פסטיבל ירושלים לאמנויות במוזיאון ארצות המקרא/
שמחה סיאני

פסטיבל ירושלים לאמנויות התארח במוזיאון ארצות המקרא, שנחשב מיוחד במינו מכיוון שהוא אחד הפסטיבלים המרכזיים והייחודיים בירושלים, המציג למשך שבוע אחד בלבד! הוצגו בו הפקות של יוצרים מקצועיים מהעיר ומחוצה לה לצד הפקות מקור, כל זאת בדגש על מגוון עשיר ורחב מתחומי האמנויות השונים שנוצרו במיוחד עבור הפסטיבל.

התקיימו במוזיאון המקרא שני אירועים מרתקים:

-   4HER זיכרון וחלום – ארבע הופעות מחול סוחף של ארבע יוצרות: נטלי דביר, סיגל ארמוזה, מיה יוגל וסופיה קרנץ;

ורשימו – גבולות האינסוף – ערב נעילת פסטיבל ירושלים לאמנויות 2019.

("רשימו" הוא מושג בקבלה האומר, שפעם היה פה אור גדול שהלך ודעך בעולמנו המוחשי ומה שנותר מאור זה, הוא הרשימו – הרושם שנותר מהמפץ הגדול).

הייתה לי הזכות להשתתף בערב הנעילה, וכמו שאומרים: "אם ננעלו דלתי נדיבים...", דלתי מוזיאון ארצות המקרא לא ננעלו וקהל רב נהר לערב שמח ורב משתתפים, נחגג באווירה קסומה בין כותלי המוזיאון. פעם שנייה שאירוע הנעילה מתקיים במוזיאון זה ו"מדבר" על מפגש בין תרבויות המזרח, שכן, מוזיאון ארצות המקרא מציג את ההיסטוריה של האנושות מראשיתה ובלבו חלל הטומן בחובו היסטוריה, ידע, אסתטיקה וחומר המשקפים את השורשים המשותפים לתרבויות ולעמים שצמחו במרחב זה, ויוצר מעין שזירה בינם לבין השפעתם על עיצוב מציאות חיינו כיום.

קידמה את פניי הדוקטורנטית רחל צבעוני – מנהלת הפסטיבל ומופעי התיאטרון. בשיחתנו אמרה לי, שהפסטיבל לאמנויות קיים ח"י (18) שנים של שבוע המאגד אירועים בתחומי אמנויות: מוסיקה, קולנוע, תיאטרון, מחול ושירה. היו בפסטיבל 55 מופעים, 33 לוקיישנים ו-130 אמנים ירושלמים.

מופע הנעילה החל בקבלת פנים כורדית של אנסמבל כורדי-ירושלמי ששימח את לב האורחים – יניב עובדיה בשירה סאז וזורנה, אליהו דגמי - בסאז ויוני שרון - בכלי הקשה.

אחר כך באה "שעת שוטטות" ברחבי הגלריות של המוזיאון. הנציגות שקיבלו את פנינו היו נאות, מטופחות ומאירות פנים. וכאילו משמיים, האמנים  הראשונים שפגשתי, היו זוג תימנים. מכיוון שאני בת תימן, התלהבתי לשמע יניב אחיאל  ששר שירי שבזי וניגן על פח והילה אחוו'ל, החיננית והמתולתלת, שליוותה אותו בכינור.

הזמר, שיבדל"א, כה הזכיר לי את אבי המנוח, יוסף חיים סיאני, שהיה אף הוא שר בשמחות תימניות ומלווה עצמו בפח... כששאלתי את אבי, מדוע הוא מתופף על פח ולא על תוף אמר לי: "בתי, עד שלא ייבנה בית המקדש, לא ננגן בכינור, בתוף ובחליל ובכל כלי אחר, אלא רק נקיש על פח!"

בין שרידיהן של תרבויות עתיקות בגלריות המוזיאון שוטטתי לצלילי השירה, וראשונה פגשתי את הזמרת הפרסייה היפהפייה שהרזאדה שאדי, שהזכירה לי את שהרזאדה מ"אלף לילה ולילה"... היא נולדה בטהראן שבפרס, שרה ברדיו שירים פרסיים ועובדת כזמרת בהרכב הנקרא: "בונדאר" עם הזמר פרהוד מוראדיאן, נגן הכינור סירוס ששון, נגן הטרבוקה קובי הגואל והמנהל האמנותי של הלהקה - ד"ר יהודה קמרי.

