פרק מספר:
קדר המילים/ צבי לי דור 

קטע מאחד הפרקים בספר "קדר המילים" מאת צבי לי-דר (הוצאת כרמל ירושלים), היוצא לאור בימים אלו במלאת 40 שנה למסע הרגלי הראשון של יהודי אתיופיה בדרכם מביתם דרך סודן אל ישראל. הספר משלב את סיפור הגבורה המופלא של יהודי אתיופיה במסע המסוכן עם עלילה המתמקדת במערכת החדשות של קול ישראל בירושלים בשנות ה-70 וה-80, חברויות, קנוניות ודילמות עיתונאיות הקשורות בסקופים העולים בחיי אדם.

ננית. אתיופיה, מרץ 1979
פעם בשנה, באחד הימים שבהם השמיים שמעליהם מלאו באלפי חסידות שעשו את דרכן מן הצפון, היו תושבי צִ'ילְגָה יוצאים מן הבקתות, עוטי לבן ורציניים, ועומדים כשפניהם מופנות אל על, מתבוננים בעופות הענקיים שהתחרו בשעטת העננים אל הדרום החם. והקייס אבא יצחק, מוקף בזקני הכפר, השְׁמָגְלוֹץ', היה פותח את פיו וקורא לעבר השמיים: "שְׁמֶלָה שְׁמֶלָה, יִרוּסֵלִים דֶהֶנָא?" "חסידה, חסידה, ירושלים מה שלומה?" וננית, עיניה נשואות אל-על, הייתה רואה את החסידות שהיו חגות מעל הכפר, מנופפות בכנפיהן העצומות, משיבות את ברכת שלום ירושלים וממשיכות במעופן דרומה.
כשהייתה ילדה קטנה הייתה משוכנעת שירושלים הוא שמה של ציפור ענקית, אם כל החסידות, שנמצאת אי שם בצפון, וכל החסידות טסות אליה וממנה. יום אחד שאלה את אימה איך נראית החסידה הגדולה הזאת שכולם שואלים מה שלומה ואיפה היא גרה. אוֹרְקַאי צחקה וסיפרה לה על ירושלים: עיר זהובה, צחורה, שופעת חסד על כל יושביה, בית אמיתי לכל בני העם היהודי. "יבוא יום," הבטיחה, "וגם את תגיעי למקום של חסידות וירושלים של מעלה, ותוכלי ליהנות מן השפע והעושר והזהב המתגלגלים שם ברחובות." ירושלים הייתה עימם פעמים הרבה, גם בערבי הקיץ הארוכים והיפים, כאשר אחרי עבודת השדה המפרכת היו בני הכפר מתכנסים כדי לשמוע סיפור מפי אחד הזקנים.

"תַּרַת תַּרַת?" - שאספר סיפור? היה הזקן פותח כיד המסורת.
"לָם בַּבַּרַת– הפרה ברפת" השיבו המאזינים את התשובה המקובלת, כדי להבהיר שאכן השלימו את כל חובות היום ואף הכניסו את הצאן והבקר למכלאות שליד הבית, כדי להגן עליהם מפני הצבועים והתנים.
והמספר הוסיף כתמיד את הודעת הפתיחה: "אָמוֹרָה בַּרַרַה" - עורב עף. 
"קְלוּ תַּסַבַּרַה" – כי הכד נשבר, השיבו כולם כמקובל, מחכים כבר לסיפור.

ואז, כמו העורב, יצא לו הסיפור לדרך. ננית הקטנה הייתה יושבת בפה פעור ושומעת אגדות על מלכים וגיבורים, מעשיות של שודדים וגנבים, וסיפורי לצון על טיפשים וחכמים. הכי היא אהבה את הסיפור העצוב והגאה, על מלכה כהת עור ויפהפייה, שבאה לירושלים הרחוקה, פסעה ברחובותיה המרוצפים זהב, ותרה אחר המלך שאמרו עליו כי הוא החכם מכל אדם. וכשנפגשו, וכשנוכחה כי הסיפורים עליו היו אמת לאמיתה, נתנה לו המלכה הנערצת את דודיה, וילדה לו ילד. לימים הפך לנסיך גיבור וחזר לכאן, אל ארץ אימו, מלווה בגיבורי חיל ובחכמים, הלא הם האבות הקדומים של כל מי שיושב פה עכשיו, ושומע ומתגעגע אל אותם ימים ואל אותה עיר גדולה, מסתורית, שאליה הם צפויים להגיע עם בוא המשיח..

כשהגיע השליח שלמה אל הכפר, חשבו כולם כי אולי הפעם באמת הגיע המבשר של המשיח. אמנם הוא היה לבן, ולכן גם מכוער מאוד, אבל בשום מקום, לא ב"אוֹרִית", הקדושה שניתנה למשה מסיני, ושכל מילה בה הייתה אמת, ולא באגדות שעברו בעל פה מדור לדור, לא נאמר כי חברי הפמליה של המשיח צריכים להיות יפי תואר. לעומת זאת, המילים שלו היו יפות. יפהפיות. מילים של מבשר שנשלח אליהם כדי להביא אותם סוף סוף אל מושא חלומותיהם, אל ירושלים, שלא רק ארמונותיה, אלא גם אריחי המרצפת של רחובותיה הגדולים ההדורים, עשויים כולם מזהב פרוויים. שלמה, אמנם, לא הזכיר ולו גם במילה אחת את הזהב, אך הוא לא פסק מלספר על עיר הבירה של העם היהודי שממתינה עכשיו גם להם, בני השבט האובד. הוא דיבר ודיבר, מעורר ציפיות, מעלה געגועים קמאיים וגם נוגע בעצב הכי רגיש של בני הכפר הקטן.

אבות אבותיהם כבר ידעו את טעמה של האכזבה המרה. עשר פעמים לפחות שמעה ננית מפי מֶלָאקוּ החכם את מעשה העלייה לירושלים של הקייס אבא מַהַרִי, שביקש להוציא את בני עמו מציפורניו של הקיסר שונא היהודים תיאודורוס. זה היה לפני יותר ממאה שנה, כשנתגלה האלוהים אל הקייס וציווה עליו ללכת לירושלים דרך ים סוף, בדיוק כמו שעשה משה רבנו. שלוחיו של אבא מַהַרִי רצו יחפים בין כל הכפרים ונשאו עמם את הבשורה שהעלתה אור גדול בעיני כולם. לירושלים. האלוהים הכריז. זה הזמן. בעוד שלושה שבועות יוצאים. בשנה הבאה כבר נהיה בירושלים עיר הזהב והלבן ונחזה בביאת המשיח ובבניינו של בית המקדש. ובבוא המועד התקבצו רבים אחרי אבא מַהַרִי הזקן והחלו עולים צפונה ומזרחה לכיוון ים סוף. אל ירושלים. מקץ ימים אחדים הגיעו אל גדות נהר גדול ועצום. הטֶקֶזֶה. מי הנהר שצפו . גשם ירד, שופע ומשפיע, מגביר את זרימת המים. שלושה ימים ברציפות ירדו המים מן השמים והם המתינו שם בערוץ הנהר, מתחת להרי סֶמְיֵין הנישאים שפסגותיהם, כך אומרים, מגרדות כמעט את קצות השמיים.

עדר של בבוני זִ'ילַאדָה חומים עמד על המצוקים שמעל הנהר. הקופים תופפו ברעש על חזם האדום-לוהב, וצפו בפליאה במתרחש. לא הרחק מהם ניצבו גם להקות עורבים שחורים עבי מקור, מקורם הלבן בוהק מבעד למפלי הגשם. ולמטה, ליד המים, ניצבו דוממים אלפי היהודים, גלימותיהם הלבנות ספוגות במים, מצפים שהגשם יחדל, שהנהר, כמו ים סוף, ייבקע לשניים ויאפשר להם לעבור בחרבה.

הגשם לא פסק. ומקץ שלושה ימים הרים הקייס אבא מַהַרִי את מטהו, ופסע אל תוך המים, וההמון אחריו. תחילה נכנסו הנשים עם העוללים הקטנים יונקי השדיים. הן צעדו בבטחה, סמוך ככל האפשר אל המנהיג, חוסים בהדרו, בטוחים מכל רע בצילו. אחריהם הילדים המבוגרים יותר ושאר הנשים. בתווך- הזקנים, ובסוף הפמליה- הגברים הצעירים. הגשם ניתך עליהם בעברה. המים מלמטה הסתערו עליהם בזעם. אבא מהרי הניף את שתי ידיו למעלה, אל השמיים. הנס לא קרה. המים, קוצפים, נטולי חמלה, לא נענו למילות תפילתו ולא ניצבו משני צידיו כנד נוזלים. הם גאו ועלו והתערבלו וכיסו את הקייס ואת ההולכים אחריו. אלפים טבעו. רק מתי מעט שרדו באורח פלא, כדי לספר את הסיפור על נביא שהכזיב, ועל נהר אכזר שסירב להיכנע למילים, ולא נעתר גם למטה המונף של הקייס. מבעד לשמיים הקודרים נשמעו כבר קרקורי העורבים וצווחות העקבים ששיחרו לטרפם – גוויות רבות של ילדים, נשים וגברים, שגופם נפל לא בירושלים ולא הפך לזהב. והבבונים שצפו בהשתאות איך המנהיג מוביל את עדרו אל מחוזות הכיליון, תופפו באימה על חזם ומיהרו לחזור אל כרי העשב הגדולים הלחים, שהיו מזונם.

ומספרי הסיפורים שרו:
לירושלים שם פעמיו
איש צנוע ועניו
אלפים הלכו בעקבותיו
אל נהר שחמרמרו מימיו
והקייס, תפילה על שפתותיו
במים טבע, מלאו ימיו
ואחריו רבבות מלוויו 
שלא הגיעו לירושלים של זהב.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים