השקה לספר "נופים אורבים
לטרף",

בבית היוצר/ פנינה פרנקל

הכל התחיל עם המגרה שעברה על גדותיה. עשרות פנקסים קטנים עם שירים או התחלות של שירים, שהצטברו בעשרות שנים. שירים שלא התאימו לאף אחד מהספרים הקודמים שפרסמתי, ונדחו לטיפול בפעם אחרת. רובם נכתבו במקומות רחוקים בהם ביקרתי, בפסק זמן בין הסברים של מדריך, תוך כדי נסיעה ארוכה בנוף משעמם, או מצורך להשאיר זיכרון כל שהוא ממקום מרשים.

אז קודם כל צריך היה לאסוף את כולם ולהדפיס, תוך כדי הדפסה נעשתה העריכה הראשונה. חלוקה שונה של שורות, מקצב אחר, סיום אחר, פירוק שונה של בתים הדגש שונה של מילים. אבל הרעיון, והאמירה נותרה דומה גם אחר עשרים, שלושים וארבעים שנה גם אם המקומות השתנו, סין, או טשקנט, או יוון, או סנט-פטרבורג, או אקרופוליס, או הוליווד בולוואר, או איסלנד,  אבל תמיד זו אני, ואני עם עצמי ואני עם אחר ואני עם אהבותיי אני עם פחדיי אני עם אלה שהיו לפניי אני עם אלה שיהיו אחריי, ותמיד זה המקום, הנוף השונה והמשנה שפותח לי אשנב צר אל עצמי אל מה שהיה בי, אל מה שהווה ומה שיהיה לי. וכל אלה עושים אותי, את האחרת שבי שלא תמיד היא ידוע לכל.

ואז בא הקושי הגדול איך עושים מזה ספר? מה יבוא עם מה? החוויות של העבר זכורות בקושי, והאמיתות של היום שונות מאז. בגלל הגיל, בגלל הנוף שהשתנה בתמונת חיי ולא ניתן עוד לשחזרו, ובגלל האנשים שהשתנו מאד. חברים ששמעו חלק מהשירים עקמו אף. זה לא נראה מתאים. זה נראה ממקום אחר ולא ניתן לפיענוח. וערמת הדפים המודפסים חזרה לעריכה מחודשת. תחילה ניסיתי לתת לאחרים כדי לא להיות מעורבת מידי, אבל די מהר היה ברור שזה לא מתאים. הם לא מבינים. לילה לילה ישבתי על כל שיר לשנות ולהשאיר את המקור. לפעמים לקצר ולפעמים להעריך לפעמים לשנות את הסדר ולפעמים להוסיף פתיחה אחרת או סיום מודגש יותר.

ועדיין הייתה חלוקה לפי מקומות. וקראתי שוב ושוב את עשרות הדפים המודפסים והמתוקנים. ולפתע הכל נעשה ברור. האהבה, היא המובילה את הציר של השירים, אהבה וכל מה שהיא עושה לבן אדם, מלווה בחרדה גדולה של אובדן. והיא משתקפת בצורותיה השונות לפי מראה הנוף המקומי הפותח צוהר ונוגעת בנימי נימים של רגש לא מודע לעצמו. והנופים, הם אורבים לטרף, לטרוף את נפשו של האדם את מחשבותיו, את זיכרונותיו, ואת הדימוי שיצר לעצמו מרגע מסוים וממראה מסוים. וכך נולד הספר...

והייתה ההשקה, והיה יום חם ולמרות זאת, הגיעו חברים מכל תקופות חיי, לשמוע ולהכיר, אותי האחרת. והגיעו בני משפחתי לעזור ולהיצמד למקום אחר של קשר.

 

רן יגיל, העורך, דיבר על, האחרים קראו את השירים שבחרו וסיפרו והסבירו את בחירתם, [ראו רשימת הקוראים בתוכנית] והיה מי שהנחה - יואב סנטו, ומי שראיין - רוני גרא, ומי שהלחינה ושרה מהשירים - חני דינור. והיו הספרים האלה והאחרים שכולם "אני" במילים. ספרי ילדים, ספרי שירה, סיפרי סיפורים, ותרגומים לאנגלית.

 

והיו ברכות ותודות ונשיקות ושמחה גדולה מאד. למילים, ליצירה, לידיעה ובעיקר, לאהבה גדולה לכולם.

תודה

ד"ר פנינה פרנקל

 


 

ולסיום שיר מתוך "נופים אורבים לטרף" לסיום

בדידות

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בְּדִידוּת פִּזְּרוּ בָּאִי הַזֶּה -

בְּדִידוּת שֶׁל כְּבָשִׂים שֶׁפֻּזְּרוּ הַרְחֵק זוֹ מִזּוֹ בַּמֶּרְחָב

וְהֵן מִתְגַּעְגְּעות לַמַּגָּע הַצָּפוּף

וְלַחִכּוּךְ הַחַם שֶׁל הָעֵדֶר.

 

בְּדִידוּת שֶׁל סוּסִים שֶׁנָּעִים אַט אַט

מוּל מֶרְחֲבֵי אֵין סוֹף, כִּי שָׁכְחוּ כֵּיצַד

לִדְהֹר וְלִשְׁעֹט בַּשְּׁמָמָה.

 

בְּדִידוּת שֶׁל מְכוֹנִית קְטַנָּה וּלְבָנָה

מְמַהֶרֶת לְבַדָּהּ מֵעַל הַגֶּשֶׁר –

 

וְלֹא הִזְכַּרְנוּ אֶת

הָאֲנָשִׁים.

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים