מנוי לפורטל בכיוון הרוח

תמונה ממחזה :
חזרה באביב/ אושרית מינץ

 

בית ליאורה ובעלה. על הספה בסלון שוכבת ליאורה. הבן והאם יושבים בכורסאות.

הבן:    היא ישנה כמו מתחת למים רבים.

האם:    היא קודחת כולה, כמו מרחפות עצמותיה ... שערי היה פעם ארוך ורגלי לבנות.

הבן:   אינני יודע, אינני מבין מה קרה. היא הייתה עצובה. זה קורה אצלה כך לפתע, היא כאילו נופלת לבור שממנו קשה לה מאוד לקום. אך היום, זה משהו אחר. פניה היו כה חיוורים בבית העלמין. כבר אז התחלתי לחשוש ובכל זאת לא יכולתי לומר לה דבר כשביקשה לעמוד עוד מעט ... ליד קבר אבי.

האם:    איני מגזימה. (מוציאה ממחטה לבנה קמוטה מארנקה ומוחה את עינה שאין בהן דמעות) הוא כבא מת, האיש היקר, ואני נשארתי לבד, אלמנה. אתה ודאי תבין, אבל היא, על מה היא מתאבלת?! אין זה נאה! כל המים האלה בשערה – מוזרה היא.

הבן:    לא, לא מוזרה, מיוחדת  (כאילו מנסה לשכנע בוויכוח ישן נושן), אך הפעם המצב מסובך.

האם:   אם כן, אלך כבר. טוב לנוח במיטה לבנה. הלוויות דורשות הליכה מרובה, העשב שם גבוה מדי. שלום לך בן. (יוצאת. הבן עומד ומביט חסר אונים בליאורה)

ליאורה:  (מדמדמת) אני באה אליך. גע בעיני! (בעלה נוגע בעיניה) היא פוקחת אותן ומביטה בו ברוך) פניך קורנים אל פני. תן לי יד. (נותן לה יד) בוא שכב שוב בעשב כמו אז .... עוד זוכר?

הבן:   כן זוכר ... זה היה באביב שעבר.

ליאורה:   היו שם פרחים שגדלו וגדלו כמו עצים והרגשתי כל כך קטנטנה, אבל לא מגוחכת.

הבן:   הרוח פרעה שערך ...

ליאורה:    וקלעת לי זר ככבנים לבנים.

הבן:   את היית כמו מלכה עירומה, רק כתרך לראשך. עור בטנך היה לבן ושקוף, בעדו ראיתי את כל ילדי נולדים.

לירואה:    ומתים ...

הבן:     הס, אל תזכירי!

ליאורה:    כמו פרחים שבזר ...

הבן:    כמו חבצלת אחת.

ליאורה:    (פניה מתחדדים) רק אתמול!

הבן:     והיום כוסתה אדמה. (הוא מכסה את ליאורה בשמיכה).

ליאורה:     חם לשכב מתחת לעשב ....

הבן:     לילה טוב יקירה! (מכבה את האור)

 

טואול - בניית אתרים