מנוי לפורטל בכיוון הרוח

סיפור:
גן הרימונים/ רון ברקאי 

 

הרכוש היה החלק הקל. מעט הכסף, ספרים וחפצים חולקו מהר למדי בין החברים. קשה לאין שיעור היתה ההלוויה. מיד לאחר שהרופא אמר לי שאכן, הלוקמיה מהסוג הקטלני שלקיתי בה התגלתה באיחור למרבה הצער, החלו הלבטים, והם לא היו פשוטים. בזמן הדחוק שהותיר לי הזקן בחלוק הלבן, שעיניו לא חדלו למצמץ, שקלתי כמה אפשרויות. שהרי הלוויה - כך אמרתי לעצמי - היא אירוע חד‑פעמי. אין שום דרך לחזור ולתקן. תחילה התלהבתי מהרעיון שאהפוך אותה לטקס פרידה מאהבותי. במשך יממה תמימה שבו והציפו הזיכרונות, רובם נעימים ומעוררי געגוע. בעקבותיהם כתבתי על נייר משי שמות, בסדר הופעתם בחיי, כדי לשלוח להם הזמנות לאירוע הסיום.

יומיים התענגתי על המחשבה שהנה, בדרכי האחרונה אשוב אל הקרבה המלבבת עם אלו, שאת חלקן לא ראיתי זה שנים רבות. רק הן ואני. ידעתי שאלינור תטוס מניו יורק, ואם תיאלץ תגיע גם בגלשן. ועדנה - אני יכול כבר עתה לראות את החיוך שמותח את שפתיה ועולה בעיניה, כשהיא מפוררת גוש עפר מעל גופתי. הרי כך הבטיחה בשיחת הפרידה המשועשעת בקפה אפרסמון. הספק היחיד היה בקשר לנירית, הקשה והנחשקת מכולן. "יש לנו זמן קצוב," אמרה לי בפגישה הרומנטית הראשונה. "אני אף פעם לא יוצאת עם מישהו יותר משלושה חודשים. עניין של עיקרון. פחות כן. וזה קורה לרוב. אבל לא יותר..." בפרידתנו העניקה לי שעון זהב, זה שהחלטתי שימשיך להורות לי את הזמן גם בקבר. היא פתחה את היומן, עיינה, העבירה עמודים ותלתה בי עיניים אפורות להפליא. "הפרתי את העיקרון בשלושה ימים," אמרה בטון מחמיר. "אצטרך לגבות אותם ממך בהזדמנות!"

לא עברו ימים מרובים ושיניתי את דעתי. לא היה לי ספק שנוכחוּת אלו תמלא את גווייתי חדווה, אולם בהדרגה חלחל בי הספק ולפתע פתאום התהפכה נפשי וחשקה דווקא בהלוויה רבתי.

וכך, שוב פרשתי על שולחן הכתיבה גיליון חדש של נייר משי. כתבתי בראשו: "הוראות להלוויה". בשורה הבאה ציינתי: "הוראות אלו משקפות באופן מוחלט את רצוני האחרון ואני מבקש בכל לשון שלא לסטות מהן בשום צורה ואופן", תחילה הוריתי על ביצוע טקס נקי מכל סממן דתי. לרגע אפילו נהניתי מהרעיון, שהנה בלבו של המקום הזה, שבו שולטות הדת והמסורת, יזדקר לפתע משהו שונה לגמרי. פורע את החוק המקומי ומשבש את השורות הקבועות. יכולתי לדמיין את פרצופיהם של שליטי בית הקברות ונתיניו כשהם מנועים מלשאת את תפילותיהם ובמקומן עולים לסירוגין צלילים של רחמנינוב ושל סיבליוס, ולסיום, כאקורד ניצחון: "קום התנערה עם חלכה"!

לאחר מכן פירטתי את רשימת המוזמנים, והיא הלכה ותפחה משעה לשעה. בדקדקנות נוספו שמות חברים. אלה של פעם ואלה של עכשיו. חברים ללימודים. חברים לעבודה. חברים לפעילות הפוליטית. חברים לברים. ואפילו חברים לשכונת ילדותי. ואז, באופן לא מפתיע, החלו לצוף לנגד עיני פרצופיהם של בני המשפחה. כל אחד בתורו תבע את מקומו. קרע ארוך ימים הפריד בינינו ותחילתו כבר בתקופת נעורי. באותם ימים רחוקים של חיבוטי נפש ומצפון נחשבתי לכבשה השחורה של המשפחה, או ליתר דיוק: האדומה... ועתה, הדודות והדודים לא הניחו לי בקלות. גם הם רצו ליטול חלק בטקס שאולי ישכין שלום נצחי בינינו. כל אחת ואחד מהם הגיח והזכיר לי פינוקי ילדות נשכחים. את כולם הסטתי בהינף יד כאילו היו זבוב טורדני, עד שהופיעו פניה המחייכות והמפתות של דודה רגינה. ידי צנחה אל חיקי וציפייה דרוכה השתלטה עלי. החיוך המתחנחן התרחב, שתי גומות נוצרו בלחייה, והיא מלמלה:

"זכור את חופשת סוכות בבית גוברין."

משפט אחד מפיה של המלכה, אחותה של אמי, הבוגרת ממני בשמונה שנים, הביא לכניעתי. ידעתי שאיני יכול לעמוד בפני קסמיה. בזכותה ובזכות הקיבוץ רצה ציפורן העט שוב על פני נייר המשי ורשמה את שמות כל דודותי ודודי על צאצאיהם.

כך התגלגלו הדברים שבמקום טקס צנוע, נשי, זכיתי להלוויה המונית שסחפה את בית העלמין "חזון העצמות". נקל היה להבחין על פי המראה בין אלה שהגיעו בשל קרבת הנפש לבין האחרים שקרבת דם גררה אותם הנה. חברי המהפכנים היו כמעט כולם במכנסי ג'ינס דהויים, גלויי ראש ולרוב מצוידים במשקפי שמש. הם פטפטו בעליזות מעצבנת למדי עם אהבותי, שהופיעו בהרכב מלא. ראיתי בהן לוויית חן לדרכי האחרונה. מעין נזר דובדבנים על ראש המת. כאילו נדברו ביניהן (ואולי אכן כך עשו...), הן לבשו מחלצות צבעוניות, כפי שנהגו בנסיבות חגיגיות אחרות. החזיקו בידן ורד אדום או לבן, בודד, שוטטו בין שפע החברים והתחבקו בחום, כאומרות "אח, פגישה שכזאת!" לבנת, שהגיעה מעולם שאין לו דבר עם החברותא הזאת, עמדה בצלו של ברוש והחזיקה בידה זר פרחים ענקי. תמיד היתה נדיבה... אוי, הנה נטליה! כמעט שלא הכרתי אותה. לבושה בבגדים של חרדית. שערה מגולח וראשה מכוסה מטפחת שחורה. בניגוד למנהג בני עדתה, החזיקה בידה פרח ציפור גן עדן. להזכיר לי כי לפני שהלכה לבלי שוב טענה שאני סוטה וקרוב לוודאי שאגורש אל גן העדן. "זה העונש המתאים לך!" חרצה את דיני.

מובדלת מכל אלה, נבוכה מעט נוכח הזרים, עמדה הקבוצה המשפחתית על כל ענפיה. הדודים חבשו כיפות, לרוב שחורות, מהסוג השמור לבתי קברות. הדודות עטפו ראשיהן במטפחות צבעוניות.

מעל שני המחנות בלטה דודה רגינה. בראש גלוי ובחליפת מכנסיים אופנתית התרוצצה לכל הכיוונים כאילו איבדה טבעת יקרת ערך. יכולתי לעקוב אחר תנועותיה מבעד לכיסוי המשי האדום שהונח על גופתי: היא עברה בין הנאספים ועל פניה חיוך סקרני, בוחנת את קבוצת החברים, שואלת לשלום בני המשפחה ובעיקר סוקרת בתשומת לב, בזו אחר זו, את המחזיקות בפרחים.

חבל שאמי לא נמצאת כאן עכשיו, עלה בי ההרהור. היה כדאי שתראה את אחותה הנערצת עליה במיטבה. זו ייצגה את כל מה שהיא עצמה לא העזה אפילו לחלום עליו...

ואז התבהר לי דבר מוזר ומדהים למדי: ההלוויה הזאת, שכה רבות עמלתי עליה בימי האחרונים, חדלה לעניין אותי. הייתי מרוכז כל כולי באותה ישישה שהתנהלה כנערה בת שבע‑עשרה. וכך, באורח נס, זמן קצר לפני שנסתם עלי הגולל, החזירה אותי שישים שנים לאחור:

לפרנסתנו היתה אמי מטופלת בעוד בית שנמצא בעיר הגדולה, ובו עוד שני ילדים נוסף על הצמד שלה. הסיוט הגדול ביותר שלה היה חופשות הקיץ והחגים הארוכים שבאו מיד בעקבותיהן. היא פשוט לא עמדה במאמץ הכפול. לא לחינם נהגה לומר: "ואיפה אאשפז את שני השדים שלי?" בקיץ שבין כיתה ו' לכיתה ז' נשלחנו אחותי ואני אל הסבתות שגרו בירושלים. היא לשכונת קטמון ואני לרחוב החבשים. משהגיעה צרת סוכות שוכנה אחותי הקטנה בבית שכנה. אותי צררו באוטובוס של אגד, שמו בידי סל בד מלא עד גדותיו בגדים וחוברות לשיפור הידע בחשבון, שלמעשה נועדו למרר את ימי החג שלי. שלחו אותי, לראשונה בחיי, אל המקום אפוף הקסם והמסתורין ששמו "קיבוץ".

מהימים האלה, שבהם להטו איברי גופי בכבשן ההתבגרות ורוחי צללה במבוכיה, אני זוכר בעיקר שני דברים: הנאום הנרגש שנשאה אמי באוזני בדבר מעלותיה של ההתיישבות החלוצית ולילה אחד בקיבוץ בית גוברין.

דודתי רגינה שמחה מאוד לבואי. היא המתינה ליד האוטובוס שהוריד אותי בשער המשק, הניחה את זרועה על כתפי והובילה אותי לאחד הצריפים העזובים למראה. הצריף היה חדר שעל מרצפותיו היה זרוק מזרן שהדיף ריח לא נעים, למראשותיו היתה מקופלת שמיכה צבאית ובפינתו עמד ארון קטן שדלתותיו היו תלויות באוויר על ציר אחד בלבד. לא סדין, לא ציפה, לא כרית. מיטה של ממש, מסודרת ונקייה יחסית, עמדה בצדו השני של החדר, אולם דודתי הבהירה: "כאן ישן חבר קיבוץ, הפלאח. הוא ישמור עליך בלילות." היא עצמה גרה עם בן זוגה בחדר חמודות, שכמותו לא ראיתי מעודי: ריח הניקיון עמד באוויר, המיטה היתה מכוסה שטיח צבעוני, כוננית עץ עמוסת ספרים שלטה על קיר שלם ומולה עמד גרמופון עתיק, שרמקול ממתכת הזדקר ממנו.

חדר האוכל של הקיבוץ היה פשוט, אך נקי ומאורגן היטב. רגינה שמרה לנו שולחן לארבעה: היא ובן זוגה, הפלאח ואני. בטקסיות דתית היא חתכה ירקות, ערבבה אותם לסלט, הוסיפה שמן, בזקה מלח וחילקה לארבע צלחות. לשלוש הוסיפה שתי ביצים קשות ולשלי אחת.

"זה לא בריא לילדים לאכול יותר מדי ביצים," אמרה ודחפה לעברי קערית גדושה זיתים ירוקים. "תאכל זיתים. שבעה זיתים זה כמו ביצה אחת!"

לאחר הארוחה הזיזו הצעירים את השולחנות לצדי האולם ופצחו בריקודי עם לצלילי אקורדיון. עובד הפלחה אמר שהוא עייף וצריך לקום מוקדם, לכן ייקח אותי לצריף וגם הוא ישכב לישון. הוא לא הניח לי לישון במזרן הזרוק. בידיים מיומנות החליף סדינים במיטה שלו והזמין אותי לישון איתו.

"יהיה לך נעים..." אמר. "עכשיו קיץ, חם בלילות ולא צריך פיג'מות." הוא זרק את פיג'מת הפסים הכחולה שלי לפינת החדר והוסיף ברכות ובנדיבות: "אם יהיה לך קריר אתה יכול להיצמד אלי..."

הפלאח קם בארבע וחצי בבוקר. התעוררתי איתו והקשבתי בחרדה ליללות התנים שחדרו מבעד לחלון השבור.

"אל תפחד," אמר לי הפלאח. "התנים האלה מבריחים את המסתננים הערבושים שמנסים לחדור לקיבוץ ולעשות לנו צרות. תישן רגוע!"

לפני שהלך לשדות ציווה עלי שלא אספר לדודתי שהחלפנו מיטה, ואילו אני כיסיתי את ראשי בסדין ובשמיכה. לא לשמוע ולא לראות.

אולי הייתי צריך להתאמץ ולהזמין גם אותו להלוויה.

המון המלווים של גופתי בדרכה האחרונה התנועעו בחוסר סבלנות. הם המתינו בסקרנות לתחילת הטקס ובינתיים פסעו לכאן ולכאן. הקבוצות, שנבדלו תחילה זו מזו בבירור, הלכו והתמזגו, גילו מכרים משותפים, טפחו על שכם ואפילו התנשקו לזכרי. אני חיפשתי בתוך המהומה השקטה הזאת את הדודה רגינה. לפתע צדתי את הילוכה הגאה ואת חיוכה הממזרי. דמותה המלכותית הזכירה לי את עמידתה ערב אחד במרכז חדר האוכל של הקיבוץ, בעיצומה של מהומה, בתוך בליל של צעקות וקריאות שבקע מהחלונות. התהלכתי בחוץ, באפלה, והאזנתי לקולות בלב הולם. הם עסקו באירוע שעמד להתרחש באותו הלילה ובי: אם יורשה לי להיות חלק ממנו...

"תעזבו אותו!" קראה דודתי והרימה ידה במועל קיסרי. "כולו ילד קטן, בן עשר‑אחת‑עשרה, מה הוא כבר מבין..."

"בן אחת‑עשרה..." ענה לה קול לעגני של חברת הכשרה רמת גנית. "בגיל הזה הם כבר מבינים טוב מאוד. כבר עומד להם והם יכולים אפילו להשפיך!"

גל של צחוק, שאינו נבוך בתאוותו, פרץ מהצריף, ואני ידעתי שיריבתה של דודתי צודקת.

אבל רגינה לא ויתרה. היא גייסה את כל יכולת הטיעון שלה:

"טוב, אני מודה. יש גם כאלה. אבל הוא בן אחותי ואני מכירה אותו מהיום שנולד. אני מבטיחה לכן שהוא תמים לגמרי. כמו אפרוח, לא מבין כלום בדברים האלה. וחוץ מזה, מה אני יכולה לעשות איתו? להשאיר אותו כאן במשק לבד בלילה? ואם יקרה לו משהו... אחותי תהרוג אותי. שאני אשאר איתו כאן? לא אסלח לכן על זה לעולם. אז למי שזה קצת מפריע שתעצום את העיניים בדקות הראשונות, עד שתתרגל. תראו, זה יהיה הכי קל בעולם!"

"אז הוא יכול להישאר עם הפלאח, הרי הוא זה ששומר עליו בכל לילה," צייצה חברה מקצה חדר האוכל.

"בתיה, את תמיד לגמרי מחוץ לעניינים..." נשמעו קולות מתרעמים.

דודתי השלימה: "מה, את לא יודעת שכל הבחורים נסעו לראות משחק כדורסל והשאירו אותנו לשמור על המשק?"