שהרזאדה לבשה שמלה ארוכה וירוקה, כפי שתראו בצילום של שתינו, שצילמה ידידתי הסופרת רחל סיידוף. 

נהניתי לצפות במופע מאמא ביטראני, המשולב בין קול-וידאו- ארט של יוספה זאוש ושלומית יעקב. הן שרו שירי ערש מארצות ערב, שנשאו אותנו במסע מרגש בין תרבויות ושפות שלהן מכנה משותף אחד: שירת אם לילדיה, ביניהם הושרו השירים: "אמי טומקה" מבנגלדש, "יאללה תנאם רימה" מלבנון ו"אויו יאברום" מתורכיה. על ההפקה והניהול האמנותי ניצחה מעיין לוי.

היה לי מפגש מאד מרגש עם קבוצת נשות קוצ'ין שבאו לפסטיבל ממושב "נבטים". ייצגה אותן אישה נאה ומרשימה – טובה קשטיאל-אהרון שהיא מנהלת קבוצת הזמרות ומספרת עממית.

בשיחתי עמה, אמרה לי שבמושב "נבטים" יש מרכז ליהודי קוצ'ין והנשים מוזמנות לשיר גם בבית הכנסת שנבנה במושב, שהוא העתק מדויק של בית הכנסת בקוצ'ין.  לנשים יש שם בימה והן יודעות לחזן, כמו הנשים המבוגרות בקוצ'ין, שידעו לשיר את טעמי המקרא.

לדבריה, לא הייתה הדרת נשים בקוצ'ין, אלא ה א ד ר ה של הנשים שם. להקת הזמרות למדה שירת נשים מיוחדת, שלדבריה נחקרה ברמה בינלאומית, והיא נותנת מענה לקהילה בכל מיני אירועים. הנשים שרות בשפת הקודש פיוטים מהספר: "ארשת שפתנו". הן שרות שירת נשים המיוחדת רק לנשים!

השירה מכילה שירת הלל, קודש, שירים היסטוריים, שירים ציוניים ואח'. הן שרות בשפת מליאלם, שזו אחת מ-29 השפות המדוברות בהודו. רק לשם מסחר ודיפלומטיה, מדברים באנגלית והינדית השווה לכל המדינות. גם עם קבוצת הנשים הצטלמנו, רחל ידידתי ואני, וזכינו מהן לחיבוקים חמים.

נחפזתי לעלות ולשמוע גם את הזמרים מעיראק, עדה שאת בניה אני מאד אוהבת. הופיעו ישי בן אדר שניגן על קאנון תורכי, שוהם גבאי ניגן על קלרינט וחליל נאי, אלעד קמחי שהיה על כלי הקשה והיה הזמר בחבורה וורה גורנשטיין ניגנה בכינור.

היה נחמד לראות את ורה, בהירת פנים ושיער, מנגנת לחנים עיראקיים במקצועיות ובחן, כאילו שמעה אותם בביתה. על זה נאמר: "יחד שבטי ישראל!"

כך נדדנו בין תערוכת יוון, שם היה ההרכב המרוקאי הרעשני והשמח, הצצנו לראות את הרכב האמנים מתורכיה (חבל שלא חילקו לנו שם חאלקום טעים וריחני...), צפינו בלהקת נויימה המרשימה, והתלהבנו מהריקוד התימני העליז, ומהלהקה האתיופית החביבה.

הצטערנו שלא יכולנו להשתהות ולראות עד תום את כל ההופעות, את "טעימות" לקחנו ונהנינו בין השאר לראות את מוצגי הגלריות והנגנים שם. עתה, שמענו את הקהל זורם מטה, לאוהל הניצב בקרקעית המוזיאון, ולכן, רחל ואני הזדרזנו לשאת רגליים ולרוץ במורד המדרגות בעקבות הקהל לאוהל, אליו נהרו כל הקרואים לתפוס מקומות, שכן, כל בעלי כלי הנגינה שהופיעו בגלריות, התקבצו ובאו לשמח את לבנו, כפינאלה חגיגי לאירוע נעילת הפסטיבל.

האווירה הייתה חמה, הנגנים התיישבו על כסאותיהם, שהוצבו על הבמה וכיוונו את כליהם, וההתרגשות מכל הערב הייתה בשיאה!

עד שכולם יתפסו את מקומותיהם, אספר לכם במספר מילים על התזמורת "פירקת אלנור" הידועה.

פיקרת אלנור, היא תזמורת למוסיקה קלאסית-מזרחית וערבית, בה משתתפים בצוותא מוסיקאים יהודים וערבים ונגנים מכל קצוות הקשת החברתית והגיאוגרפית הכוללת: חרדים, חילונים, דתיים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.  את כולם מאחדת האהבה למוסיקה והאמונה, שבשפה מנוגנת ומושרת זו, ישלבו כולם ידיהם לשלום, רעות ואחווה וזאת, לצלילי המוסיקה והשירה המגוונת של ארצות מוצא האמנים.

עליי לציין, שהניהול האמנותי היה בניהולה של חנה פתיה, הניהול המוסיקלי בידי אריאל כהן, על ההפקה ניצח אודי מדר – תזמורת פירקת אלנור. על האוצרות וההפקה הייתה אחראית אריאלה רונס צפריר.

עד שישבנו סופסוף, חלקנו על כסאות וחלקנו על קרקע האוהל המרווח, התחיל הערב לכל מחיאות הכפיים של הקהל המשולהב למראה להקת "מאחיה", המביאה את הקהילה הישראלית-יהודית-ערבית, אל עולם המחול ומבקשת מקומה בתרבות העכשווית. הפרויקט מחבר את ריקוד הדבקה, הערבי המסורתי, שכולנו מכירים ואוהבים, עם המחול העכשווי ומתבצע על תפר הזהויות האתניות והאמוניות בחברה הישראלית.

הרקדנים לבשו לבוש חרדי מלא וכאפיה, דבר המבקש ליצור מרחב משותף של קירבה באמצעות הריקוד, ככלי ללימוד שפה תנועתית-תרבותית ובשזירה מבורכת של אלה ואלה להנאת הקהל הצופה בהם. הם לימדו את הקהל לרקוד את ריקודם ו"רקדני הקהל" שמחו להצטרף אליהם ולרקוד עמם לקול תשואות הקהל.

הלהיבו במיוחד בנות ובני הלהקה הכורדית הצעירה, בלבושם היפה ובריקודיהם האותנטיים לקול הדולה והזמר ששר בקולו הערב תוך כדי ניצוח התזמורת של כל נגני הפסטיבל.  

המחול, כאמור,  מחבר את שני העולמות – העתיק והחדש, הקדוש והיומיומי, הרוחני והגופני, והכל למען התחדשות יהודית בתוך ההוויה הירושלמית הייחודית     והרב-תרבותית.

הושרו גם שירים של אום-כל תום, עבדול וו'אהב, פריד אל אטרש ושירים יפים אחרים, שגרמו לאנשים מהקהל לקום ולרקוד לצלילים המוכרים והאהובים עוד מארצות מוצאם, לנענע את מותניהם וראשם בנוסטלגיה מתוקה..., כשמחיאות הכפיים של הקרואים מלווים אותם בחיבה ובחיוכים מאוזן לאוזן.

אין מילים בפי להודות לכל המוסדות שגרמו לנו אושר רב בתקופה זו שהיא כה מתוחה ויישר כוחם של אלה שנטעו בלבנו תקווה בפתחו של האביב הקרב ובא. אכן צדקו מנהלי הפסטיבל המיוחד הזה שאמרו, שבאמצעות המוזיקה והמחול, תיעלם האיבה, יתמזגו בשירה, בנגינה ובמחול לבבות האנשים מכל העדות והעמים, ונזכה כולנו לשלום המיוחל!

 

חברו מספר גורמים שהיו האחראים לקיום האירוע: אגף תרבות ואמנויות של עיריית ירושלים, מר סמי נבות – הממונה על אמנויות הבמה, רחל כ. צבעוני – מנהלת הפסטיבל ומופעי התיאטרון, משה דה גרציה – האחראי על מופעי המוסיקה, עינת רז-גלוברמן – האחראית על מופע המחול, הילה סמוליאנסקי – הממונה על אמנות חזותית, ניהול מוסיקלי – אריאל כהן ורונית מזרחי – האחראית על מופעי ילדים. ניהול אמנותי והפקה – חנה פתיה,

בצוות ההפקה היו: אילנה אמסלם, סיגל דניאל, קטי מרדכי, איתמר אושפיז ואנה מושקין. ניהול ניו-מדיה היה בידי הירשמן הפקות ואת יחסי הציבור ניהל מורן פז תקשורת ואיור דימוי מרכזי היה אחראי אמיר חומשוב.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים