא נגעה בי אני פקחתי את עיני ומאז אני לא זוכר דבר בבוקר כשנכנסה האחות לחדרי היא מצאה אותי ער ועל הרצפה הייתה מונחת חתיכת פולקע יבשה שנפלטה לי מהגרון

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                              

.

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים