פסטיבל הסופרים הבינלאומי השביעי בירושלים/ שמחה סיאני

 

הייתה לי הזכות להשתתף בפסטיבל הסופרים בירושלים השביעי, שהתקיים לראשונה השנה יחד עם "פורום הספר הבינלאומי", שאירח נציגים של המו"לות הבינלאומית מכ-25 מדינות וכלל מפגשים ופאנלים מקצועיים בתחומי הספרות. נטלו בו חלק סופרים מובילים משדה הספרות הבינלאומי, המייצגים קולות עכשוויים, ייחודיים ובולטים בעולם. מספר לא קטן מאנשי , זה להם הביקור הראשון בארצנו הקטנה, סקרנותם לגבינו הייתה רבה.

את הפסטיבל ניהל מר מוטי שוורץ, מנכ"ל "משכנות שאננים". המנהלת האמנותית הייתה לירן גולוד. הפסטיבל התקיים בתמיכת "הקרן  לירושלים", בשיתוף "משרד התרבות", קרנות ותורמים פרטיים.

 

עוד לא ראינו הכל

מבין ערבי הסופרים, נהניתי מהערב: "עוד לא ראינו הכול", בו נטלו חלק שון האיסלנדי, גבר נאה וגבוה, בעל נימוסים וחן רב. הוא ודויד גרוסמן ישבו על במה אחת ושוחחו ביניהם, כשפרופ' אבן פלנברג מוביל את השיחה ביניהם בבקיאות ובקורטוב הומור.

את הערב, שהתקיים ב-14.5.019, פתח מר מוטי שוורץ והכביר דברי שבח על שון, דויד והפרופסור. בטרם אציין מספר נקודות חשיבה מעניינות שנאמרו בערב זה, אציג את המשתתפים:

שון – (מאיסלנד), הוא סופר, משורר ומחזאי, אחד היוצרים החשובים באיסלנד כיום. יצירותיו תורגמו ליותר מ-30 שפות. ספרו הראשון "צלו של בלדור" ((BLUE FOX, יצא בהוצאת "לוקוס" באפריל 2019. שון הוא  עטור פרסים שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת שיר לסרט "רוקדת בחשיכה" בכיכובה של ביורק ולהקתהSugar Cubes  ואף זכה בגלובוס הזהב.

דויד גרוסמן, הידוע לכולנו, הוא סופר מחונן, זוכה "פרס ישראל" ו"פרס מאן בוקר הבינלאומי".

פרופ' אבן פלנברג, סופר ומתרגם ששוחח עמם על ספריהם החדשים, על החיים במדינותיהם הקטנות ועל הערצתם למשורר ברונו שולץ.

"זה מרגש להיות על במה אחת בחברת שני אלה, לשאול אותם בעברית ובאיסלנדית", אומר פרופ' פלנברג ומביט בחיבה על שני הסופרים שלצדו.

תחילה נתבקש שון לקרוא מספר קטעים מספרו "צלו של בלדור" באיסלנדית. "תודה על ההזמנה", אמר בתום הקריאה. "זה כבוד להיות עם דויד על הבמה.  הוא היה אתי על הבמה כשהשתתפנו במסטריך, ועתה, משם אני מגיע לכאן ושנינו שוב על במה אחת".

הפרופ' שואל את דויד: "מה שואלים אותך אנשים פה ובחו"ל?"

דויד גרוסמן, שכתיבתו בעיקרה מגויסת פוליטית ורוצה להעבירה לקוראיו: "אני מרגיש שאני מייצג את ארצי ולעיתים אומר ביקורת כלפי ארצי. שואלים אותי, כסופר, מה ההבדל בין מה שאני אומר פה לבין מה שאני אומר בחו"ל? בחו"ל אני אומר יותר ממה שאני אומר כאן, אך מנסה לומר דברים שיהוו כמעין שיווי משקל."                 אמר ולא פירש.

"אנשים היכולים לקרוא את הספרים בשפתנו, מרגישים שהספר כאילו שייך להם, כי הם קוראים פיסות מהחיים שלהם בספר. לעיתים אנשים מתקשרים אליי ואומרים לי: 'דיברת כאילו מהחיים שלנו, כולנו באנו ממקום קטן', והם יכולים להבין מה אנו, הסופרים, אומרים. הם מבינים את האקזוטי והרגיל, המושך ושאינו מושך.

פעם הבאתי לאבי סיפורים שכתבתי והוא שאל: 'דויד, האם אתה חושב שאנשים מחוץ למשפחה יבינו את הסיפורים שכתבת?' "

שון: אני מבין אותך. כשכתבתי של "BLUE FOX", רציתי לכתוב את הספר הכי הכי איסלנדי שניתן ואמרתי למפיק שלי: אני מבקש שהספר לא ייצא מחוץ לאיסלנד.  לבסוף, הוא תורגם ל-45 שפות!"

 

מה שיש לנו זו השפה

אנו אוהבים לכתוב עלינו, אך יודעים שכולם למעשה אותו דבר. אם לדוגמה נראה הלוויה בסרט, נדע בדיוק מה ההרגשה של המתאבלים בסרט, בכל ארץ.

מה שיש לנו, זו השפה שנולדה לפני המון שנים. באיסלנד, אנו בטוחים בשפתנו וכותבים מה שאנו מרגישים, בתקווה שהתרגום יהיה נאמן למילים.

אני לא מראה את עצמי כסופר ולא מציג את עצמי

ככזה שאני בחברה.״

פרופ׳: ״אנו רואים כאן קהל והטקסט הוא איסלנדי

או יהודי, איך אתם יודעים איך אנשים מבינים את התרגום?״

דויד: ״אני כותב עברית שיש בה עברית מהתנ״ך וגם שכבות וסלנג של השפה. ובאשר להבנת התרגום, אין לי תשובה. אני יושב עם המתרגמים שלי, הכי טובים בעולם, ומקווה שהם יתרגמו את רגשותיי.

בגרמניה, בגבול עם הולנד, ישבתי עם המתרגמים שמדברים גם עברית, והם תרגמו קטע אחרי קטע.

כל השבוע ישבנו ותרגמנו. לעיתים הם התווכחו איך

צריך לכתוב, שאלו וענו תשובות איש לרעהו, הגרמנים וההולנדים, עד שנמצא תרגום הולם שהתקבל

על ידי כולם.

אני מבקש את המוזיקה שבמילים של השפה. המוזיקה היא חשובה.

שון: אנו למעשה מתרגמים את עצמנו, מה שאנו עצמנו. באתי לידי הרגשה, שהשפה האיסלנדית מביאה זיכרונות, סיפורים..., הטקסט מגיב ואני לא

יודע אם אני מביא את הרעיון, או השפה מביאה לי את הרעיון. השפה היא עמנו בשיחה, ואם אנו טובים, אנו מוצאים את המתרגם המושפע מאישיותו של הכותב.

 

פרופ׳: האם אתה כותב מנקודת הראות של גיבור הסיפור?

דויד: שאני כותב מנקודת מבט של אישה, ילד או פלסטינאי, אני מנסה להיכנס לנפש גיבור הסיפור

ומוציא את עצמי מעצמי. אני כמו בכלא להיות אני אני. אנו צריכים לתת את ההרגשה המתוקה של להיות הוא, גיבור הסיפור, השני. אם אתה יודע להיות כמו  האחר ולראות אותך מבחוץ - זה נפלא!

מה שאני כותב, זה כמו מסאג׳ בין גבר לאישה, בין ילד להוריו, בינך לבין עצמך.

כוח הסיפורים הוא, שאנו מספרים את עצמנו ושוכחים שיש כל כך הרבה סיפורים שונים ושכבות כל כך רבות שישנן כל הזמן. זה ממגנט אותך, כמו החום של השמש.״

פרופ׳: ״נתתם יופי של דוגמאות איך אתם חיים את חייכם בראי חייהם של הקוראים. האם אתם רוצים לדבר על הספרים שלכם?

הסופר ברונו שולץ, סופר פולני, היה בגטו ושניכם

בציבור ובפרטי הערצתם אותו.״

שון: ״התוודעתי לברונו שולץ כשהייתי בן 18-17. אני

לא יודע כל כך טוב לתאר את ברונו שולץ ודויד יוכל לעשות זאת טוב ממני.

אלפרד פלוקי, ידידי,  שאל אותי: ׳מה קרה לברונו שולץ שנורה ברחוב כמו כלב?׳ אני מילאתי  את משימתי להביאו לאיסלנד. דבר ראשון לתאטרון עם הסיפורים שלו.

אני וחברים אהבנו את ברונו שולץ מאד וכאב לנו שהוא נורה בצורה כה נוראה. אני מקווה שאנו נתגבר על הברוטליות.״

דויד: לפעמים אנשים פוגשים אותי לאחר שיוצא ספר חדש ואומרים לי: ׳לקחת רעיון מפה, משם׳ ולבסוף ראיתי שהם צדקו. אחד פגש אותי ואמר לי: ׳כתבת כמו ברונו שולץ׳. אז לא ידעתי מיהו ברונו שולץ, ואחר כך קראתי את ספרו, תוך שעתיים שלוש׳. אורי אורלב תרגמו וראיתי, כמה שכבות יש בסיפוריו.

באחד מסיפוריו הוא מספר על יהודי שעבד אצל מישהו. אותו מישהו בא אל חברו ואמר לו: ׳הרגתי את היהודי שלך׳. ענה לו חברו: ׳לאות נקמה, עכשיו אני אהרוג את היהודי שלך׳.

סגרתי את הספר והלכתי לכיוון רמת רחל, כדי לעכל מה שקראתי, להתבודד עם הסיפור. מאד השפיע עליי הספר הזה.״

פרופ׳: ״לא כתבת על יצורים לא טבעיים עד הספר הזה שלך. ״

דויד: ״אני אוהב ליצור טיפוסים. קיבלתי את הסיפור לפני עשרים שנה, שהיה לו משהו מיוחד לומר לי.

פגשתי אישה בת 77 שהתקשרה אליי והגיבה על מה שכתבתי ב״הארץ״. שוחחנו והיא דיברה עברית משונה וסיפרה לי את הסיפור שהוא מאד חזק.

אם אתה מספר שוב ושוב את אותו סיפור, זה נמחק ממך. אך אם ההיפך ואתה כותב, אתה יכול להבין

דברים שפעם לא הבנת.

כשאתה כותב על קארקטר, אתה צריך להיות מעט אכזרי. כשכתבתי על משפחתי, כתבתי מנקודת מבט שלהם. תראה, אם אתה סופר, אתה צריך להבין את הקארקטר.״

פרופ׳: ״שלוש נובלות בספר אחד: סיפור עלילה, סיפור אהבה וסיפור דמיוני.

 

הפעמון הווירטואלי מצלצל ועוד שאלות ותשובות יש

לשאול ולשמוע, וכאילו לזמן יש זמן משלו, וכבר

רומזים ליושבי הבמה לאסוף את הספרים והמילים

ולסיים את השעה המרתקת הזאת, כי קהל ״חדש״ מצפה למלא את האולם עם סופרים נכבדים אחרים

וסיפורים שונים...

 

 

 


חפש באתר

טואול - בניית אתרים