מאמר:
ארץ הפז/ חגית בת אליעזר

 

לריסה מילר היא משוררת וציירת, ילידת בלורוס, 1988. היא גדלה בנצרת עילית ומתגוררת ביפו. לריסה מילר מפרסמת בקביעות בכתב העת "מעין", מארגנת ומנחה אירועי שירה. בתחילת 2019 יצא לאור ספר שיריה הראשון "ארץ הפז" בהוצאת "מעין" בעריכת רועי צ'יקי ארד.

 

שירי הספר אינם מנוקדים. אחדים כתובים בשורות ארוכות ללא סימני פיסוק. קראתי ברצף, בחדווה. השירים דיברו אלי בכנותם, חשתי בתנופת רגש, התרשמתי מטבעיות שזירת מאפייני החיים המודרניים בשפת השיר הציורית.

 

הספר נפתח בשיר משמעותי, המדגים את מורכבות תפיסת המציאות של המחברת ואת ייחודיות שפתה:

 

השיר שלנו

תווי פנים של אנשים

הם תווי השיר שלנו

שאותו אני שרה כל יום

שרה לכסף ולזמן

שרה לאהבה הגשמית

לאהבה המוחשית והחמקמקה

תווי פנים שלנו

הם כמו כביש שנסעו עליו

הרבה מכוניות

ושרו את שירן

בבהרות בזמן

אל החופש והשמחה

תווי פנים שלנו הם

פרטים קטנים של שקט

העבודה שלנו וחשבון הבנק

הם המוזיקה של הנפש

והם מזייפים

או שרים בקול גדול

את שיר אי-ההצלחה

ובדינמיות הזו

אנו שטים

בסירות משוטים ובטלפונים חכמים

אל הנשיקה

אל השקט המופלא

אל רעש המסיבה

בידיעה ברורה.

 

השיר נישא על שני הפירושים של המילה "תווים". הוא מדבר בלשון רבים "השיר שלנו", "אנו שטים", אך נותן מקום גם ליחיד "אני שרה כל יום". השיר מצליח לחבוק את פניו השונות של הקיום האנושי "שרה לכסף ולזמן / שרה לאהבה", עד למזיגה בין החומר לרוח "העבודה שלנו וחשבון הבנק / הם המוזיקה של הנפש". ההווה הוא המשך ישיר של העבר "בסירות משוטים ובטלפונים חכמים", ויש איזון בין השקט לרעש. החתירה " אל החופש והשמחה" מפיחה רוח של אופטימיות אל דפי הספר ו"הנשיקה" חוזרת ומנעימה שבעה שירים לפחות.

 

הנה ישראל של לריסה מילר. המדינה זוכה לתיאור רגשי מורכב – על הטוב והרע שבה, המסתיים בנימה חיובית, במתן אישור, ב"כן" כפול.  

 

בישראל

...

...

אף פעם לא אשכח מה

שהמדינה הזו נתנה לי

זה שפה ועולם ועל

זה אני מוקירה אבל

לא על הפחד

שהיא שָׁזְרה בלבי

לא על הזכויות

שהיא רומסת בנעליים

מבריקות

לא

על ההפרדה

השליטה

על הפרדסים כן

על העסיסיות כן.

 

העוצמה הרגשית, הכנות, הפתיחות מאפיינות את תיאור מאוויי הקרבה הרומנטית של המחברת, ובמרכזו הנשיקה:

 

קיר

רציתי לנשק אותך

אבל נפלו לי העיניים

לתוך המכנסיים

בלי פה

רציתי לנשק אותך

אבל סחבתי שנים

על הגב מנסה

לרקוד בכוח המשיכה

מתנגדת לרוח רציתי

לנשק אותך

אבל רפרוף דקה קלה

אחז בי כקלשון

רוק גרוני עמד

נתלש מהבשר

רציתי לנשק אותך

ברעננות

...

לנשק אותך אבל

...

 

והנה הנשיקה החמה השלמה ללא כל הסתייגות, ללא "אבל":

 

שכן מאוקייקיופיד

...

עלינו למיטה בגלריה

עייפה ושיכורה

נישקתי אותך

זה היה הרגע הנכון בזמן

לא ידעתי אם אחר כך

אלך לכתוב שירים.

 

עד כדי הרגשה עילאית של:

 

אושר

לא היה יכול להיות יותר / ביוב עם מכסה שאפשר להרים /

לא יכול היה להיות יותר משחק / לא יכולה הייתה להיות

יותר מיניות ממה שהייתה / לא יכולנו להיות יותר קטנים

או גדולים /              ....               / אבל לא היה יכול להיות

אחרת / בסוף התמזמזנו שיכורים במקלט איפה שלא יכולנו

להגיע יותר גבוה.

 

ישנו עוד מסלול נסיקה, שמתחיל מתחתית העצב:

 

מטלית

העצב הוא חלק

ממני ביום שישי

שבת ושלישי

בתוך הסווטשירט

עם הקפוצ'ון

העצב שלי מחמם

אותי וגורם לי להרגיש

אהבה לעצב

...

 

והניסיון להתגבר על העצב:

 

אין עצב

אין עצב

זו נוסטלגיה

זה עובדי ניקיון

של העירייה

מיילים ללא תשובה

זה מרכז העיר

זה לאכול פלאפל

אין עצב בכלל

זה סלק

אין עצב מתגלגל

אין עצב מתנגש

...

אין עצב בכלל

אין עצב נוטף

אין עצב מאכל

...

 

והנה היא אהבת החיים המתפרצת:

 

השבריר

אני אוהבת

את מה שאין

בין השיחים

...

אני אוהבת

את המרחק המדוד

בין הבניין הזה

לבניין הגבוה ממול

...

אני אוהבת

כשאני הולכת

כל פעם לפני

שהרגל דורכת

יש שבריר

שנייה שהיא לא

ואז כן.

 

כמה יפה סיום השיר. יש בו מודעות לפרטים, התמקדות בשבריר תנועה, עצירת רגע ושחרורו לחופשי. שפת השיר מדויקת, עם המצלול "הולכת" – "דורכת" וסיום אופטימי, בו "כן" גובר על "לא", כמו בשיר "בישראל", שמסתיים ב"כן" כפול.

 

לריסה מילר אוהבת את שכונת ילדותה:

 

חזרתי לשכונה

חזרתי לשכונה שלי את טעם הפיח אטעם כמו לראשונה

מהמגדלים לא אביט זאת המנגינה המוכרת שלי תמצית

חלומותיי כל כוחותיי יגוני רוחי ושאיפותיי חזרתי לשכונה

שלי אוהבה אותה ברואו פוד בג'אנק פוד בעוצמה שלא

נראית אוהבת אותה באדישות במלנכוליה בקול לא רם

...

 

שכונת ילדותה היא "הר יונה" בנצרת עילית, אליה היא מעפילה מיפו ג'- שכונת מגוריה:

 

שמונה שתיים שש

...

כשעה וחצי נסיעה במונית שירות ... אני יורדת ברסקו ומשם צריך לקח

אוטובוס שמטפס במעלה אזור התעשייה להר יונה, פונה

שמאלה בכיכר של כדור המתכת השחור, ובתחנה השנייה של

הר יונה אני יורדת. אני לא יודעת מי האנשים ומי אני כאן.

 

אפשר גם לקחת קו שמונה שתיים שש מהקומה השביעית

בתחנה המרכזית החדשה, הוא נוסע שלוש שעות, כי הוא

עוצר בדרך במסוף האוטובוסים ביקנעם, אחר כך נכנס

לטבעון, עובר ברמת ישי, נכגנס ויוצא ממגדל העמק, עובר

דרך יפיע ונצרת ואני יורדת או בקניון או ברסקו ומשם אותו

דבר. חיבוקים ומשהו בי מתקפל, אוהב חרישית, אך מתפתל,

ידדים, עיניים, תפוחי אדמה. אני רצה אל תןך ידיים

פורשות חסות,לטמון את הראש בבשר ירכיים חם ורך ולא

להתבלבל. אבא חוזר לספה, אמא שואלת, אני אוכלת יחפה.

 

יפה תנופת הפגישה עם ההורים, המילים רצות יחד עם הבת "אל תוך ידיים פורשות חסות, לטמון את הראש בבשר ירכיים חם ורך". לריסה מילר עשתה דרך ארוכה ומפותלת הביתה אל משפחתה, מְעֵין אודיסיה. האם ישנה גם היציאה לדרך? כן, בסופו של השיר "ג'אבל סיח'" – הנקרא על שמו הערבי של הר יונה:

 

ג'אבל סיח'

...

חמש מאות שבעים ושלושה

מטרים מעל פני הים

אבל

כשהייתי קטנה

הלכתי לזרוק את הזבל

בפח הירוק הגדול

לא מצאתי את הדרך חזרה.

 

וידוי האהבה לפסיכולוגית לכד אותי מהקריאה הראשונה. זהו גל רגש סוחף, רצוף, בלתי מופרע ע"י סימני פיסוק.

 

האסירה שלי

אני מתגעגעת לפסיכולוגית שלי כל כך שאני רוצה לשבור

עץ לשבור את הרוח ולמות עכשיו בזמן שאני חושבת עליה

אני אוהבת את הפסיכולוגית שלי כל כך שקשה לי להתרכז

בסרט אני רוצה לשבת בכורסה שלה לשחק באצבעותיי בתפר

הג'ינס להרביץ לאבן לא חהיות שלט בלי תוכן בלי מוסר

השכל אני רוצה לשמוע אותה ואני מסתכלת על השיער

שלה והנעליים על השרשרת לצווארה  אמי אוהבת אותה כל

כך שאני לחתוך נייר ליפול על אבן לדרוך על קוץ להזיע

ולמות מתגעגעת חושבת רוצה להרגיש את עצמי בידיה

רוצה שתענה לי להודעה שתהיה זמינה אוהבת אותה כדי

שהרוח תיפסק כדי שהאבן תיפול כדי שהכול ייפסק ויפסיק

וייפול ייחתך באמצע יירפא יגליד יצמח וייחתך תגידי לי

משהו אני לא רוצה לדעת עלייך כלום רק להרגיש את אוויר

עינייך פוסע בעורקיי מהמוח והלאה רוצה להרגיש שאת

מאמינה שגם את אסירת תודה האסירה שלי תגידי לי משהו

מתי בפעם האחרונה הפרחת מחשבה לעבר שלי מעבר לגדה

והחומות בינינו מרחפת הרוח הזאת שאוהבת אותי ואותך

ואותך בחיים שלי פסיכולוגית יפה שלי אישה חכמה איך הלא

שלה נשמע מעבר לעבר מעבר לגדה בצד שלי.

 

בין השירים הארוכים, השוצפים, המנווטים בין חוויות, משובצים שירים קצרים, ממוקדים, דוגמת השיר  המעניין:

 

יש לי פצע בשפה

זה כואב כשאני

מדברת

יש  לי פצע בשפה

הרוסית

 

ארץ הפז זאת ישראל עם התפוזים והאשכוליות ועם השמש, כמו בסיום השיר

 

ליל אמש

...

ליד הים בטיילת השמש יצאה אז יצאנו לטיול חיממנו

אחת את השנייה חיבקְתְּ אותי בהתמסרות מוחלטת וככה

זה היה.

 

אך זאת גם ארץ החלום של המחברת ושל הנשים של בת ים:"אנחנו נשים יש לנו חלומות".

 

הספר "ארץ הפז", העטוף בציור של לריסה מילר, האופטימי, הנותן אור ירוק לחיים ולפריחה הוורודה עם נגיעות הפז, הוא הכרזה של טריות-צעירות, ובוודאי יש בו משהו,יש בו הרבה.

 

יש בזה משהו

אני מרגישה שיש בזה משהו

ולא מפסיקה לחשוב על זה

כמו תמיד צצות חרדות קטנות

ענקיות שהמזגן ייפול על הראש

שלי בזמן שאני מתנשקת עם מי

שאני אוהבת במרפסת

והפוליטיקה היא התחביב שלי

לשעות הפנאי מעודדת אותי

בעצבות שלה ובפוליטיקה שלה

אני מרגישה שיש בזה משהו

ולא מפסיקה לחשוב על זה

כמו תמיד צצות חרדות חמודות

על שרפות ומוות בטרם עת

וכך הגוף שלי נהיה כמו קומקום

חשמלי מקולקל והסרטים שראיתי

ביוטיוב הופכים למציאות מדומה

בראש שלי ככה הם החיים

אז בואו ניהנה.

 

משאלתה של לריסה מילר בסוף הספר כל כך נחושה, כנה, מוגדרת ומופשטת בו זמנית, ואני מאחלת לה בכל לבי, שתתגשם.

 

הייתי רוצה

הייתי רוצה הייתי

רוצה

הייתי

רוצה הייתי

רוצה

הייתי רוצה





 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים