פרק מספר:
לנקות את יפו/ שירז אפיק


בדיוק השבוע למדו בשיעור גיאוגרפיה על אקלים טרופי. אוקטובר כבר התקרב לקִצו אבל החורף מיאן להגיע, ואוֹרי מחה את המצח בגב ידו בפעם המי־יודע־כמה, וחשב שאם כבר להזיע כמו בהמה בחולצת הפוליאסטר האיומה הזו, כבר עדיף להיות בקוּאָלָה לוּמְפּוּר או בפָּלֶמְבַּנְג, מקום שמתגלגל בהנאה על הלשון כמו ליצ'י. כל מקום שהוא לא יפו.

צלצול. אוֹרי יצא מהכיתה ומיהר אל חדר השירותים, שתמיד חסר בהם משהו. הוא נכנס לתא המרוחק ביותר, זה שנמצא בשימוש פחות מהאחרים, כך קיווה. הוא פשט את החולצה בהקלה והניח לעורו לנשום. אמא שלו אמרה לו לא לקנות פוליאסטר. מה שמתאים לאקלים הגרמני, אמרה, לא בהכרח יתאים לארץ. אבל הוא כל־כך התלהב מהחולצה, שהפציר ונדנד עד שהיא נעתרה ואבא שלו שלף את הארנק. בחזית החולצה היה הדפס של Korn, ושרווליה היו ארוכים דיים לכסות את הצלקות, שאז עוד בכלל לא התנוססו על זרועו.

כעת, בפרטיות התא הקטן, אוֹרי הרים את ידו ורחרח את בית-השחי שלו. הוא עיווה את פניו בתיעוב. ריח של מבוגר, כמו אלה שאוחזים במוט באוטובוס ומפזרים סביבם ענן צחנה. ועכשיו הריח הזה נודף ממנו. הוא הוציא חבילת מגבונים לחים מהתיק שלו וניסה כמיטב יכולתו למחות את הריח, כשצחוק כבוש גרם לו להפסיק.

אוֹרי הביט סביבו, ואז הרים עיניו מעלה, לעבר מקור הצחוק. דן מצגר השקיף עליו במבט משועשע ממרומי תא השירותים הסמוך, שהיה חסר תקרה כמו שאר התאים. ביד אחת אחז טלפון סלולרי. "למה הפסקת?" שאל. "תמשיך."

אוֹרי חש שפניו, שגם כך היו מיוזעות ולוהטות, מאדימות אף יותר. "אתה צילמת אותי?" שאל. "אתה צילמת אותי?" חיקה אותו דן בלעג. אוֹרי שמע צחוק נוסף מהתא השני. "יש שם עוד מישהו?" שאל אוֹרי את דן, ודן אמר, "יש שם עוד מישהו?" אוֹרי ידע שזה אחד משני השפוטים של דן - עילי שקולניק או גור אליאסי, שנמצא שם ועושה לו סולם גנבים. הוא לבש את חולצתו בבהילות, הסתבך, ותחב את ראשו לתוך אחד השרוולים לקול צחוקו של דן, שהמשיך לצלם.

"בבקשה תמחק את זה," ביקש אוֹרי, ולקולו התלוותה יבבה שרק העצימה את הבושה. תשלוט בעצמך עכשיו, חשב. "בבקשה תמחק את זה," חיקה אותו דן, וקולו העתק מעליב בדיוקו. מעבר למחיצת התאים נשמע קול צחוק.

"למה למחוק?" שאל דן. "יצאו אחלה תמונות. בעיקר זאת" - הוא הראה את הטלפון לחברו שתמך בו מלמטה, ושוב נשמע אותו צחוק מלגלג. "וגם זאת, שאתה נתקע עם הראש בשרוול, ממש חזקה. מטלטלת, כמו שאומרים. אחרי שאני אעלה אותן לפייסבוק, המנהלת בטוח תציע לי לעבור למגמת צילום."

"למה רק בפייס? תתלה גם על הלוח־מודעות," נשמע קולו של גור. "בעיני הכי יפה הראשונה, זאת שהוא מסתכל עליך כאילו הוא הולך לבכות. אתה יודע על איזה אני מדבר?" דן מצגר הנהן בהנאה. "בטח. אותה אני מגדיל."

"בבקשה לא," אמר אוֹרי. "בבקשה, אל תעשה את זה. מה נטפלת אלי?" "לא יודע," מצגר משך בכתפיו. "בשביל הכיף?" אוֹרי פרץ בבכי, ומצגר המשיך לצלם אותו מתייפח, מוחה את עיניו ואפו בנייר הטואלט המחוספס. אוֹרי הביט אליו כלפי מעלה, חש כמו חיה לכודה בסרט טבע שנתונה לחסדי שוביה, ואז טיפס על האסלה, עיוור מדמעות, וניסה לחטוף את הטלפון הנייד מידו של דן.

"תיזהר," אמר לו דן שנרתע לאחור, ואוֹרי שמע קול נפילה מהתא השני. "חתיכת מזדיין," שמע את דן, שעכשיו בעט בדלת התא שלו. "נשבר לי המסך בגללך, חתיכת מטומטם אפס. זה היה מכשיר חדש. אבא שלי קנה לי. אתה חייב לי עכשיו, אתה שומע?" דן אחז בידית הדלת וניער אותה בעוצמה. אוֹרי הביט במנעול, יתד קטנה שנתחבה לתוך לולאת מתכת. הוא קיווה בכל לבו שתחזיק מעמד.

"אתה שומע, חתיכת ילד כאפות סתום? אתה עכשיו מביא לי כל שבוע מאה שקל עד סוף השנה, או שאני גומר עליך. אתה מבין? כל שבוע."

אוֹרי, שהצטנף בינתיים על מושב האסלה, הנהן למקרה שמישהו שוב מתצפת עליו מלמעלה, חושש להרים מבט ולראות. "בסדר," הצליח לומר לבסוף. "סליחה." דן בעט עוד פעם אחת, חזקה, בדלת התא שלו, ואז השתרר שקט. אוֹרי המשיך לשבת, עלוב, עלוב, בתוך דמעות שהתערבבו בנזלת וקולות שבקעו מתאי השירותים האחרים, שהיו ריקים עד עכשיו ופתאום שקקו חיים.

הוא חיכה לצלצול שקרא לתלמידים לחזור לכיתות, ואז ספר עד חמישים לפני שהעז לצאת מהתא. כשיצא מהשירותים החל לרוץ במסדרון למרות האיסור המפורש, חצה את חצר בית־הספר, חלף על פני עמדת השומר, והמשיך עד שהגיע אל שורת הסלעים שעל הים. שם התיישב, חש שלבו מאיים להתפוצץ מהמאמץ שלא היה מורגל בו.

הוא שלח לשון ללקק את אגלי הזיעה שנצברו מעל שפתו העליונה. כמה זיפים סוררים שגולחו לאחרונה דקרו אותו. הוא המתין שנשימתו תסתדר, הוציא את הנגן מהתיק שלו והרכיב את האוזניות. פנתרה. בפעם האלף חשב עד כמה מוזיקה קלאסית ורוק כבד דומים לעתים, בדרמטיות שבהם, בתואם המופלא שבין הכלים. הוא כיוון את עוצמת הווליום לשש־עשרה, ואחר־כך העלה לשמונה־עשרה. הווליום חייב להיות בכפולות של שתיים. אף פעם לא מספר אי־זוגי.

הוא הוציא מהתיק בקבוק מים מינרליים וחיסל את תכולתו בכמה לגימות. אחר־כך הוציא כריך לחם שְׂאור שאמא שלו הכינה בשבילו ובחן את תכולתו: דבלים ממולאות אגוזי מלך על גבינת ברי ברוטב סילאן. פתק תכלכל צד את עינו בתוך השקית: "יום מתוק לילד מתוק", ועיניו צרבו לשנייה.

הוא נשם עמוקות ומיקד את מבטו בגלים, המתין שיתנפצו כנגד שובר הגלים ברגע המדויק שבו מתחיל ריף הדיסטורשן האהוב עליו באוזניות. כמה עוצמה, חשב, כל הקלישאות נכונות כשמדובר במוזיקה. לפתע הרגיש נשימה חמה על עורפו. דן מצגר, הבזיקה במוחו המחשבה בזמן שכתפיו התרוממו אינסטינקטיבית להגן על עצמו והאוזניות נשמטו מאוזניו.

אלא שבמקום פניו הלועגות של דן, מצא מול פניו כלבת אמסטף מריירת. אם היה לבדו, בטח היה פולט אנחת רווחה קולנית. אבל לא רחוק מהכלבה ניצב גבר צעיר ומוצק, חובש כיפה לבנה.

"יש לך בשר בתוך הסנדוויץ' הזה?" שאל אותו הגבר. אוֹרי נד בראשו לשלילה. לבו עדיין הלם בפראות. "כי בדרך־כלל היא משתגעת ככה רק מריח של בשר. טוב," חייך הגבר, "אולי היא סתם נדלקה עליך." עיניו, עדיין מחייכות, נחו כעת על אלה של אוֹרי. אוֹרי חייך בחזרה.

"יש לי פה בְּרִי־דבלים," אמר. "אני יכול לתת לה לטעום, אבל לא בטוח שהיא תאהב." "מה זה? ברית תפלים?" שאל האיש, הבעת פניו משועשעת ולא מבינה, "אללה איסתור, מה יש בסנדוויץ' הזה?" אוֹרי בצע מהפרוסה. הוא הניח לכלבה לגרוף את הגבינה בלשונה הארוכה ואחר־כך לכרסם את פרוסת הלחם עד תומה. היא המשיכה לנעוץ בו מבטים כלביים. אוֹרי ליטף את ראשה. "את לא יכולה לאכול מהתאנים," הסביר. "יש בתוכן אגוזי מלך. זה יכול לשרוט לך את הקיבה."

"תגיד לי, מה זה הגבינה הזאת?" שאל הגבר. "בְּרִי? הייתי מציע לך לטעום גם, אבל הכלבה..." ואוֹרי פשט את ידיו לצדדים. "עזוב, לא בשבילי הגבינות המסריחות האלה. אני, תן לי קוטג' תשע אחוז או עוד יותר טוב, פרוסה גבינה צהובה. הכי כיף, כשאתה חוזר הביתה רעב מת, לתקוע את זה בפיתה עם קטשופ ולחמם על הגז. פיצה, עאלק. תענוג."

הוא עצר לרגע לבחון את אוֹרי. "משקיענית, האמא שלך," אמר. אוֹרי משך בכתפיו. "קצת." "קצת? בטח מכינה לך רק סטייק פילה ברוטב שו־איסמו." אוֹרי צחק, אפילו שהבדיחה על חשבון אמא שלו, והאיש התיישב לצִדו על הסלעים.

"נשבע לך, ילד, אני רק מקשיב לך מדבר ואני מתחיל להתגעגע לאמא שלי, עליה השלום. איזה אישה, זהב. לא תגיד היו לה חיים קלים - עלתה לארץ לבד, התחתנה בגיל חמש־עשרה עם אבא שלי והוא מִרמֵר לה את החיים טוב־טוב.

מאז שאני זוכר, כל הזמן היתה רצה מסביבו. שהיתה צעירה נראתה כבר כמו אישה זקנה, עם בעיות ברגליים, ואז עם הדיאליזה - אללה איסתור. אבל מה, לכולם היתה דואגת. היתה יודעת בשכונה - זה, זה וזה גרים לבד, אין מי שיבקר אותם.

אנחנו, היה לנו בשכונה הרבה ניצולי שואה עריריים, ואמא שלי, הלב שלה היה נשבר עליהם. אני הייתי הכי קטן בבית, והיא היתה תופסת אותי שאני בדרך החוצה ואומרת לי, ׳גולן, עכשיו תיקח את הסיר הזה לגיברת זאתי וזאתי, ואחרי זה תחזור תביא לחם מהמכולת לאדון ככה וככה.׳ אני אומר לה, ׳אמא, אני מתבייש ללכת אליהם,׳ אז מה היתה אומרת לי? ׳ושהם יֵלכו רעבים, זה אתה לא מתבייש?׳ הייתי הולך, יושב, מדבר איתם קצת.

נשבע לך, מאז נשאר לי הקטע של לנשק לחם לפני שאני זורק. לא תראה אותי זורק חתיכה לחם אם לא צריך. ככה זה, אתה שומע אנשים רעבים, זה נדבק לך." הבחור חייך חיוך עקמומי שחשף רווח בין שתי שיניו הקדמיות. "אין, אני חושב על אמא שלי, ישר געגועים," הוא אמר. "לפני שבע שנים היא הלכה, ועד היום מתי שאני עובר שם בשכונה, אין אפס, תמיד איזה שכן יספר לי עליה משהו שלא ידעתי, איך עזרה לו, ככה בשקט, בלי לספר לאף אחד.

"תקלוט," המשיך האיש, "לא היה לנו הרבה כסף, כן? אבא שלי גם עם הבעיות בריאות שלו, ואמא עם חמישה ילדים ברוך השם, לא יכלה לעבוד. אבל תמיד היתה מוצאת איך לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים. נגיד, היתה מכינה לנו בֶּרְקוּקְשׁ, שזה מין דייסה של מרוקאים? אז לכל ילד היתה כותבת למעלה את השם שלו בקינמון ומגישה לנו אחד־אחד. אין דברים כאלה. צדיקה. מה איתך, תגיד, יש לך אחים?"

"רק אני," אמר אוֹרי. "רציני?" אוֹרי הנהן. "זה לא מה שחושבים... אנשים תמיד מקנאים בי על זה שאני מקבל המון תשומת־לב. אבל לפעמים הייתי דווקא שמח לקבל קצת פחות. ככה אני מרגיש שכל רגע שאני לא נמצא ליד אמא שלי היא רק סופרת את הדקות עד שאני אחזור. כל דבר אני צריך לעשות טוב בשביל שני ילדים."

"וואלה," אמר הבחור. "לא יודע, בכל־זאת נראה לי הייתי בכיף מתחלף איתך. אצלנו היינו בת אחת ואחרי זה ארבע בנים. אני הייתי הכי קטן. שזה באסה מצד אחד, כי לאף אחד כבר אין כוח אליך.

מצד שני דווקא יצא לי טוב, כי עד שהגיעו אלי, להורים שלי נגמרו השמות המבאסים. אני לא מגזים איתך: אחות שלי הגדולה זאת ימימה. אחרי זה יש את יששכר, זבולון ועקיבא. איפה יששכר ואיפה גולן, אה?" שאל. הוא העביר יד על קרקפתו המבריקה. "רק מה," אמר, "בקטע של הקרחת, כל הגברים במשפחה שלי נדפקו." הוא חייך. "פה כבר לא קיבלתי פרוטקציה. כבר שנתיים אני מגלח הכול."

אוֹרי חייך. "אני אוֹרי," הושיט לו יד ללחיצה. ידו של גולן, גדולה וחמה, עטפה את אצבעות הפסנתרן הארוכות שלו. "תגיד, ילד," אמר בלי להרפות מידו של אוֹרי, "אני לא מעכב אותך עם כל החפירות שלי? אתה לא צריך להיות בבית־ספר?" "לא," הזדרז אוֹרי לענות. "כלומר כן. כבר הייתי שם בבוקר, אבל לא בא לי לחזור." ובלי שידע מה נכנס בו, מצא את עצמו מספר לזר הזה, עם הכלבה המריירת, על ההצקות, הבידוד, הסטירות הקטנות והמשפילות. הוא דיבר, וגולן פשוט הקשיב בעניין, בלי שמץ של לעג בעיניו.

כשאוֹרי סיים סוף־סוף לפרוק את כל הזבל שהסתובב לו במערכת, הניח גולן יד ידידותית על שכמו - אוֹרי הופתע ממשקלה, כמו כף של אריה, חשב - ואמר לו, "נשמע לי שאתה צריך חבר." הוא פשפש בכיס האחורי של מכנסיו ושלף ממנו שטר סגלגל מקומט של חמישים שקלים. "קודם־כול, זה און דה האוס, בשביל הילד המניאק מהבית־ספר שלך," אמר, "ואני לא מסכים שתגיד לי לא. אני לא הייתי נותן לך אם לא הייתי יכול."

"וואו, תודה," אמר אוֹרי. "שטויות. את היתר כבר תשלים מהארנק של ההורים שלך." "איך?" שאל אוֹרי. "מה זאת אומרת? תמציא להם איזה פעילות של הבית־ספר. אתה אמור להיות יצירתי, לא? תחשוב כבר על משהו. רק אל תתחיל לשפוך להם שם יותר מדי הסברים, כי אז סתם תסתבך סביב הזנב של עצמך. מה יותר קצר - יותר טוב." הוא הביט באוֹרי, שתחב את השטר לכיס הקדמי של ילקוטו. "ואל תדאג, אתה לא הולך לשלם לו עוד הרבה."

חפש באתר

טואול - בניית אתרים