מנוי לפורטל בכיוון הרוח

מאמר:
בושה
 ופגיעות/ ד"ר ברכה קליין תאיר

 

האם למדנו משהו בחג הפסח הזה? האם באמת יצאנו לחירות?

 

הרבה מנהלים ותלמידים מעלים בפניי את שתי מילות המפתח 'פגיעות – בושה' שמשתקות אותם בדרך להצלחה גדולה.

מדוע בושה – פגיעות הן מילים שמעוררות אצלנו חרדה?  מדוע אנחנו כל כך מפחדים להיות פגיעים? מהי הבושה שחוסמת אותנו?

 

מתוך ניסיון רב שנים שלי אני חושבת שדווקא:

 פגיעות היא המדד המדויק לאומץ. מידת הפגיעות שאדם מוכן לחוות = מידת האומץ שלו.

 

תיאודור רוזוולט בנאומו בסורבון, צרפת,  ב- 1910 אמר:

"לא המבקר חשוב,

וגם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים,

או על האופן שבו הם צריכים לפעול.

השבח מגיע לאדם שנאבק בזירה,

שפניו מכוסות באבק, יזע ודם,

לאדם אשר חותר בתעוזה, ששוגה שוב ושוב,

אשר במקרה הטוב רואה בסוף ניצחון והצלחה גדולה.

ואם נכשל, לפחות נכשל בשעה שהעז וניסה."

 

"האדם בזירה" הוא טקסט קנוני, שצוטט ומוחזר פעמים רבות בהיסטוריה, בין היתר בנאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון. עד היום הוא נתפס כנאום מוטיבציה אולטימטיבי. נלסון מנדלה העניק עותק של הנאום לקפטן נבחרת הראגבי של דרום אפריקה לפני גביע העולם ב-1995, ואומרים שלברון ג'יימס הפך אותו למנטרה.

 

למעשה, "האדם בזירה" מעודד אנשים לחיות חיים ששווה לחיות, או לנהל עסק וארגון ששווה להשקיע בו. כי לא ניתן לחיות חיים שלמים, מוצלחים, משמעותיים ולהצליח, אם האדם לא מוכן להיכנס ל"זירה".  איש אינו יכול להתעלות לגובה המקסימלי האפשרי מבחינת התפתחות הכישרון או הנשמה, אלא אם יש לו  את ההנעה - הלהט להצליח. הפחד מהפסד, מוויתור על הרגל, משחרור הקיים, מביא להפסדים חוזרים ונשנים. אלו גוררים תבוסתנות, שגורמת לאדם לחפש אתגר שימנע ממנו הפסד, במקום לחפש אתגר שיצליח בו. אנחנו שוכחים שאף אדם לא נותר בינוני או נכשל כי יש מחסור בהצלחה .הוא נשאר ככזה בגלל אמונותיו המקבעות ובגלל נחישותו המעורפלת.

 

לכל אדם קיימת הזכות להיות מצליח ולא להסתפק במועט.  אדם מצליח הוא לא זה שבהכרח מרוויח הון או ניצב במקום הראשון, אלא זה:

  • שיודע כי בבעלותו נמצא כל מה שהוא רוצה כדי לחיות את כל החיים להם הוא מסוגל.
  • שיש בו את האומץ (פגיעות) להיכנס ל"זירה" ולהתנסות.
  • שגם אם נכשל, הוא ממשיך להתנסות במיוחד כאשר הוא יודע שהתוצאה אינה בשליטתו, או כאשר התוצאה שנוצרה מנוגדת לזרם המרכזי.
  • שהצלחה בשבילו היא היכולת לצלוח בעוצמה שדות התנגדות, הרגלים, אמונות.

 

כלומר (חוזרת על מחשבתי):

פגיעות היא המדד המדויק לאומץ. מידת הפגיעות שאדם מוכן לחוות = מידת האומץ שלו.

 

פגיעות וסובלנות לכישלון מולידות דברים חשובים גם בארגונים וגם בחיינו האישיים:

  1. אמון
  2. יצירתיות וחדשנות
  3. מרחבי שותפות אמיתיים ביחסים (WE)
  4. היכולת להיות בוראים
  5. היכולת לצמוח, להתחדש ולהשתנות
  6. גיוון
  7. קבלה – נתינה מאוזנות

 

אז מדוע זה לא קורה? מדוע שיחות על כישלון ופגיעות, לא נוחות להרבה אנשים, במיוחד למנהלים?

 

מדוע אנחנו מפחדים להיות מאושרים לאורך זמן? להיות בחירות אמיתית? לממש את הפוטנציאל האדיר שבתוכנו? מדוע אנחנו מעדיפים נוחות ובוגדים במה שאנחנו? האם זה כי אנחנו מפחדים מ"המחירים" שנצטרך לשלם? כי אולי יגיע משהו בלתי צפוי ויגדע את כל הטוב? אנחנו משקיעים אנרגיה רבה בלכתוב טרגדיות, שלרוב גם מממשות את עצמן ומעצימות את הפחד. אנחנו מרבים להאשים את האחר ולזרוק עליו את הרפש האישי שלנו.

 

למה? כי מגיל צעיר מלמדים אותנו להיות "גברים"...להסתיר רגשות...לחפש את הנוחות, השגרה, ההרגל. למה? כי מחירי הכישלון גדולים: מה יגידו, כמה יכעסו, כמה אפסיד, כמה יאהבו אותי.

 

כאן הפואנטה שעל כולנו ללמוד ולהפנים; חתירה לשלמות ולבישת שריון, אינם רצויים לא בארגונים שמבקשים להצליח, לא בחיים האישיים, לא בחיי זוגיות ולא בהורות. הפחד מהלא-נודע (התניה) הנו אינסטינקט פרימיטיבי כי איננו יודעים את שורשם של הדברים. דווקא האומץ להיכנס ל"זירה" ולחוות פגיעות, מערטלת את האדם מהמחסומים החוסמים, מהמלבושים המסתירים, ומחברת אותו אל האמת, אל שורשם של הדברים, אל מהותו העוצמתית.

 

הפחד לנהל שיחות על פגיעות וחיבוק כישלונות בגלל אי נוחות, הוא פריווילגיה לא רלוונטית כי הנוחות שלנו אינה במוקד הדיון. ככול שנמשיך להיאבק בתוך מים עכורים במקום להיכנס ל"זירה", נמשיך למגנט קשיים. לכן, הנוחות היא לא הנושא אלא האומץ – התעוזה – הנכונות להשיג את המרומים, להיכנס ל"זירה" וגם לחטוף "מכות".

"לא היצבתם רגל בעולם ללא סיבה." ("ספר הידע", 5/51)

 

לכן, מי שלא בוחר באומץ על פני נוחות ולא נכנס ל"זירה", אין לו זכות לבקר, לשפוט, להעיר, לתת עצות, בשום תחום. עלינו להפסיק לתת כוח לאנשים שיושבים בטריבונות של "הזירה" והופכים כל שאגה, קללה, שירים רדודים, או כל מילה כתובה מעליבה ברשתות החברתיות,  או כל מילה שנזרקת בפנים, לביב השופכין של האנושות. לאנשים פחדנים, שחוששים לחשוף את עצמם לביקורת, לכישלון, או להראות חולשה, אין קיום לא בראשות ארגונים, לא בתפקידים משפיעים כמו חינוך, ולא בחיינו.

 

רק אלה שנמצאים בתוך ה"זירה" מסוגלים למגר את התופעה הכול כך מעייפת בחיינו: הפער בין "לדבר על"...לבין "להיות את". רק הם מסוגלים לחיות חיים ששווה לחיות, או להפעיל ארגון/עסק ששווה להשקיע בו.

מי בוחר להיכנס אל הזירה? לאיזו זירה?

מי בוחר להיות אמיץ בחייו במקום לחפש אחר נוחות והמוכר?

מי מוכן להעז ולהסתכן ואף לשלם מחירים?

מי לא מוכן לבגוד בעצמו? במהותו?

 

פגיעות מפחידה ומאיימת, אבל היא פחות מסוכנת מאשר להגיע לסוף חיינו ולשאול את עצמנו: מה היה קורה אילו...תעזו, תאפשרו לאנשים לראות את עצמכם, תנכיחו את קולכם ב"זירה", תענו לקריאה לאומץ. כנסו ל"זירה"...

 

לפני שאתם יוצאים להרהר בדבריי, מבקשת להביא בשנית, בשלישית וברביעית את הקטע המופלא של אוריה מספרה "ההזמנה":

לא מעניין אותי ממה אתם מתפרנסים,

אני רוצה לדעת למה אתם משתוקקים עד כאב, ואם אתם מעיזים לחלום על היענות לכמיהות ליבכם.

לא מעניין אותי בני כמה אתם. אני רוצה לדעת אם תעזו להשתטות למען האהבה, למען החלום שלכם, למען הרפתקת החיים.

לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת קובעים את מקום הירח שלכם,

אני רוצה לדעת אם נגעתם בלב צערכם, אם הבגידות שבגדו בכם החיים פתחו אתכם או שהצטמקתם והתכנסתם מפחד להיפגע שוב. אני רוצה לדעת אם תוכלו להישאר עם הכאב, שלי או שלכם, בלי לעשות דבר כדי להסתירו, לעמעמו או לתקנו.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לחוות שמחה, שלי או שלכם, אם אתם יכולים לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אתכם עד קצות אצבעותיכם, מבלי להישמר או להיות זהירים, להיות מציאותיים, או לזכור את מגבלותינו כבני אדם.

לא מעניין אותי אם הסיפורים שאתם מספרים לי אמיתיים,

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לאכזב אדם אחר כדי להיות נאמנים לעצמכם. אם אתם יכולים לשאת את אשמות הבגידה, ולא לבגוד בנשמתכם. אם אתם יכולים להיות נאמנים וראויים לאמון.

אני רוצה לדעת אם תוכלו לראות יופי גם אם לא כל יום יפה, ואם נוכחותו יכולה להיות בעבורכם מקור חיים.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לחיות עם כישלון, שלכם ושלי, ועדיין להתייצב על שפת אגם ולצעוק אל הירח הכסוף, "כן"!

לא מעניין אותי היכן אתם גרים וכמה כסף יש לכם,

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים לקום אחרי לילה של צער וייאוש, סחוטים ומוכים, ולעשות מה שצריך לעשות בשביל הילדים.

לא מעניין אותי את מי אתם מכירים או כיצד הגעתם לכאן,

אני רוצה לדעת אם תעמדו איתי בלב ליבה של האש, ולא תירתעו.

לא מעניין אותי איפה או מה או עם מי למדתם,

אני רוצה לדעת מה מקיים אתכם מבפנים, כשכל השאר קורס.

אני רוצה לדעת אם אתם יכולים להיות לבד עם עצמכם ואם אתם באמת אוהבים לשהות במחיצתכם ברגעים הריקים.

                                                                                    אוריה מאונטיין דרימר

טואול - בניית אתרים