"אמא'לה! ואם יבואו מסתננים?"

רגינה ניצחה ולי עדיין לא היה שמץ של מושג על מה בדיוק התנהלה המערכה.

חברות ההכשרה של הנוער העובד, שנאספו מרמת גן, מגבעתיים ומירושלים, מיהרו כל אחת לחדרה. דודתי אחזה בידי וגררה אותי אל צריף מגוריה. שם, מבלי להדליק את האור, החליפה את החצאית הכחולה במכנסי חאקי קצרצרים. תלתה בי לשנייה מבט מהסס והורידה בתנועה זריזה את החולצה ואת החזייה. היא העמיסה על כתף חשופה רובה צ'כי כבד ולחשה:

"אל תיבהל, זה למקרה שנפגוש מסתננים..." ויצאה את החדר בצעדי ריקוד.

"בוא כבר, מה נתקעת בדלת?!" שמעתי את קולה עולה מרחבת הדגל.

קריאתה של דודתי הוציאה מחדריהן גם את שאר הבנות. לתדהמתי הן היו כולן בתלבושת אחידה, זהה לזו של דודתי. רק אז התברר לי פשר הדין ודברים שהיה לדודתי עם חברותיה להכשרה.

גם עתה, במהלך ההלוויה שלי ובטרם איעלם לעד, אני רואה את רגינה מנהיגה את החבורה, במרכז, כמו באותו לילה. שדיה המלאים מלווים בחדווה את תנועות גווה. כל מלווי, חברים ובני משפחה, נעלמו. במקומם שבו וצצו נערות הנוער העובד. במשפחתי הקפידו היטב שהנשים לא תגלנה בפומבי פיסת עור מגופן, והנה כאן, בקיבוץ המיתולוגי, נגלתה לנגד עיני שפעת עירום בגדלים ובצבעים שמעולם לא הייתי יכול להעלות בדעתי ובדמיוני. זמן קצר ביותר היה נחוץ להן עד שאיבדו כל תחושה של צניעות וסייג. והנה מצאתי עצמי, "אפרוח", במרכז קבוצה פורצת גדרות, שצועדת בנחישות. ראשי היה סחרחר. ההתרגשות שהציפה אותי היתה כה גדולה עד שלא יכולתי לפתוח את פי ולשאול מה פשר הדבר. מה עושה התהלוכה הזאת בחשיכה שאפפה את המרחבים המקיפים את בית גוברין. במהרה זנחתי את השאלות ונסחפתי כל כולי אל תוך מחזה הקסם. ייחלתי שזה לא יגיע לעולם לסיומו.

בעוד אני הוזה בדודתי ובחברותיה, ניגשו שני קברנים ואחזו בארון על מנת להטמין אותי. ואז, לקול תשואות קהל המלווים וקריאות שמחה, נישא קולו של אחד מהם:

"אי‑אפשר להכניס! הארון ארוך מדי..."

"איך זה יכול להיות?" רגז האחראי על הקברנים, עבדקן גדל גוף ואדום פנים, שכונה בפי הקברנים רבי מנדל.

"אני יודע?!" ענה חופר הקבר באדישות מופגנת. "אנחנו עושים בורות סטנדרטיים. לא מודדים קודם את האורך של הנפטר. זה רק מה שהיה חסר לנו... אבל פה, במקרה הזה, זו אשמתו של הבר מינן. לא נאה לו להיקבר כמו יהודי בתכריכים, דווקא בארון עץ חשקה נפשו."

"אני, אם היו שואלים אותי," העיר מנדל בעל הגוף, "הייתי קובר אותו בארון ברזל ומרתך את דלת הסגירה מסביב. פגרים כאלה רק צרות יודעים לעשות."

הקברן הביט בהערצה במנהלו, צחקק ואמר:

"לא, אדון מנדל, בבקשה לא ארון ברזל. נקבל ממנו קילה."

אמנם נכון, ארון עץ הזמנתי לעצמי.

"תבחר לוחות עם הרבה 'עיניים'," אמרתי לנגר, "ותדאג להוציא את העיניים, כך שיהיו חורי הצצה בארון."

"זה לא מקובל," ענה לי ותקע מקטרת בלויה בפיו.

"אותי לא מעניין מה מקובל," התרסתי. "אני רוצה ארון קבורה עם הרבה חורים."

הקברן נשא עיניו אל האחראי ואמר בלאות:

"נו, אז מה עושים?"

"אין אלף אפשרויות," ענה מנדל באדישות, "או שמביאים מסור וחותכים את הארון באחד הצדדים, או שמביאים מכוש ואת ומאריכים את הבור."

רוח העליזות שבה ותקפה את הקברן והוא השיב כשכף שמאלו מכסה את פיו:

"אני הייתי מביא מסור... ככה, רק בשביל הקטע. אבל מה, אין לנו מסור במחסן הכלים. בגלל זה נסתפק בכלי החפירה שזרוקים פה."

"הכלי," כך אמרה דודתי. לא "הרובה", לא "הנשק". "הכלי הזה," אמרה לי כשראשי עדיין סחרחר מהמראות ומהקולות שסבבו אותי, "ירייה אחת שלו יכולה להשחיל שלושה ערבים. שינסו להתקרב..."

דילגנו בצעדים קלילים. רגינה עם הצ'כי במרכז, אני לשמאלה, החבורה העליזה מקיפה אותנו מכל עבר ושרה מהפזמונים האהובים שמשדרים ללא הפסקה ברדיו. כעבור עשרים דקות לערך נכנסנו למה שנראה כרחוב שבתיו, משני הצדדים, היו עיי חורבות או הרוסים למחצה. פה ושם עמדו מבנים, לרוב בני קומתיים, שחמקו מההרס. מסביב לבתים היו פזורים גנים או בוסתנים קטנים ובהם עצי תאנה, זית, שזיף, שקד וגפנים. הגבולות ביניהם סומנו בשיחי צבר. פה ושם נותר עדיין זכר לקיץ הלוהט בדמות פירות עגלגלים אדמדמים שעיטרו את העלים הדוקרניים.

"מה זה המקום הזה?" שאלתי את דודתי בחשש.

"כאן היה כפר שנקרא בית ג'וברין. בזמן מלחמת השחרור הם ברחו כמו עכברים והצבא שלנו פוצץ את הבתים. שלא יחלמו לחזור. בגלל זה מגיעים בלילות, הנבלות, המסתננים."

"מה פתאום חוזרים?" שאלתי. "מה יש להם לחפש כאן?"

"אני יודעת?!" ענתה רגינה. "לך תבין מה יש בראש של אלה. הם באים לחפש כל מיני סמרטוטים, כלי עבודה וסירים שעוד נשארו בבתים. לפעמים, בעיקר בעונות, הם מנסים לאסוף יבולים בשדות ובבוסתנים. עדיין לא קולטים שהסיפור נגמר!"

צמרמורת עברה בגווי.

יצאנו את הכפר החרב, הלכנו בשדה רחב ידיים שהתערבבו בו קוצים סגולים וחיטה שיבשה זה מכבר, כמשה ולא נקצרה, עד שלפתע נעצרה הלהקה. רגינה אמרה כולה סמכותיות. היא ניגשה אל שער ברזל גדול ולאחר שטיפלה זמן‑מה במנעול, פתחה אותו לרווחה. נדחקתי גם אני עם הנשים הצעירות בעד הפתח ומצאתי עצמי בלבו של מטע רימונים. כמו שועלות קטנות הן הסתערו על הפירות האדומים, הבשלים, שרובם פקעו מלחץ הגרעינים והעסיס. ואני, שאהבתי מאוד את גרגירי הרימון, עמדתי המום ליד עץ אפל. לא הייתי מסוגל לשלוח את ידי אל הפרי. דומם ונרגש הבטתי כיצד הן פיצחו את הכדורים בחבטת יד, שלפו גרעינים אדומים ומילאו את פיהן. בנות ההכשרה היו נחושות למצות את הדין עם כל רימון ורימון. עסיס הדם נזל מבין שפתיהן, ניגר על צוואריהן, על שדיהן שהיו כמגדלות, והכתים את גופן ואת המכנסיים הקצרים. ירח הפציע במלוא זוהרו מבין העננים, ואני הילכתי בתוך המהומה שדמתה בעיני אז, עיני ילד, כהגשמה של שיר השירים.

דודתי רגינה זהרה כפי שלא ראיתי אותה מימיה, לפני או אחרי המסע הלילי הזה. היא חייכה אלי באושר, הפקידה בידי את הצ'כי הכבד ורצה בין חברותיה. צחוקה התגלגל ברחבי המטע ובמהרה הדביק כרוח תזזית את כל בנות ההכשרה. ואז, בשיאה של השמחה, נשמעו שריקות ובעקבותיהן רעש רם של מנוע. מתוך ג'יפ מכוסה אבק וכתמי בוץ קפצו שומר הלילה של בית גוברין ועוד גוץ, שמאוחר יותר נודע לי שזה יוסף גלילי, האחראי לשגשוג יוצא הדופן של מטע הרימונים. השומר, בבגדי חאקי צבאיים למחצה, הידק תת‑מקלע טעון למותנו ואילו חברו אחז באלה מעוררת יראה. הנערות לא נראו מבוהלות במיוחד מפני שני החמושים. הן התפזרו במטע והחלו לנוס ללא כל סדר וארגון. דודתי מיהרה אלי, לקחה ממני את הרובה ואמרה:

"עכשיו תוכיח לי שאתה ילד גדול. אל תעקוב אחרי, כי תגרום לי להאט. תרוץ לבד בכל הכוח אל הקיבוץ, בדרך שבה הגענו, ותישאר בחדר עד שאבוא לקחת אותך."

לרגע עוד ראיתי את דמותה השחומה וכבר היא יצאה מקפצת כאיילת שדה. גם אני רצתי. דהרתי בכל כוחותי בשביל שנראה לי כמוליך מערבה, אל הקיבוץ. איני זוכר כמה זמן רצתי כך. בהדרגה נדמו הצרחות וקריאות הנערות. נשימתי כבדה, רגלי נשאו אותי בקושי. לאחר שעה, שהיתה בעיני ארוכה מנשוא, מצאתי את עצמי בפתח קבר השייח'.

אסור להתקרב אל קבר השייח', חזרו והתריעו באוזני מהיום הראשון שהגעתי למשק. שם ממש עובר הגבול. בפנים נחבאים המסתננים, שבאים לחבל בבתי היהודים ולהרוג בהם. מותר ללכת לשם רק ביום ובחבורות של ארבעה ומעלה, וכולם מזוינים...

שעה ארוכה עמדתי בפתח המבנה הישן שעל ראשו התנוססה כיפה. הרעד אחז בכל איברי. קילוח דק של שתן לחלח את מכנסי וחדר לנעלי. לא הייתי מסוגל להיכנס וגם לא לחזור על עקבותי. לבסוף שכנעה אותי יללת התנים. נכנסתי בקומה שחוחה אל החלל רחב הידיים, שהיה רווי ריח של צואת עטלפים.

זיכרון הצחנה החריפה שמילאה את קבר השייח' נקטע באחת בשל פעילותם הנמרצת של המכוש ושל את החפירה להארכת הקבר המיועד לי. היתה זו תוספת בלתי‑צפויה לתוכנית המקורית של ההלוויה ודווקא היא משכה את תשומת הלב של מלווי, יותר מכל הפרטים האחרים שעמלתי על עיצובם בשבועיים האחרונים. הקהל הרב הצטופף מסביב לבור, צפה בסקרנות בעבודתם של שני הקברנים והשמיע הערות עוקצניות: איפה נשמע דבר כזה? איזה מין קברנים אלה שלא מסוגלים לחפור על פי מידתו של המת? ואולי בכל זאת היה יותר פשוט לנסר... הקברן הממונה על פירוק רגבי העפר באמצעות המכוש נאנח בין מכה אחת למשנה והפטיר בקול:

"גבירות ואדונים מלומדים, בבקשה מכם להתרחק, אין מה לראות. בסך הכול טעות קטנה וכבר אנחנו חוזרים לטקס. תתרחקו, תתרחקו, שלא יהיו פה אקסידנטים, חס וחלילה. מספיק לנו הלוויה אחת ביום."

