בסטודיו של נורית צדרבוים/ מארי רוזנבלום

 

 איך אפשר לכתוב על האישה המיוחדת הזו כמה שורות ולהסתיר את אישיותה הנדירה. אני מסתובבת בין אנשים, אני מסתובבת בין אמנים, אבל יש בה משהו שלו ובולט שאיני מסוגלת לסקור את תערוכתה שנמצאת ב"המקרר", החשמונאים 90 תל אביב.

העובדות הכי קצרות עליה: אלמנת צה"ל. אם לארבעה ילדים. אמנית רב תחומית ביניהם שירה, רבת תארים, הנחיות, אוצרת, חוקרת, יועצת, ניהול פרויקטים, ספרי שירה והגות, מאמרים, הקמת מרכז לאומנות ועוד ועוד ועוד.

לא תם ולא נשלם.

הייתי בתערוכה שלה הנוכחית וטבעתי בה, הסתובבתי, נגעתי, פתחתי מגרות, לבסוף ישבתי , התבוננתי, נשמתי, צילמתי.                                          מאות תמונות ענקיות, ומכל מיני גדלים, כסאות וחוטים וכל חפץ שלם או שבור, עיתונים, ניירות, הוא יצירה. בגלרייה העשירה הזו חשתי את דופק נשמתה- "פרפטום מובילה".    
                                                                           

עתה היא מוכנה להיפרד ולמכור מעט מאומנותה.

 

אצטט משהו קטן  משלה  על כתיבת שיריה:

 

"הכתיבה בעבורי, כתיבת השירה, היא חמצן. חמצן שאני נושמת וגם שואפת, שואבת אלי וגם פולטת.

אין יום באורח חיי שבו לא אעלה על התדר, שאשכים קום, או בכל זמן אחר, אשב מול המחשב, וכמו התפילה היומית, השיר עולה. אותה סביבה, אותה פוזה, אותה תנוחה, כאילו סביבה מאפשרת שמתירה לשיר, שכבר ממילא מחכה הוא וחבריו, שאצוד אותו בטרם יברח אל מעבה השכחה, אל המילים האבודות, והמטפורות שטבעו אל מצולות האינסוף.

כך קורה, שהרהור שחלף בי, או בעט בי, או חצב בי, נתפס למלכודת השיר, ועתה מילים מילים הוא יושב בשורות, בטור צבאי, כך נולד להיות. בחר בי להיות לו הצינור, ואני הלכתי שבי אחריו. אסירת המילים, ואסירת תודה גם כן.

כך קורה שבכל יום, כמעט כל יום, חלק מהרהורי היודעים עצמם וגם אלה שאינם, צפים לי במילים, ייתכן בסוג של מסכה. ואני אותם רק אוגרת, מסדרת, ממיינת, לפעמים מעצבת, ומקשטת בנקודות עברית (שפה יפה). כאילו, הבנתי, רציתם להיות שיר, תהיו, אני כאן אני אעזור לכם.

כך אני עולה על התדר, שיודע את עצמו טוב ממני וכל זאת כדי שאהיה פיו של השיר שרוצה להיאמר שרוצה שאשדר. כך כל יום (כמעט כל יום) עולים על הצג מתוך אצבעותיי, שחברו להם עם המקלדת, שחברו להם עם מוחי ובעיקר עם שכבות התת מודע שלו, שחברו להם עם כל מה שלמדתי עד היום בין שידעתי ובין שלא, כל זאת כדי להיות בסוף שיר. מזמן הוא כבר היה שיר, רק מישהו היה צריך, רק פשוט לסדר אותו, כדי שיהיה ראוי.

כמו אימא שרוחצת ומלבישה את ילדיה בטרם יצאו מהבית......."

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים