פרק מספר:
אינדונזיה/ יונס יונסון משוודית רות שפירא

 

חיי מותרות בגן עדן של אי אמורים לשמח כל אחד, אבל אלן קָרְלסוֹן מעולם לא היה כל אחד, ובמשך מאה שנות חייו מעולם לא היו לו כוונות להיות כזה.

תקופת מה הוא נהנה רק לשבת בשקט בכיסא נוח מתחת לשמשייה ולשתות דְרינקים בצבעים שונים שהוגשו לו על פי הזמנה. בייחוד כשחברו הטוב והיחיד, הגנב הקטן וחסר התקנה יוליוס יונסון, יושב בסמוך.

אבל עד מהרה מאסו יוליוס הזקן ואלן הזקן ממנו לאין שיעור בחיי הבטלה שבהם לא עשו כלום חוץ מלשרוף את המיליונים שבמזוודה שהביאו איתם משוודיה, אחרי שזו נפלה לידיהם בדרך מקרה.

לא שמשהו לא בסדר בהנאה לשמה. היא רק נעשתה חדגונית כל כך. יוליוס ניסה להפיג את השגרה ושכר יאכטה באורך מאה וחמישים מטרים ובה גם אנשי צוות, וכך הוא ואלן יכלו לשבת על סיפון החרטום, כל אחד עם חכה משלו. זו יכלה להיות הפוגה נעימה אילו השניים אהבו לדוג. או לאכול דגים. במקום זאת, ההפלגות ביאכטה הסתכמו בכך שהחברים עשו על הסיפון בדיוק מה שכבר למדו לעשות על החוף. כלומר, שום דבר.

אלן, מצידו, אם כבר מדברים על יותר מדי כסף ופחות מדי תעסוקה, דאג להטיס את הארי בֶּלָפוֹנְטֶה מארצות הברית כדי לשיר שלושה שירים ביום ההולדת של יוליוס. הארי נשאר גם לארוחת הערב אף על פי שלא קיבל על כך תשלום נוסף. בסיכומו של דבר, זה היה ערב ששבר את הדפוס הקיים.

את עצם הבחירה בבלפונטה הסביר אלן בחולשה הידועה של יוליוס למוזיקה החדשה, הצעירה יותר. יוליוס העריך את המחווה ולא אמר מילה על כך שהאמן המדובר לא היה צעיר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. הרי בהשוואה לאלן הוא בסך הכול ילד.

גם אם ביקורו של הכוכב הבינלאומי בבאלי היה לא יותר מכתם צבע ביומיום האפור, התברר שהשפיע על אלן ויוליוס עוד הרבה זמן. לא בגלל מה שבלפונטה שר או אמר אלא בגלל מה שהביא איתו והתעסק בו בארוחת הבוקר לפני שנסע הביתה. זה היה מכשיר מסוג כלשהו. לוח שחור שבצידו האחד תפוח עץ אכול למחצה ובצידו האחר מסך שמאיר כשלוחצים עליו. הארי לחץ ולחץ, ומדי פעם נהם. או שצחק. ואז שוב נהם. אלן מעולם לא היה סקרן, אבל יש גבול לכל דבר.

״אין זה מענייני לחטט בחייו הפרטיים של מר בלפונטה הצעיר, אבל בכל זאת אני מעז לשאול במה הוא מתעסק. האם קורים דברים בדבר... כן, בדבר הזה?״

הארי בלפונטה הבין שאלן לא ראה מימיו טַבְּלֶט, והראה לו בהתרגשות את נפלאותיו. הטבלט יכול להראות מה קורה בעולם, מה כבר קרה, וכמעט גם מה שעומד לקרות בקרוב. ובהתאם לנקודה שבה לוחצים, גם עולים בו סרטים ותמונות מכל הסוגים שעולים על הדעת. וגם מכמה כאלה שלא עולים על הדעת. בלחיצה על כפתורים אחרים בוקעת מוזיקה, ובלחיצה על עוד אחרים הלוח מתחיל לדבר. כנראה מדברת מתוכו אישה. סירי.

אחרי ארוחת הבוקר וההדגמה לקח בלפונטה את המזוודה הקטנה שלו, את הטבלט השחור שלו ואת עצמו, ויצא לנמל התעופה בדרכו הביתה. אלן, יוליוס ומנהל המלון נופפו לו לשלום. המונית של האמן הספיקה אך בקושי להיעלם מעיניהם, ואלן פנה אל המנהל וביקש שידאג לו לטבלט מהסוג שיש להארי בלפונטה. התוכן המגוון והמשתנה הסב הנאה לבֵן המאה, וזה יותר ממה שאפשר לומר על רוב הדברים בחייו.

 

 

המנהל חזר זה לא כבר מג'קרטה, מכֶּנֶס בנושא ״שירות בבתי מלון״, שבו למד כי התפקיד העיקרי של הצוות אינו סתם לספק את הסחורה אלא לעשות זאת בגדול. כמו כן, יש לזכור שהאדונים קָרְלסון ויוּנָסוֹן הם שניים מהאורחים הטובים ביותר בתולדות התיירות בבאלי. לא מפליא אפוא שכבר למחרת היה בידי המנהל טבלט מוכן בשביל קרלסון. וגם טלפון נייד. בונוס.

אלן לא רצה להיראות כפוי טובה, ולא אמר מילה על כך שאין לו כל צורך בטלפון, מאחר שכל אלה שאליהם הוא היה יכול להעלות בדעתו להתקשר מתו לפני חמישים שנה או יותר. חוץ מיוליוס, כמובן. שלא היה לו במה לענות. אם כי דווקא בזה אפשר לטפל.

״הנה לך,״ אמר אלן לחברו. ״בעצם זאת מתנה שקיבלתי מהמנהל, אבל חוץ ממך אין לי למי להתקשר, ועד עכשיו הרי לא היה לך במה לענות.״

יוליוס הודה לו על הנדיבות ונמנע מלציין שאלן עדיין לא יכול להתקשר ליוליוס, אם כי מסיבות הפוכות.

״רק אל תאבד אותו,״ אמר אלן. ״הוא נראה יקר. פעם היה טוב יותר, היו מחברים את הטלפונים בחוט אל הקיר, וככה ידעת איפה הם.״

 

* * *

 

הלוח השחור הפך לחפץ האהוב ביותר על אלן. חוץ מזה, השימוש בו היה בחינם, שכן מנהל המלון הורה לעובדי חנות המחשבים בדֶנְפָּסָר להכין טבלט וטלפון על פי כל כללי המשחק. פירוש הדבר היה, בין היתר, שכרטיס הסִים חוּבּר למלון, מה שהכפיל את חשבון הטלפון שלו בלי שאף אחד הבין מדוע.

בן המאה למד איך פועל הדבר המופלא הזה, והיה משכים בבקרים ותכף מדליק אותו כדי לראות מה קרה בלילה שזה עתה נגמר. חדשות קטנות ומקסימות מכל קצוות תבל הסבו לו הנאה. למשל זו על רופאים ואחיות בנאפולי שהחתימו בתורנות את כרטיסי הנוכחות שלהם, וככה אף אחד מהם לא היה צריך לעבוד, אבל כולם קיבלו משכורת. או זו על כך שברומניה נאלצו לכלוא פקידי מדינה רבים כל כך עקב שחיתות, עד שכל בתי הסוהר במדינה התמלאו, וכי פתרון הבעיה שהציעו הפקידים שעדיין לא נעצרו הוא לגליזציה של השחיתות כדי לחמוק מבנייה של בתי כלא חדשים.

שגרת הבוקר של אלן ויוליוס השתנתה. השגרה הקודמת הייתה שאלן פותח כל ארוחת בוקר בתלונה על הנחירות הקולניות של חברו מבעד לקיר. החדשה הייתה זהה, אבל עם תוספת, דיווח של אלן על מה שמצא בטבלט שלו מאז פגישתם הקודמת. בתחילה אהב יוליוס את עדכוני החדשות הקצרים, במידה רבה מכיוון שהיה בהם כדי להסיט את תשומת הלב מהנחירות. הוא ממש התלהב מהרעיון הרומני להפוך את הלא־חוקי לחוקי, ותיאר לעצמו כמה פשוט להיות גנב קטן בחברה מעין זו.

אבל אלן מיהר והוציא לו את הרעיון הזה מהראש, כי אם העניין יהפוך לחוקי, הרי עצם ההגדרה של גנב קטן תחדל להתקיים. ליוליוס, שעמד להציע שהוא ואלן יעזבו את באלי ויעברו לבוקרשט, עבר החשק. ההנאה בגנֵבות קטנות היא בעיקר עצם זה שמרמים מישהו, רצוי מישהו שזה מגיע לו, או לפחות מישהו שזה לא מזיק לו במידה מוגזמת. אם לרמות כבר לא נחשב לרמאות, מה נשאר?

אלן ניחם אותו בכך שהרומנים יצאו נגד התוכניות של הפוליטיקאים והפקידים. רומניה בכללותה לא הראתה נטייה פילוסופית דומה לזו של מקבלי ההחלטות בה. הם או הן סברו שצריך לנעול את הגנבים מאחורי סורג ובריח בלי קשר לתואר או למעמד שלהם, אם יש איפה לנעול אותם ואם לא.

*

ארוחות הבוקר במלון בבאלי הסתיימו לעיתים קרובות יותר ויותר בשאלה לאן בעולם צריכים יוליוס ואלן לשים את פניהם אחרי שהמקום שבו הם נמצאים עכשיו נעשה משעמם כל כך. האַייטם המוביל בחדשות באותו בוקר היה שבקוטב הצפוני חם יותר בעשרים מעלות לעומת הטמפרטורה הממוצעת שם בדרך כלל, ואלן תהה אם זו יכולה להיות אפשרות.

יוליוס תחב נוּדלס מטוגנים לפיו, גמר ללעוס, ואמר שאינו סבור שהקוטב הצפוני הוא אפשרות מתאימה לו ולאלן. בייחוד אם הקרח נמס. יוליוס מצטנן כשרגליו נרטבות. חוץ מזה, יש שם דובי קוטב, ועל דובי קוטב הוא יודע רק שבכל בוקר, מיום לידתם ואילך, הם קמים כמדומה על רגל שמאל. הנחשים בבאלי לפחות פוחדים מבני אדם.

אלן אמר שלא פלא שדובי הקוטב נתקפים מצב רוח רע אם הקרקע נמסה להם מתחת לרגליים. אם הדברים יחמירו ממש, הם יצטרכו ללכת משם, כל עוד יש להם זמן, עד שיגיעו לקרקע מוצקה. בקנדה, במקרה הזה, כי בארצות הברית יש שוב נשיא חדש — האם אלן כבר סיפר על כך ליוליוס? החדש כנראה לא מאפשר לכל אחד לעבור את הגבול.

כן, יוליוס שמע על טראמפ. זה שמו. דובי הקוטב אמנם לבנים, אבל בראש ובראשונה הם נתינים זרים. לכן אל להם לקוות ליותר מדי.

 

מה שאפיין את החדשות בלוח השחור של אלן הוא היותן גדולות וקטנות גם יחד. למרבה הצער, רובן היו גדולות. אלן חיפש את הקטן והציורי, ובמקום זאת קיבל את ההפך. לא היה אפשר לסנן את הגמלים ולהישאר רק עם יתושים.

במאה שנות חייו הראשונות אלן מעולם לא הרהר בנקודת הראות הרחבה יותר של הקיום. עכשיו הצעצוע החדש שלו מספר לו שהעולם איום ונורא ממש, ומזכיר לו למה פעם, בעבר הרחוק, הוא צדק כשפנה לו עורף והחליט לדאוג רק לעצמו.

הוא חשב על שנות צעירותו כנער שליח במפעל אבק השריפה בפְלֶן. חצי מהפועלים שם הקדישו את זמנם החופשי לכמיהה למהפכה אדומה, ואילו החצי השני היה מבועת בגלל האיום מכיוון סין ויפן. ההשקפות על הסכנה הצהובה ניזונו מרומנים ומכתבות שונות, וכולם בלי יוצא מן הכלל ציירו תרחיש ולפיו העולם הלבן ייאכל בידי העולם הצהוב.

אלן עצמו לא היה מעורב בגוונים מעין אלה, והמשיך באותה הדרך אחרי מלחמת העולם השנייה, שאז היה החוּם לצבע המכוער מכולם. הוא לא שם לב לכך, בדיוק כפי שלא שם לב כשאנשים שוב התחילו להתקהל סביב רעיון אידיאולוגי. ואז מדובר היה בכמיהה אל משהו יותר מאשר געגוע למשהו שהיה. הטְרֶנְד היה שלום עולמי, פולקסווגן קוֹמְבּי פרחוניים ויותר ויותר חשיש. כולם אהבו את כולם, חוץ מאלן שלא אהב אף אחד ושום דבר. רק את החתול שלו. הוא לא היה מריר — הוא פשוט היה.

העידן הפרחוני החזיק מעמד עד שמרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן עלו לשלטון, כל אחד במקומותיו הוא. הם סברו שמעשי יותר לאהוב את עצמך ואת ההצלחה של עצמך. ואם חייבים להסתייג, יש להסתייג מהרוסים. הלכה למעשה, לא היו איומים אחרים, וכשהרג רייגן את הקומוניזם הסובייטי אך ורק באמצעות דיבורים על שיגור טילים מהחלל, ירדו שלום ושלווה על כולם להוציא חצי מהאנושות שלא היה לה מה לאכול, וכן כמה אלפי כוֹרים בריטים שלא היה להם יותר מכרה לעבוד בו. הטְרֶנְד החדש היה שלא צריך לדאוג לזולת מעל ומעבר, מספיק לסבול אותו או אותה בשקט. וכך היה, עד שכיוון הרוח שב והשתנה.

באופן מעט לא צפוי, אולי, התגנב לו הצבע החום ועשה קַאמבֶּק. הפעם לא מכיוון גרמניה, לפחות לא בשלב הראשון. ואפילו לא בשלב השני. לעומת זאת, בשוּרה של מדינות אחרות. ארצות הברית לא הייתה הראשונה, אבל עד מהרה היא הייתה לגדולה בהן, הודות לנשיא הנבחר החדש. קשה לדעת עד כמה חוּם הוא היה בנשמתו, נדמה שהדבר משתנה אצלו מיום ליום, אבל עכשיו זה כשלעצמו כבר לא הספיק. היה צריך להצביע על איומים חיצוניים כלפי החיים הלבנים, המערביים, שראוי לכולנו לחיות.

 

אלן רצה להתייחס ללוח השחור שלו כאל כלי בידורי גרידא, אבל התקשה להתגונן מפני ההקשרים שאליהם התחיל לשים לב. הוא שקל להשליך מידיו את הלוח. הוא הניח אותו ליום שלם. ולעוד יום. עד שלבסוף הודה באי רצון שמאוחר מדי. האיש שיותר מכל אחד אחר ויתר על התעניינות במצב העניינים, התחיל להתעניין במצב העניינים.

״לעזאזל,״ הוא מלמל בינו לבינו.

״מה זה?״ תהה יוליוס.

״שום דבר. רק מה שאמרתי.״

״לעזאזל?״

״כן.״

  • יונס יונסון (בשוודית: Pär-Ola Jonas Jonasson‏) נולד ב-6 ביולי 1961, הוא עיתונאי וסופר שוודי. יונסון מוכר בעיקר בזכות ספרו הראשון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" אשר נמכר רק בשוודיה עצמה בכ-800,000 עותקים.
  •  
חפש באתר

טואול - בניית אתרים