ריח האדמה התחוחה היה רענן ומזמין. היפוכו של הריח המעופש, הדוחה, ששלט במבנה שביקשתי בו מקלט. פחדתי מהעטלפים ששאון מעופם מילא את הקימור. העטלפים, כך שלטה האמונה בין חברי לכיתה ולשכונה, נאחזים בשיער. לפיתתם כה איתנה עד שאין כל דרך לסלק אותם. ואז, לאחר שהתמקמו היטב, הם מתחילים למצוץ את דמו של קורבנם, עד שהגוף מתרוקן לחלוטין. ובכל זאת, חששתי יותר שמא כנופיית מסתננים בחרה גם היא להסתתר במקום. ראיתי אותם בדמיוני כשראשיהם עטופים בכאפיות ורק העיניים גלויות, נוצצות, מטילות אימה. השברייה, כלי נשק אהוב על הערבים, כך למדתי, יכולה לשסף את הגרון, או להינעץ בתנועה מעגלית בבטן... חבל שהחזרתי את הרובה לדודה רגינה, עברה בי המחשבה. מה זה כבר משנה? נענה קול אחר. בין כה וכה אתה לא יודע לירות... בטח שכן, עניתי בטון נעלב. בסרטים שהציגו בבית התרבות של השיכון ראיתי את הקאובויים יורים באינדיאנים שמסתערים עליהם בצווחות מקפיאות דם. ראיתי איך הם טוענים, מכוונים ויורים... הא! לעג הקול, אבל להם היו רובי וינצ'סטר, וזה של רגינה הוא צ'כי...

צינה אחזה בי. העייפות הלכה והתגברה, ומשהתרגלו עיני לאפלה נוכחתי לדעת שפרט לי ולעטלפים אין במקום נפש חיה. חיפשתי אבן להניח עליה את אחורי ולפשוט את רגלי.

הקברן הראשי הוציא מכיסו מטר מתקפל, מדד מחדש את הארון, מהראש ועד לכפות הרגליים, ומיד לאחר מכן את אורך הבור. הוא היה מרוצה. כמו דודתי רגינה שמצאה אותי לבסוף. ידה טלטלה את כתפי ועברה בתלתלי המורדים על מנת להעיר אותי מתרדמה עמוקה. היא היתה לבושה בחולצת חאקי מהודקת לגופה.

"עכשיו נלך אל החדר," אמרה לי בקול שקט אך נחוש. "תתקלח, תאכל משהו ותנוח. תחזור אל אמא שלך באוטובוס של הצהריים. היא תכעס קצת שאני מחזירה אותך לפני סוף החופש, אבל אתה והמקום הזה לא מסתדרים כל כך טוב. זה מקור לצרות."

באותה תנועת יד פרעה רגינה גם את התוכנית המקורית שהגיתי לקבורתי: ברגע שהורידו את הארון אל הבור, לא ראיתי בעיני רוחי את פניהן של האהובות שעמדו דומעות כמו מרים למרגלות הצלב ובידיהן פרחים. גם חברי המרובים, של פעם ושל עכשיו, היו כלא היו. באותן שניות סופיות בהחלט, לפני שגושי עפר החלו להקיש על הארון, חזיתי שוב, בפעם האחרונה, בפניה של דודתי. עייפה. באה בשנים. היא רצה וחוללה במטע הרימונים. ידה האחת הרימה את שולי שמלתה שלא תילכד בשיחי הבר, ראשה מורם, שערה שחור, מתולתל ופרוע. חזה השחום חשוף לחלוטין בין הפירות האדומים, העטורים כתר מלכות שברירי.

* רון ברקאי-סופר, הוגה דיעות, היסטוריון. שימש כראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. 

 

 

טואול - בניית אתרים