מנוי לפורטל בכיוון הרוח


גיל יפמן קיבוץ בוכנוולד  במוזיאון תל אביב/ מארי רוזנבלום

 

 במרכזה של תערוכת היחיד לאמן גיל יפמן פרויקט חדש פרי שיתוף פעולה עם האמן דב אור־נר ועם קולקטיב קוצ׳ינטה. התערוכה חוזרת לפרשה היסטורית קצרה, בין סוף מלחמת העולם השנייה עד לשנים הראשונות של מדינת ישראל, ודרכה מתמודדת עם הסדק שנפער בין ״שואה״ ל״תקומה״, מציפה טראומות קולקטיביות ואיתן הצעות לאיחוי. דרך מוטיב של טבע מתורבת נוצר אתר מדומיין, פנטסטי, קווירי, מיסטי – זהו ״קיבוץ בוכנוולד״.

 

התערוכה והקטלוג התאפשרו הודות לקרן ברוך ורות רפפורט; עבודת הווידאו קיבוץ בוכנוולד בסיוע קרן משפחת אוסטרובסקי והמיצב גדר חיה בתמיכת קרן מלכה, ניו יורק.

יפמן, זוכה פרס רפופורט לאומנים ישראלים לשנת 2017 נאמר: "במהלך העשור הראשון לפעילותו האמנותית יצר יפמן פסלים סרוגים בצבעוניות פסטלית המזכירים גוף רב־איברים גרוטסקי, נזיל ופגיע, וגיבש שפה פיסולית מקורית וייחודית. הבחירה בטכניקות כמו סריגה ותפירה, המזוהות כמלאכות נשיות, דומסטיות ודקורטיביות, שיקפה את עמדתו ביחס לאחרוּת ולשוליים. עבודתו בוחנת את הסכנה הרובצת לפתחו של האמן המבקש אחר עונג חזותי, תוך אימוץ פרקטיקות גרוטסקיות, הומור ופרובוקציה. עבודותיו יוצרות אמנות מפעימה, מעוררת ומטלטלת"

בעיתון הארץ :"יפמן הבשיל בתערוכה "קיבוץ בוכנוולד" לכדי פרח יפהפה ואפל שצופו מתוק אך רעיל. התערוכה חפה מכל ציניות או אירוניה, שלא אחת הן המוצא הקל להתמודד עם האופל והרוע שבעולם, וזה נותן ליצירותיו עומק נוסף. יפמן כהולך בגיא צלמות מתוך הזדהות עמוקה אך מבלי לאבד את האדם שהוא. ציפיתי לשפע שיגרה את החושים, אך יפמן יצק את הריבוי הפלסטי של יצירתו עד כה לתבנית מצומצמת וחמורת סבר המעצימה ומדגישה את עשייתו. בתערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו יפמן הצעיר בחר לשתף פעולה עם דב אור־נר, אמן יוצא דופן בשנות התשעים לחייו הנמצא מחוץ לזרם המרכזי העכשווי של האמנות המקומית. יפמן נותן לאור־נר מקום בתערוכה ונותן לו להשפיע ולהעשיר את יצירתו שלו ואת יצירתם המשותפת. ועשייתו של אור־נר צעירה, חיה ונושכת כשל יוצר צעיר, והחיבור ליפמן הוא כאל שווה, כחבר לדרך, כל אחד בפרק חייו הוא.

"קיבוץ בוכנוולד" היה השם שקראו לעצמם קבוצת ניצולים מהמחנה עוד באירופה. כשעלו לארץ הם ניסו לשמר את השם הבלתי אפשרי, המורכב מקטבים מתנגדים, עד שהתבסס השם המוכר "נצר סרני".                     


  יפמן, בהדרכת אור־נר, חוזר אל הרגע הזה בהיסטוריה ומשתמש בו כמוליך דו־סיטרי בין המקומות והזמנים השונים וכנקודת אחיזה אחרת לבחון בה את המקום הנקרא בוכנוולד".

במרכז חלל הכניסה משתרגת כמעט לכל אורכו "גדר חיה" שצריך להקיף כדי להמשיך — עבודה הממחישה את צירוף המלים הלא־טבעי של גדר וחיה — כשיחזור של הגדר החיה שסבבה את הכבשנים במחנה, אולי בניסיון להסוותם. זהו מיצב של עבודת סריגה וריקמה הלופתת צינורות גז וחוטי ברזל כענפים, רך ונוקשה המעלה את יפי העלים לאחר מגע ראשון של כפור, בודדים נשרו לריצפה חומים־מצהיבים. במעגל סריגה שהתקיים במוזיאון השתתפו 265 נשים וגברים שנענו ל"קול קורא" שפרסם המוזיאון בהנחייתם של גיל יפמן וקולקטיב מבקשות המקלט "קוצ'ינטה", כריפוי לפצע של אז ועכשיו.

על הקירות מסביב תלויים אשכולות ההדפסים של אור־נר "בית מלון לכבשנים", והם רושפים בגרפיות נשכנית מסוריאליזם אישי וגנרי כאחד, בניגוד שבין הפאר הפרטני ליובש הלקוני של ההדפס, כשיכפולים של חומרים מחתרתיים. חלומות של שרידי תפאורות, כמין חורבות בתי מלון החוזרים לפעילות מאולתרת בתום הקטסטרופה. בין העציצים ורהיטי הרטרו סובבות דמויותיהם המשובטות והתיאטרליות של פנלופה ובד רנרוא, שיופיעו שוב בהמשך, כרוחות רפאים של אורחי המלון.

בחלל המרכזי מולך "אלון גתה", כאלון הבודד שהיתמר בלב המחנה שסיפח אל שטחו את עיבורי ויימאר ואת העץ שבצילו כתב גתה כמה מיצירותיו. הפצצות הצבאות המשחררים שרפו וכרתו את העץ והעתק שלו שרוע על צידו בחלל המוזיאון, ענפיו נתמכים בקביים מברזל וגזעו ספסל, בקו השבר שהפריד את היהודי בברוטאליות מגרמניותו , בין ענפיו או כשיושבים על הגזע אפשר לצפות בעבודת הווידיאו "בד רנרוא ופנלופה בקיבוץ בוכנוולד" (בגופן גרמני גותי), שיש בה מהפנטסטיות האפית של הברון מינכהאוזן בגריסת הסרט שהופק בזמן הרייך השלישי כאסקפיזם מוחלט, באופן שבו גיבוריו מעופפים וצצים בבוכנוולד ובנצר סירני. בד רנרוא, שמגלם אור־נר, עם שפם ותסרוקת היטלראים, לבוש גלימה לבנה שעליה רשומים עוד ועוד כפילים גרוטסקים של עצמו; ופנלופה, אותה מגלם יפמן, כמין כרמן מירנדה תמנונית ונאווה, לראשה כובע גרב שחור שבו נאחזת שן ענקית וסביב צווארה שרשרת שיניים, ולגופה שמלה ארוכה כסבך יער שאלף עיניים נפקחות בו. מדי פעם הם משבטים את עצמם תחת שמי בוכנוולד, נעים בו סהרוריים. קבוצה של רנרואים מקעקעת את עורה של פנלופה בחדר הקעקועים של המחנה בדימויו הפנטסטיים של יפמן, וכפילים שלהם חגים שאננים מסביב. הם חולפים כבחלום על פני הקרמטוריום הכבוי, משגרים עצמם כרקטות ונוחתים בארובה המתקפלת כטלסקופ, מציצים אל העבר מהווה רחום וסולח יותר.
הם מעופפים כגיבורי־על ונושרים זעירים ברכות בין העתקים מפוסלים בסלע של אנדרטת "משואה לתקומה" של בתיה לישנסקי, ומהלכים ביניהם כבנוף הררי מכושף ורומנטי. הדרך מובילה אותם שוב אל גזעו של אלון גתה, ורנרוא טומן בו זרע של עץ גינקו בילובה (ששרד את ההפצצה האטומית על הירושימה, ידוע כמרפא זיכרון, ושם אחד משיריו של גתה) הצומח ממנו בהילוך מהיר פלאי, חי על מת. והם וכפיליהם משחקים איתנו מחבואים בין עצי היער הסמוך. משל רגיש ומורכב ושונה כל כך מהנרטיב הישראלי של שואה ותקומה.

בפרק המעבר מילדות לנערות נשאבתי לספרות השואה (שאין לי אליה כל קשר משפחתי). אין ספק שמרכיב עוצמתי באותה משיכה טוטאלית היתה הפורנוגרפיה שבספרות זו, ובמיוחד בספריו של ק.צטניק "בית הבובות" ו"קראו לו פיפל", שתיארו בצורה גרפית ובוטה את ההתעללות המינית שעברו אחותו ואחיו הקטן במחנות. כל זה התעורר בי לנוכח "שפחת שדה". בחדר נפרד שהכניסה אליו מותרת למבוגרים בלבד — מאחורי וילון ברקמת פרחים גדולים ושמעל הכניסה מרחפים שן נפילית סרוגה האוחזת בגלגל עין סרוג, והאישון מצלם כל העת את המתרחש בחדר מטעם "האח הגדול" שסמלו רקום בין הפרחים — יפמן משחזר אחד מבתי הבושת שפעלו במחנות כעונש על עונש לאסירות. בחדר כיסא מנהלים מרופט עקוד למיטה בשלשלאות ברזל סרוגות, ואתה יושב על הכסא ומתבונן בשיפחה השרועה על המיטה באור ניאון צהוב רעיל. דמות אנדרוגינית שיפמן סרג בשלל צבעים, ובאופן מפתיע יש בה גם משהו מהגרניקה של פיקאסו. חוסר ישע פסיבי נגד כוח מרושע. השיער אפור, העיניים שקועות, מרובת שדיים כאלת פריון סוטה וגם מרובת פינים ואשכים ביניהם פות, על הרגליים רקומים מספרים סידוריים, צואה מזדחלת מתחת ועורק מתפתל חונק את צווארה. גבוה מעל המיטה תלויה טלוויזיה קטנה כבמלון זול ובה מוקרן כל העת נוף אגם, שמים אפורים משתקפים בו, מוקף יער, כרי דשא, גומא וערבות — הנוף האידילי מחוץ למחנה הנשים ראוונסבריק.

נדמה שעושר הזהויות ועבודת הסריגה של יפמן מתנקז אל החדר הזה, לגידול הפרא. והחדר עוטף ומחבק את כולך, מנחם ומצמרר בו בזמן, ולפעמים יפמן בא אל החדר ועוטה על גופו את עור השפחה כבטקס לגירוש שדים.

התערוכה הזו לוקחת את הנשמה. מובילה אותה במעגלים, הפתעות, תודעה והרבה כאב.

 

 

 

טואול - בניית אתרים