חשיפה ייחודית עם טלי כהן שבתאי/ חגית בת אליעזר

טלי כהן שבתאי היא משוררת ירושלמית בעלת קול שירי ייחודי המוצא היטב את ביטויו בשיריה שיש בהם הרבה מאוד מהגוון האוניברסלי ( מקומות שונים ברחבי העולם שבהם שהתה והשפיעו על כתיבתה)  אבל גם בתפיסת עולמה המיוחדת.

מה גבול החשיפה שלך?

בכתיבת ספריי אני תוחמת קו הפרדה הדומה לזה שבין אדם המביט בעצמו במראה אך אינו יכול לגעת בבואתו המשתקפת ממנה בשל המראה עצמה. אני מאוד רגישה לחשיפה ובוררת את מילותי ברחל ביתך הקטנה. כסילות בעיניי לא לעשות כן.

מצד אחד, רכשתי בשפת השירה שלי מעטה או לחילופין הסוואה באלמנטים ובסגנון השפה שאינה רווחת או נלמדת-מעטה זה מאפשר לי לכתוב בחופשיות עם רצון לא להיות מובנת. לפיכך אני מעריצה שפת ג'יבריש, ושירה תחת פסיכוזה.

ומאידך גיסא כן להיות מובנת אך ורק במה שאבחר לנכון בשיר להיות מובן, על מנת לשמר את שלוות נפשי בידיעה שכעת שיריי חשופים לראוות הכלל וזאת לאחר שהספר יצא לאור.

סייג לחשיפה בא בשני אופנים אצלי:

כאשר ספרי כבר אינו ספרי בלבד אלא נחלת הכלל, כשמשהו באינטימיות ביני לבין ספרי ניפרם עם צאת הספר לשוק.

והאופן השני של סייג לחשיפה הוא צוהר לחיי הפרטיים.

 

כיצד נוצר סגנון הכתיבה הייחודי שלך?

אני שומרת אינדיבידואליזם מגיל קטן, יוצאת דופן ושונה. אינני חדורה בזילות הבלתי נסבלת של הפופליזם, והתחרותיות וכל הילולה של משוררים אחרים שכבודם במקומם מונח.

אני חיה מאוד את העולם שלי, חוקרת את זהותי על יתרונותיה וחסרונותיה, מציגה את עצמי כישות מתהווה, רבת רבדים ועתירת סתירות ופרדוקסים-וזה בא לידי ביטוי בתכני הכתיבה ובאופן בו אני כותבת אותה. "צר עולמי כעולם נמלה" מילותייה של רחל המשוררת הינן במקומן פה ודבריה של פרידה קאלו גם הם-"אני מציירת את עצמי מכיוון שאני לבדי לעיתים קרובות ומפני שאני הנושא המוכר לי ביותר"

לפיכך כל הנאמר עד כה הינו ביאור לחוסר מעורבות עם משוררים אחרים.

שני עקרונות מנחים אותי בכתיבתי: לא לנסות להיות מובנת, ולא לנסות למצוא חן בעיני קהלים.


 

מדוע הספר "תשע שנים מימך"אינו דו לשוני כמו ספריך הקודמים?

את שני ספריי הקודמים כתבתי בזמן שהותי בחו"ל. את "בסבך השחור נמהל ארגמן", ספר הביכורים שלי, כתבתי בזמן שהותי הממושכת באוסלו, וכן נתתי בו מקום לשירתי מגילאי ההתבגרות. את הספר השני "תיגר"PROTEST כתבתי בזמן שהותי בשיקגו.

הספר "תשע שנים מימך" איננו דו לשוני מאחר שתשע השנים האחרונות שלי בארץ האפילו על הקוסמופוליטיות שלי, על הרב תרבותיות שחייתי אותה במדינות זרות, ועל החיות שהייתה בי שם.

עיר מולדתי-ירושלים מוזכרת לא מעט בשיריי והיא דינמית ונושמת בתשע שנים אלו. הוויתה כה חזקה עד כי שכחתי את האוניברסליות שלי. אני מביאה את "ירושלים" בספר ככלי (ולא רק) להמחיש עד כמה ההוויה הישראלית נספגה בי במהלך תשע השנים. הישארותה של השפה העברית בלבד בספר הינה בנוסף כלי עזר בו אני ממחישה שישנה הוויה אחת ואין מקום להוויות זרות , דהיינו, מדינות נוספות כמו שהיו בשני ספרי הקודמים.

 

 


 

 

 עד  כמה כתיבת השירים חשובה לך?

 

שירה הינה חלק אינטגרלי ממי שאני. היא הפנים שלי והארשת, היא עמוד התווך שלי בחיים. שירה היא אמצעי לשחק עם המילים עד לבואו של הקתרזיס, אותו אני מכנה האורגזמה של הנפש. לשאלה בדבר עיסוקי, אנוכי אומרת בברור שאנוכי משוררת ושהעבודה שמספקת פרנסה הנה "שולית" כדבריי. בתקופות שאינני מצליחה לכתוב, וההשראה הינה כלוט בערפל-אני מרגישה כאילו אני עוקפת את עצמי מרחוק, עד כדי יצירת דיסוננסט בין הרגשות ליד הכותבת. כתיבת השירים היא התוצר של המתחולל בנפש.

עלי לציין, שאינני כותבת רק שירים. בספרי "תשע שנים ממך" ישנן גם פואמות – יצירות שיריות ארוכות, בעלות מבנה ייחודי, הגיגים ושימוש בולט באימרות שפר.

כתיבת שירים עבורי זהו יעד ועיסוק, השקפת עולם ואישיות. לפיכך במאמר מוסגר-אינני מאמינה שניתן ללמוד לכתוב או ללמד זאת.

 



כיצד מתוארת הנשיות בשירים?

כעת בכותבי את התשובה-אנוכי מבינה שלנשיות שלי צורות רבות. לעיתים אני אף מביעה חשש וחוסר הנוחות מנשיותי האטרקטיבית. בפואמה "ירושלים" אני עורכת דיאולוג ושיח אלגורי ואנלוגי בין אנטומיית האישה לבין ירושלים - עיר הולדתי. הנשיות בפואמה הזאת בת איפיונים של לקות וחולי. בה, כמו בשאר הפואמות שלי בספר העוסקות בנשיות-באישה-בגוף, אנוכי מוסיפה חן במזיד ובשוגג לדופי מום ומוטציה בהם. בספר "תשע שנים ממך" אני כיוצאת לחקר הגוף שלי עד שאני יכולה למעוך אותו כגוש. כמו כן, בנשיות שלי אני בזה למלאכותיות הרווחת בימינו אצל נשים ומבקשת בספק דרישה ספק בקשה לבוא כטאבולה ראסה, בדיוק איך שאנוכי נראית, חפה מכל מגע זר, המושתל או העוטה את המראה שלי.


 

בחרי שיר מרכזי מהספר "תשע שנים ממך" ותרחיבי עליו את הדעת.

בחרתי בשיר "אני החדשה", אשר נכלל בשער "הרשמים", וכן מודפס על גו הספר

 

אֲנִי הַחֲדָשָׁה

הֵם לֹא יוֹדְעִים

מֵאֵיפֹה בָּאתִי.

עָלַי לְחַבֵּר אֶת

הָ–רֶגֶל

לַמֹּתֶן

וְאֶת הָ־אַגָּן לְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה

כָּכָה זֶה כְּשֶׁמַּפְרִידִים

עֲצָמִים מִגּוּפִים

וּמַשְׁתִּילִים עֲדָשָׁה

מְלָאכוּתִית

בָּ–עַיִן.

מִי אָמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְ הָ זִ י ז

אֵי בָ רִים

מִמְּ קוֹ מָם?

 

השיר נכתב מתוך תהליך טרנספורמציה, ומציין את המעבר ממציאות שקדמה לה למציאות בעלת 'התחדשות'. בשיר הזה אני משתמשת באלמנטים שיוצרים השתאות על ה'שלם' שנקרא 'גוף'. אנוכי נותנת לקורא צוהר אל השקפתי כלפי 'סוגיית היופי' ופוסחת על היומרה הרווחת והנורמטיבית של 'מיתוס היופי' הנשי. אני מסדרת את איברי גופי כאלו היו פיסות פלסטלינה. בשיר ישנו גורם חיצוני בעל השפעה כבירה על חדוות ההרמוניה של גופי ש"התפרק". בתחילת השיר אני מציינת את המעבר שלי מסיטואציה קודמת לסיטואציה חדשה. לאחר מכן אני מביאה עימי שדר של ניכור ביני לבין הסביבה וכמו באה מגלקסיה אחרת. אני פונה ישירות לסביבה בתיאור גופי המפורק עד אכזריות. אני עושה זאת באופן נועז בוגר ובלי רחמים עצמייים. אנוכי מנסה ליצור אפקט של הפתעה בבחירתי את המילה "עצמים" במקום המילה "איברים". לאחר מכן אני מתעשתת ואז בא ה'גורם החיצוני' ומשתיל לי עדשה מלאכותית בעין.

 

 

  מה את מציעה למשורר/ת בראשית דרכם?

בשיריי הארס פואטיים שלי אני דנה לא מעט בנושא הזה. הצעתי היא שימור האינדבידואליזם. על המשורר לשמור על הערכים שלו ולא לרדוף אחר הסגנון שאינו מתאים לו. כדבריו של אוסקר ויילד, "תהיה עצמך כל שאר האנשים כבר תפוסים".

כמו שכתבתי בפואמה "דבר המשוררת":"הכרה עם דופק ביד אינה תזה לאף אחד"-אנא

לא לקחת דחיות כגושפנקא לכישרונכם.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים