פרק מספר:
הזקן החביב מבטיניול
אמיל גבוריו/מצרפתית אביבה ברק-הומי



כאשר עמדתי לסיים את לימודי הרפואה — היה זה הזמן הנכון, הייתי בן עשרים ושלוש — גרתי ברחוב מֶסיֵה לֶה פְּרנְס, כמעט בפינת רחוב ראסין. היה לי שָם, תמורת שלושים פרנק בחודש כולל שירות, חדר מרוהט שהיום ודאי עולה מאה פרנק; חדר כה רחב עד כי יכולתי ללבוש את שרוולֵי חלוק הבית שלי בקלות רבה בלי לפתוח את החלון. יצאתי השכם בבוקר לערוך את ביקורַי בבית החולים, ושַבתי הביתה מאוחר מאוד, כי לבית הקפה לְרוּאָה היו בעבורי פיתויים שאין לעמוד בפניהם. וכך כמעט לא הכרתי את פניהם של דיירי ביתי, אנשים שקטים כולם, גמלאים או סוחרים זעירים.
עם זאת, היה שם דייר אחד שאיתו אט אט התחברתי בסופו של דבר. גבר שגובהו ממוצע, תווי פניו חסרי ייחוד, תמיד מגולח למשעי, רחב כתפיים, מר מֶשִׁינֵה שמו. השוער נהג בו כבוד מיוחד מאוד, וכאשר עבר מר משינה על פני לשכתו, לא שכח אף פעם להסיר בזריזות את כובע המצחייה שלו. דלת דירתו של מר משינה נפתחה אל המישורת של דירתי, ממש מול דלת חדרי, ופעמים לא מעטות מצאנו את עצמנו פנים אל פנים. בהזדמנויות אלה הורגלנו לברך איש את רעהו לשלום.
ערב אחד הוא נכנס אלי לבקש כמה גפרורים; באחד הלילות שאלתי ממנו טבק; ובוקר אחד אירע שיצאנו באקראי מן הבית באותה שעה, צעדנו קטע מן הדרך זה לצדו של זה ושוחחנו… אלה היו הקשרים הראשונים שלנו. לא הייתי סקרן ולא חשדן — הייתי בגיל שבו אנשים אינם כאלה, רק אוהבים לדעת לְמה לצפות מן האנשים שאליהם הם נקשרים. וכך הצלחתי, בטבעיות, לא רק להבחין בקיומו של שכני אלא גם לגלות עניין במעשיו.
הוא היה נשוי, והגברת קָרוֹלין מֶשינֵה, זהובת שער ולבנת עור, קטנטונת, צחקנית ועגלגלה, נראתה כמי שמעריצה את בעלה. אך התנהגותו של בעל זה כלל לא הייתה רגילה. לעתים קרובות יצא בטרם האיר היום, ותכופות כבר זרחה השמש כאשר שמעתיו שב לביתו. לפעמים אף נעלם למשך שבועות תמימים… לא יכולתי להבין כיצד משלימה עם זאת גברת משינה היפה. מסוקרן, חשבתי שהשוער שלנו, פטפטן כעורב בדרך כלל, יבהיר לי כמה דברים. טעות!!!… אך השמעתי את שמו של משינה, וכבר שלח אותי השוער לכל הרוחות, גלגל את עיניו הגדולות ואמר לי שאין זה מהרגלו “להלשין” על דייריו. קבלת פנים זו הגבירה את סקרנותי עד כדי כך שבלי כל בושה התחלתי לבלוש אחר שכני. או אז גיליתי דברים שנראו לי יוצאים מגדר הרגיל.
פעם ראיתיו שב הביתה לבוש לפי האופנה האחרונה, ובלולאת מקטורנו חמישה או שישה עיטורים; יומיים לאחר מכן ראיתיו בחדר המדרגות לבוש חולצה מסואבת וחובש לראשו סחבה של בד ששיוותה לו חזות מבעיתה. וזה לא הכול. בשעת אחר צהריים נאה, בדרכו לצאת, ראיתי את אשתו מלווה אותו עד לסף דירתם, שם חיבקה אותו בלהט ואמרה:
“אני מתחננת לפניך, משינה, היה זהיר, חשוב על אשתך הקטנה!”
היה זהיר!… מדוע?… בקשר למה?… מה פירוש?… האישה הייתה אפוא שותפה לדבר!… עד מהרה גברה תדהמתי.
לילה אחד, בעודי ישן שינה עמוקה, דפקו לפתע על דלתי דפיקות מהירות. אני קם, פותח… מר משינה נכנס, או ליתר דיוק ממהר להיכנס לדירתי, בגדיו פרועים וקרועים, העניבה וחזית כותונתו עקורים, ראשו חשוף, פניו שותתות דם…
“מה קרה?” נזעקתי בבהלה.
אך הוא אותת לי לשתוק: “יותר בשקט!…” אמר, “יכולים לשמוע אותך… זה אולי לא כלום, אף כי אני סובל נוראות… אמרתי לעצמי שאתה, תלמיד רפואה, תוכל מן הסתם לטפל בזה…” בלי לומר מילה הושבתי אותו, מיהרתי לבדוק אותו ולהגיש לו את הטיפול הדרוש. אף שהדם זרם בשטף, הפצע היה קל… למען האמת הייתה זו רק שריטה שטחית שנמתחה מאוזן שמאל ועד לזווית השפתיים. משסיימתי לחבוש: “הנה, אני שוב בריא ושלם הפעם,” אמר לי מר משינה. “אלפי תודות, מר גוֹדֵיי יקירי. מעל הכול, בבקשה ממך, אל תדבר עם איש על התאונה הקטנה הזו, ו… לילה טוב.”
לילה טוב!… באמת? כאילו שחשבתי לישון!
כשאני נזכר בכל ההשערות המשונות והחזיונות ההזויים שחלפו במוחי, איני יכול שלא לצחוק. מר משינה לבש במוחי ממדים כבירים. למחרת היום הוא בא להודות לי שוב בשלווה והזמינני לסעוד ארוחת ערב. אפשר לנחש שהייתי כולי עיניים ואוזניים כשנכנסתי לדירתם של שכנַי. אך ככל שאימצתי את שׂימת לבי, לא הפתיעני דבר שהיה יכול מטבעו לפזר את התעלומה שסקרנה אותי כל כך.
עם זאת, החל מאותה ארוחת ערב נעשו קשרינו תכופים יותר. אכן, מר משינה רחש לי ידידות. רק לעתים רחוקות חלף שבוע בלי שלקח אותי, כדבריו, לאכול איתו מרק, וכמעט כל יום, בשעת שתיית האבסינת, הצטרף אלי בבית הקפה לרואה למשחק אחד של דומינו. וכך ערב אחד בחודש יולי, יום שישי בשבוע, בחמש בערב בקירוב, כאשר עמד לנצח אותי בדומינו, נכנס לפתע שליח — בעל ארשת דאוגה למדי, אני מודה — ולחש באוזנו כמה מילים שלא שמעתי. בבת אחת ובפנים נסערות קם מר משינה ממקומו.
“אני בא,” אמר, “רוץ ואמור שאני בא.” האיש יצא במהירות רבה; אזי הושיט לי מר משינה את ידו: “סלח לי,” אמר שכני הוותיק, “החובה קודמת לכול… נמשיך את המשחק מחר.” וכיוון שבערתי כולי מסקרנות, הבעתי מורת רוח רבה ואמרתי שאני מצטער על שאיני יכול להתלוות אליו. “בעצם,” רטן הוא, “מדוע לא? אתה רוצה לבוא? זה אולי יהיה מעניין…”
כתשובה נטלתי את כובעי, ויצאנו לדרך…
  • אמיל גָבּוֹריוֹ (1832–1873), סופר מתח צרפתי  היה עיתונאי מוערך מאוד החל משנות השישים של המאה התשע־עשרה. אחרי הצלחת הרומנים הבלשיים שלו "פרשת לֶרוּז'" (1866) ו"מֶסיֵיה לֶקוֹק" (1869) החתימה אותו הוצאת ספרים על כתיבת רומן בלשי אחד מדי שנה. גָבּוֹריוֹ עצמו העיד על כתיבתו במילים אלה: "תפקידו של הקורא הוא לחשוף את הרוצח; תפקידו של המחבר הוא להטעות את הקורא. זו כל התורה."
חפש באתר

טואול - בניית אתרים