אירוע הפרהוד במרכז חיבה בירושלים/
ימימה לוי

 

לקראת חג השבועות נערך ב"מרכז חיבה " בירושלים טקס מרשים לזכר הפוגרום ביהודי עיראק.

ביום 30 במאי 2019 יזמו הרצל ובלפור חקק אירוע "יזכור" לפרעות ביהודי בגדד ושכנותיה בשבועות תש"א ( 2-1 ביוני 1941), שבהם נרצחו שני האחים הבכורים של אמם. האירוע התקיים במרכז "חיבה" בירושלים, בליווי תזמורת חיבה.

נציגי משפחות הנספים היו אורי מלמד (שהדליק נר לזכר סבו יצחק מינה שנרצח בפרעות) ויחזקאל פתאל שהדליק נר לזכר דודו  נצר למשפחת קזז). הודלקו שני נרות נשמה לזכר 200 הנספים בפרעות.

לראשונה בטקס על הפרהוד ביהודי בגדד נקרא טקס יזכור שחובר ממש לטקס הפרהוד:

יזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת כָּל הַנְשׁמוֹת שׁל  בֵּית יִשׂרָאֵל

בְּבגדד ושכנותיה- בחג שבועות תש"א – בַּפַרהוּד -

 אֲנָשׁים וְנָשׁים, יְלָדִים וִילָדוֹת, בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת, זָקֵן וָטַף, שׁנֶהֶרְגוּ וְשׁנִּטְבְּחוּ בְּאַכְזָרִיּוּת בִּמְקוֹמוֹת מְגוּרֵיהֶם בֶּעָרִים  וּבַכְּפָרִים-  כָּל אֲשׁר בְּשֵׁם יִשׂרָאֵל יִקָּרֵא.

אֵל נְקָמוֹת, שׁוֹפֵט הָאָרֶץ זְכוֹר נָא אֶת נַחֲלֵי הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַּיִם, דְמֵי אָבוֹת וּבָנִים, אִמָּהוֹת וְעוֹלְלֵיהֶם, רַבָּנָן וְתַלְמִידֵיהֶם.

 אֶנְקַת הַמְּעוּנִּים תַּעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ, לִנְקוֹם נִקְמַת דַּם בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַקְּדושׁים וְהַטְּהוֹרִים, שׁלֹּא זָכוּ לְקֶבֶר יִשׂרָאֵל, כַּכָּתוּב: כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשׁיב לְצָרָיו, וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

 

הוביל את התזמורת המלחין והמנצח אלעד גבאי ויחד עמו בנגינה שלמה דיגמי.

הרצו: אריה ברנע, ד"ר דן אלבו, קראו שירים יוסף עוזר והאחים חקק. ברכות: יאיר גבאי, חבר הנהלת חיבה. קריינית: בתיה ברלב.

כמה מילים על הפרהוד ועל הטקס הקדוש.:

סיפור הפּרעות של חג השבועות תש"א  - סיפור נורא וקשה, טרגדיה שלא תישכח.

בערב זה  סופר  הרקע ההיסטורי בהרצאה מחשמלת של אריה ברנע. אריה ברנע סקר את הרקע ההיסטורי לפרהוד.

"היום יש מי שקושרים את הפרהוד למאורעות של תקופת השואה ולאחריות הערבית- נאצית לפרעות. יש החוקרים את תפקידו של חאג' אמין אל חוסייני במלחמת העולם השנייה, השותפות שלו עם היטלר וההשפעה שלו על הפרהוד בבגדד ופרבריה. הוא הגיע לבגדד בשנת 1939, והסית נגד היהודים שנתיים לפני הפרעות". אריה ברנע בחן את הזיקה לשואה של קהילות ספרדיות ומזרחיות שונות וקבע את התזה שלו: יש גורל אחד. היטלר התכוון להשמיד את כל העם היהודי, ואין שום טעם לבחון את הנושא על פי מספר ההרוגים בכל קהילה. הגורל היהודי הוא אחד. השואה אינה שואה אירופית בלבד, והפרהוד הוא בגדר אירועי השואה, לכן לא נהג נכון בית המשפט שלא קיבל את העתירה להכיר בהם כניצולי שואה.

עו"ד יאיר גבאי סיפר על פעילות מרכז חיבה להנחלת מורשת היהדות ולהנצחת הנפגעים בפרהוד מקרב יהודי עירק. הוא העלה על נס פעולות שונות ויוזמת  שונות של מרכז חיבה.

 

כן הושמעו דברים נוקבים של ד"ר דן אלבו ויוסף עוזר,  יוסף עוזר קרא שיר שהחזיר את כל הקהל ליום הנורא, לכל ההווי של יהודי בגדד, לכאב הגדול. דן אלבו ניתח לעומק פיוט שחובר סמוך לפרעות, פיוט של שלמה צלאח.

"ירו כדורים בלב בחורים

ובני ישורון נסו לפניהם"...

הנה קטע מן הפיוט, בשורות מנוקדות:

אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא                           אֶקְרַע בְּגָדַי  וּסְגֹר לְבָבִי

יוֹם חַג תּוֹרָתִי הָפַךְ לְאֵבֶל                            בְּאֶרֶץ בָּבֶל חֻבַּל עִם חֶבֶל 

בְּיוֹם הָאוֹרָה חָשְׁכוּ שְׁמֵיהֶם                        וְגַם עָזְבוּ מַחְמַדֵיהֶם

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם                                   מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

 

המילים שברו את הלבבות.

ההרצאה של ד"ר דן אלבו סקרה את הפיוט הזה  של ר' שלמה צאלח והציגה את הארמזים מהמקורות היהודיים השזורים בפיוט:

"על זוועות אלה חוברה קינה עברית במשלב לשון גבוה משובצת ומחורזת בעלת אופי דתי על ידי המשורר רבי שלמה צאלח. רבי שלמה צאלח, הוא גם מחברן של יצירות דפוס רבות. הוא היה מנהל בית הספר 'כרם הילדים' בבגדאד. מחברו של קובץ השירים 'שירי הכרם'. שנת תרפ"ה –תרפ"ו, בגדאד: דפוס אלישע שוחט. אחד האמצעים הראשוניים להוראת תוכנה של היצירה לקורא עוד בטרם קריאתה, מסתמן בסימן. סימנה בקינה שלפנינו הוא: "אבל כבד": אֶשְׁאַג / בְּיַד /  לְתוֹךְ // כְּבוֹד / בְּרֹב / דֶּמַע. המשורר מכריז בהכרזה מקדימה זו על קינתו.

לקינה  שלושה מאפיינים עיקריים: א. חריזה עשירה, ב. מערך שיבוצים מפותח ומסועף. ג. שני משלבים לשוניים.". זה קטע מן הנאום של אלבו.

השיר של יוסף עוזר היה שיר נוקב ותיאר בצורה ריאליסטית את היום הקשה בבגדד, שבו פשט המון מוסת לרחובות היהודים:

 

בְּאֶצְבָּעוֹת אוֹר אַחֲרוֹנוֹת נֶאֱחְזָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל

מַבִּיטָה בִּיהוּדֵי בָּבֶל עַל גַּגּוֹת בֵּיתָם מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אָכְלוּ, שָׁתוּ, נִמְנְמוּ,

פָּרוּ וְרָבוּ, כְּטוֹב לִבָּם בְּיֵין קִדּוּשׁ לָמְדוּ לְסוֹבֵב בָּצֵק דָּלִיל לַזְּנְגּוּלָה,

לָמְדוּ לִפְרֹס בָּצֵק דַּקִּיק לֶעָלִים שֶׁל מַאֲפֶה שְׁמוֹ כָּהִי, לְטוּף שַׁמֶּנֶת.

 

רַק יְהוּדָה, פְּעִיל אִרְגּוּן הַשּׁוּרָה, בָּרַח לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם,

ב1938 כָּתַב לוֹ אַבָּא גְּלוּיָה:

לְאָחִי הַיָּקָר, בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲדָשָׁה, פָלַסְטִין, מִיְּחֶזְקֵאל אָחִיךָ, בַּגְדָּד

 

שיריהם של הרצל ובלפור חקק על שני האחים של אמם – נורי ואברהם חבשה שנספו בפרהוד. בטקס מרטיט נקראה תפילת יזכור לזכר הנספים בפרעות הנוראות, תפילת קדיש. אירוע מצמרר.

בשיריהם העלו קינתם על האובדן – שירה על הסבא יצחק, הסבתא תופחה, משפחה שנבקעה ביום אחד, ביום מתן תורה.

בלפור חקק קרא שיר שנרשם כעדות ספרותית מפי הסבא שלו, יצחק חבשה ז"ל:

בז' בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַג

נֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.

בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ

צִפֳּרִים שְׁתַּיִם

מֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.

יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵר

וְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ

בַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִים

כָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים

בִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.

אותם ימים בשנת 1941 נותרו כשֵבר גדול בתולדות יהודי בבל. דווקא בחג זה נהגו לאכול מאפֶה בדבש תמרים, כמו באוּ להמתיק את הזיכּרון המר מכול. בחג השבועות נהגו לטבול את מאפה הקאהי, שהיה עשוי מבצק עלים, טבול בדבש תמרים, בסילאן.

המשפחה זכרה את הקאהי המתוק שנטבל בדם.

הרצל חקק תיאר בשיר שלו איך אמו סעידה, שאחיה נרצחו, רואה את שני בניה התאומים שנולדו כפיצוי לאחיה הנרצחים, והיא מכינה עבורם לוזינא:

אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל

מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בַּתָּוֶךְ. חוֹתֶכֶת

בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.

כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.

אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.

 

אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט

בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה

כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.

יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ

חג השבועות של אותה שנה, 1941, תש"א – אכן היה נורא ועקוב מדם. יהודי עיראק לא ישכחו את היום הנורא.

חג השבועות היה חג מפואר, שנהגו לחגוג בעיראק כ"חג הביקור" (עיד אִל זיארה). ביום זה נהגו יהודי בבל לבקר בקברי קדושים או לערוך ביקורים אצל תלמידי חכמים, נכדים אצל סבם, והכול כדי ללמוד תורה, לכבד קדושים וצדיקים. חג מתן תורה.

 

מאז אותה שנה – תש"א, 1941, זכור החג בקרב יהודי בבל כיום "הפרהוּד".

היה זה ערב גדול שריגש רבים. יאיר גבאי נציג הנהלת מרכז חיבה נאם ותיאר את המורשת שיום כה קדוש מעביר לכולם.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים